יומנו של יאנקו

מגשים: מאי יפרח ודניאל נרבונה

למה בחרנו בדמות זו?

בחרנו בדמות יאנקו מכיוון שהוא דמות מעוררת השראה, מאוד מעניינת חזקה נפשית ופיזית והוא מתמודד באומץ רב עם קשיים שלו שביניהם כיסא הגלגליים ואיבוד אביו במלחמה בנוסף אימו חווה פוסט טראומה וגם עם קושיי זה הוא צריך להתמודד.

27 בספטמבר 1947:

יומני היקר,

לאחר שהמלחמה נגמרה נסענו אני ואימי מברית המועצות שגדלתי בה ליוגוסלביה ודרך יוגוסלביה נסענו בספינת מעפילים לארץ ישראל כל הדרך חשתי תחושת התרגשות שלא הרגשתי כמותה עוד בספינה, בספינה לא היה הרבה אוכל והייתי צריך להסתדר עם אוכל מועט.

12 באוקטובר 1947:

יומני היקר,

לאחר כשבועיים של הפלגה סוף סוף הגענו לארץ ישראל, ישר בחוף לקחו אותנו חבורת אנשים והסיעו אותנו לקיבוץ, הקיבוץ היה נראה לי מוזר ושונה מאוד מהעיר שלי ברוסיה בנוסף מזג האוויר בארץ ישראל מאוד חם יחסית לרוסיה ומאוד קשה לי להתרגל לזה.

30 בנובמבר 1947:

יומני היקר,

פינו אותי מהקיבוץ מכיוון שהתחילה מלחמת העצמאות, פינו אותי לחיפה כדי שאני אהיה מוגן כי חיפה נמצאת רחוק יותר מהגבול למרות הקיבוץ שהיה קרוב לגבול. כשהגעתי לחיפה שיכנו אותי בבית נטוש בלב העיר התחתית של חיפה. כנראה שהבית היה שייך לתושבים הערבים שברחו מפה לפני המלחמה ושם השאירו את כל רכושם שכלל: רהיטים מפוארים שמעולם לא ראיתי כמותם, כורסאות רחבות וארוכות מרופדות בקטיפה ירוקה, ארונות עצומים משוחים בלכה מבריקה וגדושים מראות, נברשות מקושטות בשלל נטיפי זכוכית ובחרוזים כחולים, שולחנות עץ שמדפיהם מקושטים בגזירי צדפים. אריחי הרצפה היו מקושטים בערבסקות מפותלות, צהובות כתומות וחומות. זה מאוד הפתיע אותי שהערבים השאירו את כל רכושם בבית מכיוון שרכושם מאוד יקר והם היו יכולים להעביר אותו לדירה שהם עזבו אליה ולא להשאיר אותם בדירה.

3 בדצמבר 1947:

יומני היקר,

לאחר כמה ימים בחיפה התחלתי להסתובב בעיר ושמתי לב שרוב הבתים מסביב היו ריקים והחלו להתמלא בפליטים מאירופה והם שכנו בבתים נטושים בדיוק כמוני, העיר שלי הפכה למין קיבוץ גלויות שבו דיברו בשפות שונות ולבשו בגדים משונים הכרתי חבר חדש ששמו שוקה, שוקה היה בין גילי אבל במהלך חייו הקצרים ראה הרבה וידע הרבה יותר ממני על החיים . היה לי מאוד כיף עם שוקה אהבתי לשחק אתו שח ודמקה .

10 בדצמבר 1947:

יומני היקר,

הים הלכנו לים היה כיף אבל שוקה שאל אותי אם אפשר לדחוף את כיסא הגלגלים שלי למים, אולי בפעם אחרת אמרתי עוד מעט אמא שלי צריכה לחזור הביתה, שוקה שאל אותי אם יש לי רק אמא? אמרתי לו שכן ואבא שלי מת במלחמה, הגרמנים לקחו אותו והוא לא חזר. אני ושוקה דיברנו על המלחמה ואמרתי לו שאני שונא את הרוסים בגלל שבזמן המלחמה ברחתי עם אימי לרוסיה וחיכינו שם כפליטים באוזבקיסטן וסבלנו הרבה, הם לא הבינו למה אני שונא את הרוסים כי הרי הם ניצחו את הנאצים. אבל אחרי זה הסברתי להם שאצל הרוסים אין שוויון, חרות וחופש. הלכתי עם שוקה וחברי האחרים לים למרות שאימי לא הסכימה לי ללכת ואני לא נכנסתי למים אבל חברי כן, לאחר שעה שהם סיימו לשחק בים הם משכו את הכיסא גלגלים שלי לכיוון ביתי  וביקשתי מהם למהר כי אמא שלי עוד מעט חוזרת מהעבודה אבל לפתע נשמעה אזעקה חזקה ומחרישת אוזניים, לא הבנו מה זאת ההזעקה הזאת עד ששוקה צעק התקפת אוויר מטוסי האויב באו להפציץ את הנמל. פתאום נפלו מטה מטה אמרתי שאלה פצצות והזהרתי את כל חברי, התחלנו לברוח ובעזרת שלט גדול נכנסתי למקלט, אל המקלט הגיע נפץ הפגזים עמום והזמזומים כמעט לא נשמעו רק התפוצצות החזקות היו מטלטלות את הקירות והתקרה והיה נופל עלינו פירורי טייח ואבק, ההפצצה נמשכה בשעה ארוכה פגזים נורו בחוף והמטוסים חגו כמה פעמיים וצללו עוד ועוד. לאחר כמה רגעים נפסקו קולות המטוסים והתותחים הפסיקו לירות ונהיה שקט, אני הפסקתי לרעוד ולפחד והסטתי את ידי מפני וחשבתי כאילו התעוררתי מחלום רע. פתאום הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר אחת ואז הבנתי שאמא שלי כבר חזרה מן העבודה, שוקה התחיל לדחוף במהירות את כיסא הגלגלים שלי. פתאום עברנו ברחובות שהחלו להתמלא חיים מחדש, לשוקה לא היה אכפת מהאנשים שעברו ברחוב הוא רץ במהירות ודחף את כיסאי בכל הכוח, לאחר כמה רגעים ששוקה רץ עם כיסאי הגענו לביתי. כשהגענו לביתי ראינו אישה גבוהה שבוכה היא דיברה בשפתי והיה לה קול כמו של אמא שלי כשהיא התקרבה קצת ראיתי שזאת אימי והיא התחילה לצעוק עליי בזעם מול כל חברי לאחר שצעקה עליי הגיעה לשוקה ונתנה לו סטירה, מבוכה כזאת לא הרגשתי זמן רב, למזלי שוקה לא החזיר לה אולי מפני שאמו נפטרה ויש לו כבוד גדול לאימהות

רפלקציה-

דניאל נרבונה:

1. התפקיד שלי היה להקליד ולרשום את היומן
2. . העבודה תרמה לי באופן אישי בכך שהכרתי ילדים שלא יצא לי לדבר איתם, למדתי יותר על  הסיפור הבנתי את המשמעות ואת המסר של הסיפור ולמדתי יותר על הדמות יאנקו, והדמות נוראה ענייניה אותי.

מאי יפרח:

1. התפקיד שלי היה להקליד ולרשום את היומן
2. העבודה תרמה לי באופן אישי בכך שהתחלתי לדבר יותר עם ילדים שלא דיברתי לפני ,הסיפור מאוד עניין אותי ומאוד התחברתי אליו הבנתי את במסר של הסיפור המדהים הזה למדתי על הדמויות יותר ובעיקר על יאנקו .