by Nava Feineizen
Copyright © 2019
נשימותיי הכבדות המלוות בבכי חרישי הרעידו את בית החזה שלי. רגלי רקעו על הקרקע, כמנסות להרתיע את הערב שהחל מתדפק על דלתו של יום, בבואו לתפוס את מקומו. מחיתי עם גב ידי את הדמעות ששטפו את לחיי. “לך, לך כבר מפה” זכרון צעקותיה של אמי לא נתן לי מנוח עת התחלתי ללכת במהירות גוברת עד שהגעתי לריצה. מאי, הכלבה שלי, רצה לצידי, מובילה לנקודת המפלט שלי, המוכרת לה היטב.
רבע שעה אחרי זה, ישבתי מרוח על הכסא החביב עלי בביתה של דודתי. מאי רבצה מולי, בוהה בי כמחכה לראות מה הצעד הבא שלי. בזמן שניסיתי להירגע ללא הצלחה מרובה, החזרתי אליה מבט וסיננתי בפנים חמוצות, “אולי באמת אני אלך לי מביתי, מחדרי האהוב ואמצא לנו בית חדש.”
“למה שתעשה דבר כזה?” הקול המוכר שהגיע מעבר לכתפי גרם לי לבהלה קלה.
“הא, דודה סימון, , תודה על העוגיות והשוקו, לא שמתי לב שחזרת לחדר,” אמרתי תוך שאני מפנה את ראשי לעברה.
סימון חייכה בפה מלא שיניים לבנות שהבליט את שיער שצצו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה ומעין עיטרו את תלתליה השחורים. “זה רק נראה לי או שאתה קצת נסער?”, שאלה והוסיפה קריצה.
“די דודה, אני לא יכול יותר עם הפרשה הזאת”, אמרתי בשטף, “קודם כל ההורים מכריחים אותי ללמוד לבר מצווה. מה לי ולזה? מי רוצה בכלל פרשה? הרי עדיף לשחק במחשב, בטלפון או בXBOX. ואם זה עוד לא מספיק, אז קיבלתי את הפרשה על אברהם, והוא מה זה לא בא לי טוב הבחור הזה. איך זה שדווקא אני זכיתי בו בפרשת עליית התורה שלי לבר מצווה? הא?” שילבתי את ידי על החזה.
“אני לא מבינה”, גירדה סימון את פדחתה. “אברם, עדיין בלי ה-ה שנוספה לשמו רק בפרק הבא, הוא דווקא גבר גבר. מה הבעיה שלך איתו?”
“אני לא מבין איך האברהם, כלומר האברם, הזה עושה כל מה שאלוהים אומר לו, ולא חושב אפילו פעמיים,” אמרתי בתרעומת.
“דווקא נראה לי שהוא יותר דומה לך ממה שנראה לך,” אמרה סימון עם חיוך קטן על שפתיה.
“מה זאת אומרת?ממש לא, איך את יכולה לומר כזה דבר?”
“הנה, גם הוא יוצא נגד הוריו ומחפש דרך חדשה ונכונה יותר.”
“יכול להיות,” אמרתי וגלגלתי עיניים לעבר מאי.
“טוב אהוד, מתוק שלי, בוא נתחיל מהתחלה. הסבר לי בבקשה על שום מה ולמה כל המהומה.”
לקחתי נשימה עמוקה ונשפתי קצת מהכעס שלי לתוך החדר הצונן, עם הקירות הדהויים והספות הפרמות שהיוו יצירות האמנות של חתולה. “עוד שלושה חודשים אני חוגג שלושה עשר סתווים ואני צריך לעלות לתורה.”
“מזל טוב”, סימון אמרה וטפחה על שכמי, “אני מחכה כבר בקוצר רוח,” הוסיפה בחיוך.
“כן אבל אני לא מצליח בכלל להתחבר לכל הטכס הזה ובטח שלא לפרשת השבוע הזו- פרשת לך לך”.
“אבל למה?” סימון נראתה מופתעת.
“האברם הזה מעצבן אותי. אני לא מבין איך מישהו שיש לו הכל בחיים, כאילו מה שהוא רוצה אבא שלו בטח קונה לו, פשוט מחליט שהוא עם, עוזב הכל ומתחיל ללכת, רק בגלל שקיבל ציווי מאיזה קול שאמר לו לעשות ככה,” התרסתי מולה. “הרי זה בניגוד לכל הגיון. מה הוא השתגע?”
“אמממממ,” השיבה סיימון וראשה נד בהסכמה.
