עבודה בספרות

21.9.1939 

זה היה בדיוק יומיים לתחילת המלחמה, יומיים  לתחילת הסבל, הבדידות והרעב. כבר ביום הראשון לקחנו לנו הכל ולא נותר לנו דבר, או שכן? עצב! בעלי ואני ידענו מה הולך לקרות אבל העדפנו להדחיק את המצב ולא סיפרנו דבר לינאקו על מה שעומד להתרחש אבל ידענו דבר אחד. יאנקו יישאר בחיים. השעה הייתה 7 בערב ואכלנו ״ארוחת ערב״ פרוסת לחם עם חמאה ממה שנשאר לנו. לפתע נשמעו דפיקות בדלת וידענו…. אלו הנאצים שבאו לגרום לעוד מהומה. הנאצים התפרצו לביתנו והודיעו לנו הודעה אחת שהטילה בנו זעזוע רב: ״הרכבת יוצאת מחר ב-4 בבוקר מי שלא יגיע ימצא את עצמו לא בין החיים״. יאנקו פרץ בבכי ולא הבין דבר מן המתרחש אבל ידענו יאנקו ישאר בחיים.  הלכנו לישון וחלמתי על הרגע בו אנחנו עולים על הרכבת ואלפי יהודים זועקים והנאצים מתעללים בהם ללא בושה. קמתי והערתי את בעלי ואת יאנקו, יאנקו היה רעב אז הבאתי לו חתיכת פרוסה יבשה ומעלה מעט חמאה. יאנקו אכל אותה במהירות וביקש לעוד, עמדתי מולו עם דמעות בעיניים, ושתקתי. ישבנו 10 דקות לפני היציאה לרציף הרכבת וניסינו לתכנן דרך בריחה אך לפתע קול ירי חזק ששבר את המנעול והבנו מיד שזמננו תם.

22.9.1939

נסענו ברכבת למחנות ההשמדה. פחד, צפיפות ולא נודע אלא הרגשות שלא איחרו לבוא.

אבא ידע שאנחנו הולכים למות אבל היה נחוש להציל אותנו. לפתע, דלת הרכבת נפתחה ואבא זרק אותנו מהרכבת על מנת להצילנו, באותו רגע נאצי עבר והבחין באבא זורק אותנו החוצה וירה בראשו.

יאנקו התחיל לבכות,מהכאב ומוות אביו. ידעתי שאם לא נברח נמצא את עצמנו  ללא רוח חיים.

הלכנו ביער הליכה שנמשכה כמה שעות אך הרגישה כנצח, כאבו לי הידיים כי סחבתי את יאנקו כי נפצע ברגליו מנפילתנו מרכבת.

פתאום, שמענו צעדים דרוכים של כ-20  איש, הנחתי את יאנקו על שיח והתחבאתי מאחוריו, זיהיתי את סמל הפרטיזנים שהתנוסס  על בגדיהם ונשמתי לרווחה, יצאתי החוצה ובליבי ידעתי שקרה לי נס, זעקתי לעזרה והם רצו אלי, הסברת להם את המצב והם ישר נרתמו לעזרתנו ולא הפנו אלינו עורף. הלכנו איתם במשך שעה, לפתע הם נעצרו ופתחו מן בור באדמה, יאנקו הסתכל אליי במבט שואל, והחזרתי לו שאני לא   יודעת כלום. הפרטיזנים הורידו אותנו בזהירות לתוך הבור. בבור הזה שהציל את חיינו בשנייה שהו כ10 אנשים, 2 משפחות, 5 פרטיזנים ורופא. הרופא ישר נרתם לעזרתנו וטיפל ביאנקו שלי בזהירות רבה, הוא הניח אותו על המזרון הדק והסביר לי את המצב: ״יאנקו נפצע קשה ברגליו, הסיכוי קלוש שיוכל לחזור ללכת על רגליו, יאנקו שלך ניצל בנס״. בליבי היו רגשות מעורבים מצד אחד שמחה- יאנקו שלי בחיים וניצל בנס אבל מצד השני- יאנקו לא יוכל ללכת על רגליו שוב.