“נראה לך שאני הייתי מקשיב לאיזה מישהו שבחיים לא פגשתי ואומר לי מה לעשות?” המשכתי. “הרי אפילו להורים שלי אני לא באמת מקשיב,” אמרתי והרגשתי איך התסכול מטפס במעלה גרוני.
“אני יכולה להבין איך זה נראה מוזר חמוד שלי,” ענתה סימון בקול שליו. “אתה רוצה אולי שאתן לך רקע?”
“אם זה מה שאת רוצה,” אמרתי ומשכתי בכתפיי.
“אני משערת ששמעת על סיפור הבריאה? נוח והמבול? מגדל בבל?”
“ברור, המשכתי באותה נימה, אבל מה זה קשור?”
“הו, מתוק שלי, אני רואה כי סבלנות איננה אחת ממידותיך,” ענתה סימון בחיוך קל על פניה. “אתה מזכיר לי מישהי. תפתח את הראש ותנסה לדמיין עולם בו יש שליט אחד, מלך אחד גדול והוא הקובע והוא המחליט, לא רק על האנשים אלא על כל אשר בעולם.”
“אלוהים?” שאלתי בתמיהה מהולה בזלזול.
“אכן,” ענתה סימון. “אז אותו אלוהים למעשה, כשאתה חושב על זה, כבר ניסה פעמיים ליצור עולם של אמונה ומוסר וזה לא כל כך הלך לו.”
“מה זאת אומרת? למה לו ליצור עולם כזה בכלל?”
“דקה, תן לי להסביר. אחרי סיפור הבריאה, מופיעה פרשת נוח. ומה קרה בפרשה הזו?”
“הרבה גשם לא? מבול כזה.”
“נכון, אלוהים הטביע את היצירה שלו בגלל בעיות מוסר.”
“מה הכוונה בעיות מוסר?” שאלתי.
” מוסר הוא הבחנה בין התנהגויות שנחשבות טובות לאלו שנחשבות רעות. כדי שאנשים יוכלו לדעת איך להתנהג אחד עם השני.”
“אבל לא את כולם הוא הטביע, הוא הציל את נוח, והחיות בתיבה.”
“נכון מאוד אהוד, כי נוח היה צדיק בדורו ואלוהים עשה לשאר היצירה שלו סוג של ריסט, אתחול מחדש. ואז, אנו מגיעים לספור מגדל בבל, ומה קרה שם?”
“אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם. הם בנו מגדל וזה לא כל כך הצליח.”
“בערך”, חייכה סימון,” כל העמים ניסו להתאחד ולצאת נגד אלוהים ע”י בניית מגדל שיגיע עד אליו. העונש היה שהוא פיזר את העמים ונתן להם שפות שונות שלא יוכלו לתקשר אחד עם השני.”
“נכון, כמו שאחותי מדברת בשפת התינוקות, הא גא גא גו, ואני לא מבין מה היא אומרת,” ציינתי, ובפעם הראשונה היום גם הוספתי חיוך קטנטן.
“משהו כזה, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת. אברם זה מעין חישוב מסלול מחדש.”
“אז בעצם את אומרת, שאלוהים התייאש מכל העמים וויתר עליהם, והחליט להקים עם אחד ולהתרכז רק בו? כמו שאמא אומרת שאני חסר תקנה והיא מזמן התייאשה ממני? היא בטח בסוף תבחר באחותי בקטנה והממושמעת ותזרוק אותי מהבית.” מלמלתי בשקט.
“כך זה אולי נראה לך”, ענתה סימון, “אבל זה לא נכון.”
“מה? שהיא תזרוק אותי מהבית?” שאלתי בהרמת גבה.
“ברור שהיא לא תעשה את זה, אבל התכוונתי, שהאל לא באמת מוותר על שאר העמים כמו שזה אולי נראה, אלא הוא מחליט להשקיע ולהקים עם אחד, שישמש אור לגויים.”
“מה זאת אומרת?” לא הבנתי.
“עם אחד שישמש כמו מגדלור שמפיץ אור בלילה, כמו שיש בכניסה לנמלים בים, ויראה את הדרך הנכונה לאלו שטועים בדרכם.”
“אני מבין, הוא לא התייאש, הוא רק שם להם מגדלור שינחה אותם אל הדרך הנכונה.”
“בדיוק!”
“אבל למה דווקא אברם? אני לא מבין מהפרשה מה היה מיוחד בו. הרי לפי מה שלמדנו בכיתה, המדרש אומר שאביו היה סוג של כהן ראשי במקדש לאלילים.”
“יפה אמרת. אין הסבר בסיפור התנכי, שהוא בעצם הפשט,מדוע אברם נבחר, ולכן המדרש, כלןמר תורה שבע”פ, מנסה להשיב על השאלה הזאת.”
“איך זה שאין הסבר?”
“אולי בכוונה התורה לא מספרת לנו, כדי שנגלה בעצמנו מדוע הוא נבחר. תחשוב על זה, זוהי נקודה מעניינת אתה לא חושב?. הסיפור בוחר לא לספר במילים מדוע אברם נבחר אלא להראות לנו באמצעות המעשים שלו.”
“איזה מעשים?”
“למשל ניתוץ הפסלים במקדש, שמופיע במדרש.”
“מה כל כך מיוחד בזה?” שאלתי.
“זה שבירת הישן ויצירת מקום למשהו חדש. למעשה הוא יצא נגד המסורת שלו וכל מה שחינכו אותו או למד.”
“אוקי, אבל זה רק מדרש מאוחר יותר, זה לא מופיע בספר. יש מעשים שכתובים בפרשה?”
“שאלה מצוינת. למשל בפסוק: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”
“וואי, פסוק ארוך”, נאנחתי.
“הפסוק מסביר כמה דברים אברם הסכים להשאיר מאחור – תחילה אלוהים אומר מארצך, אח”כ ממולדתך ולבסוף מבית אביך. שים לב, הדרישה עולה בדרגת הקושי – תחילה רק מהארץ, אח”כ לא סתם מהארץ, אלא הארץ שהוא נולד בה, גדל בה, יש לו בה חברים, ומשפחה. ובסוף הוא אומר לו ללכת מהבית שלו. אתה רואה? זה ממחיש את רמת המחויבות של אברהם, את הקושי שהוא היה צריך לעמוד בו, על כמה דברים הוא היה צריך לוותר.”
“וואוו. נשמע שאלוהים העמיד אותו במבחן גדול, כדי לראות על כמה הוא מוכן לוותר כדי ללכת אחריו.”
“נכון, סיפור אברם מלא בניסיונות.”
“מה זאת אומרת ניסיון? זה סוג של מבחן?” שאלתי.
“לפני שאני עונה לך על השאלה הזאת, אני רוצה להזכיר את שני הפסוקים הבאים, בהם אלוהים מבטיח גם תמורה להליכה אחריו: וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.”
“וואי! זאת חתיכת תמורה, אבל גם היא דורשת אמונה, כי מנין לא שאלוהים יקיים את הבטחתו? הוא עוד לא מכיר אותו.”
“יפה מאוד,” סימון נראתה גאה בי, “זה יכול להיות גם חלק מהניסיון.”
“וניסיון זה?” הזכרתי לסימון את הבטחתו להסבר.
“מבחן זה רק חלק מההגדרה של ניסיון. לניסיון יש למעשה מספר מובנים. בוא נחשוב, ניסיון זה אולי קשור למילה?”
“נס?” קפצתי.
“בדיוק,” אמרה סימון וטפחה על שכמי. “נס פרושו גם דגל, כלומר משהו גבוה, סוג של מבחן, כמו שאמרת, אך אם אתה עובר אותו אז אתה גדל מבחינה רוחנית וזהו הפרס.”
“כמו הפרס שאלוהים מבטיח לאברם שיעשה ממנו עם גדול?”
“נכון מאוד. כמו כן, נס הוא על טבעי, פלאי.”
“כלומר צריך נס כדי לעבור את הניסיון? שאלתי בצחוק.
סימון חייכה. “ואפשר גם להסתכל על זה כנס מהשורש ברח. אתה בוחר אם לבורח מהניסיון או לא. בכל הניסיונות הללו אברם הצליח, הוא לא ברח מהם, למרות שאני די בטוח שהיה לו קשה והוא נלחם בעצמו. כתוצאה מהם הוא גם גדל מבחינה רוחנית ובגלל זה הוא נבחר להיות תחילתו של העולם החדש שאלוהים רצה. הוא הוכיח את המסירות שלו לאל.”
“תראי דודה, אני כנראה מתחיל לראות את אברם באור קצת יותר חיובי, אבל עדיין נראה לי משהו בלתי נתפס כל הסיפור הזה,” אמרתי בתסכול קל.
“אתה יודע מה? שאלה סימון .אתה חושב שאתה יכול לזרום איתי קצת?”
הסכמתי בחוסר ברירה.
“בא לך לצאת איתי למסע?”