26.11.1939

יאנקו שלי חוגג היום יומולדת 6, במחבוא אירגנו לו מסיבה קטנה, כמובן שלא  יכלנו לעשות יותר מדי רעש כדי שלא ישמעו אותנו. למרות התנאים הקשים יאנקושמח ונתתי לו מתנה קטנה שעבדתי עלייה עוד מימינו בבית.

המתנה הייתה תליון של מגן דוד העשוי מחוטי ברזל  זעירים שמצאתי ברחוב,

על המגן דוד חרטתי את שמו ״יאנקו״ ולחשתי לו באוזן: ״אל תדאג הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה״. הוא חייך חיוך מאוזן לאוזן והאמין בליבו שהמצב יהיה טוב יותר. בואו נחזור למציאות ואני אספר לכם קצת על החיים במחבוא…… אנחנו אוכלים מקופסאות שימורים קטנות שהפרטיזנים הביאו לנו אבל רק פעמייםביום ומדי פעם הצליחו להבריח כיכר לחם וחמאה.

 ליד המחבוא יש באר מים קטנה שכל 3 שעות מישהו מביא דלי מים.

יש רק 10 מזרונים ש26 צריכים להתחלק בהם. כן, מדי פעם אנחנו ישנים על הרצפה.

שירותים שאלתם? אז כן רק כל 5 שעות אפשר לצאת מהמחבוא, שאלתם איפה? ביער מאחורי שיח!

אנחנו משחקים כגון 5 אבנים ומשחקים שלא מרעישים ובדרך כלל אנחנו

מדברים ומתכננים את העתיד בישראל.

כולנו חולמים לחיות בישראל- בארץ הבטוחה!

16.12.1945

היום הגדול הגיע הרגע שבו אנו מתנתקים מהחיים הקודמים ועוברים לארץ ישראל.

6 שנים של סבל ממושך הגיעו לקיצם. היום אנו עוברים לחיות בשלום וללא מלחמות.

אולי יהיה לנו אפילו אוכל ומים ואולי גם בית, ונוכל להתפנות בלי להודיע לאף אחד ומתי שאנחנו רוצים. 6 שנים שחיכינו לרגע הזה. יאנקו כבר גדול והייתי צריכה להיעזר ברופא כדי להרימו.

יצאנו בזהירות מהבור וצעדנו אל עבר הנמל הקרוב ששם עלינו על ספינות משא עצומות שלקחו אותנו הישר אל ישראל. כולנו התרגשנו במיוחד אבל נשאר לנו עצב בודד בלב שאבא לא איתנו, הדבר שאבא כל כך רצה היה לעלות אל ישראל ולחיות חיים טובים ורגילים.

בספינות המשא חילקו לנו כריכים גדולים וטעימים שכבר לא אכלנו 6 שנים, כולנו שמחנו ואפילו הביאו ליאנקו כיסא גלגלים שיהיה לו יותר נוח וקל להתנייד ממקום למקום.

הגענו לארץ ישראל נשמנו אוויר צח ונקי והבטנו בנופים היפים המשתרעים על ארץ ישראל.

לקחתי את יאנקו על הכיסא גלגלים והלכנו אל הבית שהביאו לנו.

הבית היה מדהים, מה לא היה שם ספות, מיטות, שירותים פשוט וואו!!

באותה תקופה שררה בארץ ישראל מלחמה! אבל למזלינו זה לא היה כמו באירופה היה רק צריך להיכנס למקלט! כמובן שזה עדיף ממה שחווינו באירופה!

שוחחתי עם יאנקו והצבתי לו גבולות! בטח אתם שואלים למה? אני לא רוצה לאבד גם את בני!

״יאנקו  אסור לך לצאת מהבית” אמרתי לו  הוא השיב לי בקצרה ״טוב״.