“איזה מסע? מה מסע? מה עכשיו? את רוצה שאמא תהרוג אותי? כבר מאוחר, היא כבר בטח דואגת.” אמרתי בניסיון להתחמק.
“די, אל תהיה כבד, בוא אחרי,” אמרה ומשכה בעדינות את ידי, והובילה אותי במדרגות לעליית הגג. “אני יודעת שאף פעם לא היית פה, בעצם אף אחד חוץ ממני לא ביקר בחדר הזה, אז זה יהיה הסוד שלנו, מסכים?” שאלה בקריצה.
“טוב,” עניתי, ובינתיים הסקרנות שלי גברה על הרתיעה מהתנהגותה המוזרה.
סימון פתחה דלת שהובילה לחדר חשוך לגמרי והדליקה נר, היא הניחה אותו על השולחן שהופיע מתוך החושך הנס בפני הנר. מצמצתי בעיני, בניסיון להתרגל לאור החלוש, ואז הבחנתי בקלף מגולגל במרכז השולחן.
“קח,” אמרה ונתנה לי גליל צר, בעודה פורסת את הקלף לאורך השולחן.
“חיכיתי לרגע הזה הרבה שנים, אבל ילדים אין לי, ואתה האחיין הראשון שלי, היית צעיר מדי עד היום.”
“צעיר מדי למה?” לא הבנתי. “מה אנחנו בדיוק עושים?” שאלתי וחשש קל החל לדחוק את הסקרנות שמילאה אותי.
“יוצאים למסע,” ענתה בהתלהבות.
“סליחה? מה מסע?” שאלתי, ופסעתי צעד אחד לאחור.
“אין לך מה לחשוש,” היא השיבה. “תפתח.”
“אממ? מה לפתוח?”
“את הגליל,” השיבה בנחרצות.
סובבתי את הגליל לצדדים, עד שהצלחתי לשלוף מתוכו מוט ארוך ומעוטר עם יד קטנה ואצבע המצביעה בקצהו העליון. “מה זה?” שאלתי וכיווצתי את מצחי.
“זוהי יד לקריאה בתורה כמו זו שמשתמשים בה בבית הכנסת להצבעה על הכתוב במהלך קריאת פרשת השבוע.”
“אבל היא נראית שונה. ישנה מאוד, ממש ענתיקה,” אמרתי בחיוך.
“נכון, היא עתיקה מאוד ועוברת מדור לדור במשפחתנו כבר מאות שנים. והיא גם לא סתם יד, יש לה כוחות מיוחדים.”
“מז’תומרת כוחות מיוחדים, ולמה אנחנו צריכים אותה?”
“רצית להבין לא?”
“להבין מה? אני כבר מבולבל,” השבתי.
“רצית להבין איך אברם בחר במה שבחר נכון?”
“כן,” עניתי מבולבל עדיין.
“אז בוא, תקרא,” הורתה סימון.
“לקרוא מה, איפה?”
תקרא בתורה,” הורתה סימון.
“למה?”
“כדי שנתחיל במסע…”
לא ממש הבנתי אותה. יכול להיות שהיא קצת מאבדת את זה, כמו שאמא אומרת, אבל החלטתי לזרום רק עוד קצץ לפני שאני מודיע לה שהגיע הזמן לחזור הביתה. לקחתי את היד והתחלתי לקרוא את הפרשה. בהתחלה היד עזרה לי לעקוב אחרי המילים, אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, המילים החלו לנוע על המגילה, ותחושה מוזרה כאילו החדר מסתובב סביבם כמעט וגרמה לי לאבד את שיווי המשקל. עצמתי את עיני לרגע קצר והרגשתי נסחף במעין מערבולת לתוך המגילה. כשפתחתי את עיני הייתי המום לראות איש עם גלביה רכוב על גמל משתקף באור יום שמשי על משקפיה של סימון.
“אמא’לה היכן אנחנו ומה קרה לעליית הגג?” שאלתי לאחר שהבנתי כי אנו כבר לא, לא בביתה של סימון ולא בעירי המוכרת, אלא על דרך עפר בפיתחה של עיר שנראיתה כמו מדבר ומתקופה אחרת..
“התכוונת דודה’לה היכן אנחנו?” חזרה על שאלתי דודתי בעוקצנות. “ברוך הבא לארם נהריים,” לחשה היא באוזני.
“ארם מה????”
Published: Mar 13, 2019
Latest Revision: Mar 13, 2019
Ourboox Unique Identifier: OB-591137
Copyright © 2019