מצאתי לי עבודה טובה שתפרנס אותנו קצת.

יאנקו ישאר לבד עם התוכי שמצאנו בגינה, יאנקו מאד אוהב אותו ושמחתי על כך הוא אפילו קרא לו תיאודור! כך יהיה לו חבר בזמן שאני יעבוד.

20.12.1987

יצאתי לעבודתי כמו כל בוקר, יאנקו שלי נשאר לבד בבית עם תיאודור התוכי שלנו.
וידעתי שיאנקו שלי יסתדר לבדו בבית.
לאחר כמה שעות חזרתי מעבודתי וזהו היה כמו כל יום רגיל אבל שנכנסתי לחצר ראיתי שיאנקו ותיאודור אינם.
שמרתי על קור רוח ולא נלחצתי, נכנסתי הביתה והתחלתי אחר חיפושים רבים אחר יאנקו.
לפתע נשמעה אזעקה ואחריה באו מכה של הפצצות נכנסתי מהר למקלט הקטן בביתי והדמעות החלו לזלוג מעיני במהירות. צליל האזעקות הסתיים ויצאתי החוצה במהירות לחפש את יאנקו שלי.
חיפשתי בכל מקום ברחוב ובכל פינה, אך לפתע צצו שלושה ילדים ואחד מהם על כיסא גלגלים, ישר ראיתי את יאנקו שלי ואת תיאודור מתקרבים אליי בצעדי ענק.
התאכזבתי מיאנקו אשר הבטיח לי שלא יצא מהבית. יאנקו וחבריו הגיעו אל מול פניי.
לא שלטתי על עצמי מרוב עצבים ובלי בכוונה סטרתי בחוזקה לאחד מחבריו של יאנקו.
ראיתי את מבוכתו של יאנקו ואת אי הנעימות של חברו, חבריו של יאנקו ביקשו סליחה בפנים מבוישת והתרחקו מאיתנו, לקחתי את יאנקו על כיסא הגלגלים הישר הביתה ושאלתי אותו בפולנית ״יאנקו למה יצאת? למה הפרת את הבטחתך?״ הוא השיב לי תשובה קצרה ובלתי נשכחת “החלום של התגשם ברגע שראיתי אותם, הם לקחו אותי לים!״
הרגשתי סחרחורת קלה ולפתע איבדתי את הכרתי!
אני לא יודעת למה? אבל רגשות של התרגשות לא איחרו לבוא!

למה בחרנו בדמות- אמו של יאנקו?

בחרנו בדמות משום שהיא דמות מאד מעניינת שחלקה אינה מובהק בסיפור

ורצינו לגלות ולפתח לה מן ״תעודת זהות״.

הדמות מאד סיקרנו אותנו ורצינו להתייחס אליה כדמות מרכזית ביומן.

לדמות אין הרבה מילים ורצינו לפתח וליצור לה מעיין עולם.

תהליך העבודה-

מאיה וייסנר-

מאד נהניתי לעשות את העבודה בקבוצה שלי. השערתי את הידע שלי על החיים בשואה ובארץ ישראל במהלך בתקופת האינתיפאדה. אני חושבת שהיו כאלה שעשו את העבודה יותר. אבל סה”כ מאד נהניתי לחקור ולהכין את עבודה זו.

ארז סטולרמן-

נהנתי מאד לעשות את העבודה. למדתי המון על התקופות: השואה והמצב בארץ באינתיפדיה הראשונה. אני חושב שהיו כאלה שעשו את העבודה יותר.

אבל בכל זאת נהניתי מאד להעשיר את הידע ולהכין את העבודה.

שקד קלברג-

נהנתי מהעבודה בקבוצה. במהלך העבודה ארז ומאיה לקחו פיקוד אך אני גם השתתפתי נתתי רעיונות והייתי שותף. במהלך העבודה למדתי על החיים באינתיפאדה הראשונה ועל החיים בשואה תחת ירי והפגזות. כל חלק עבודת החקר הייתה מהנה ומעניינת.