אָ כּ בָּ ר    ר ֹ א ש

מָר פרימָן בֶּאֶמֶת היה בֶּן אָדָם חופשי.

הוא מעולָם לא נִכנָע, לאָף אֶחָד !

כּבָר מִשהָיִינו יֶלָדים אני זוכֶר אותו כָּכָה,

או בתור מֶנָצֶחַ או מוּכֶּה אָנוּשות.

חוזֶר לַבָּיִת בצליעָה מֶדָמֶם כּוּלו,

אָבָל, עִם חִיוּך עָל הפָּנים כי הוא לא נִכנָע !

כָּזֶה טיפּוּס הוא היה.

ואני ?

אני הייתי לגָמרֶי הָפוּך מִמֶנו.

כשהייתי ילד כולם קָראוּ לי עָכבָּרוש

כי הייתי פָּחדָן ומָלשָן.

אָחָר כָּך בַּגֶטו קָראוּ לי עכברוש,

כי יָכולתי להִתגָנֶב לכול חור.

ותִראוּ..

איך בחָלוף הזמן,

מר גבריאל פרימן ועָבדֶכֶם הנֶאֶמָן כאן,

סגורים כמו חיות בכּלוּב,

במחנה הָשמָדָה קטן.

שאף אחד לא שמע עליו מעולם.

בלָילָה,

גברי לא הפסיק להִתהָפֶּך

במיטת הקומותָיים החורֶקֶת שיָשָן בה.

בַּסוף אמר:

אני לא אֶתֶן לָהֶם לַהָרוג אותי בלי להילָחֶם,

ואז הִסתובֶב על צידו ונִרדָם.

בבוקר היה לנו מִסדָר מֶיוּחָד

כי הֶגיעַ לביקור אֶיזה קָצין אס אס בָּכיר.

ובזמן שהאורקסטרה בַּחוץ

ניגנָה איזושהי סימפונייה של מישהו..

הֶבחָנתי לפתע שגָברי אֶינֶנו..

פתאום הנֶגינָה הֶפסיקָה ואז,

דרך הצועָר הקטן שהִתיָימֶר להיות חלון,

ראיתי אותו.

הוא הלך שם כוּלו בלבן

כמו שהָיינוּ הולכים ביום כיפור לבית הכנסת.

אבל מה שהיה יותר משוגע

זה שהוא הֶחזיק ביד סיגָרייה דולֶקֶת.

איך לעזאזל

הוא השֹיג סיגרייה שלֶמָה,

חדשה, לבנה, ארוּכָּה ??!

טוב..

מכאן הייתי רוצה להמשיך לספר לכם

סיפור מהסרטים,

סיפור הֶרואי כזה,

סיפור שאם באמת היה קורה..

היה נשמע בערך כך:

הקצין ניגש אליו בכעס רב

והתחיל לצרוח עליו בנאצית,

אבל גברי באדישות

רק נשף לו עשן בפרצוף,

הקצין השתעל קצת ודמע.

ואז הוא הורה לשתי חיילים לתפוס את גברי,

אבל מייד הם מצאו את עצמם

שטוחים על הרצפה בכאב.

הקצין נתן צרחה נוספת

ומחלקה שלמה הסתערה עליו.

אבל תאמינו לי,

לקח להם זמן לא קצר בכלל

עד שהם השתלטו על גברי

שנלחם בהם כמו דוב.

כמעט שישה מהם שכבו ללא ניע

וחמש נוספים אחזו בו

למרות שכבר היה אזוק.

הקצין התקרב אליו

ושאל אותו אם הוא נכנע.

כתשובה

הוא רק קיבל יריקה מלאת דם

לפנים הלבנות שלו.

כעת הורה הקצין לאזוק את גברי לג‘יפ,

וכך גרר אותו כשעה שלמה על דרך חצץ.

עד שמהבגדים הלבנים שלבש,

שבהם נראה כמו המלאך גבריאל,

נשארו רק סמרטוטים שחורים ומדממים

כמו של איזה יצור אפל מהשאול.

בסופו של דבר, ירד הקצין מהרכב

ושאל את גברי באקדח שלוף

אם הוא נכנע.

מר פרימן לפתע,

חייך את החיוך המפורסם שלו,

ועם כמה שיניים חסרות, אמר:

אתם חלשים,

אתה לא יכול לשבור אותי..

ואז נשמע קול הנפץ..

אז כן..

קול נפץ נשמע,

אבל כל הסיפור לעיל,

לא היה ולא נברא..

מה שבאמת קרה זה

שברגע שהקצין הבחין בגברי

המהלך לו בגאווה,

הוא פשוט שלף אקדח וירה.

ואז כדי להפיג את זעמו,

הוא הוציא להורג בו במקום

עוד בערך כעשרה גברים,

ככל שהספיקו לו הכדורים

באקדח הנוצץ שלו.

ומיותר לציין

שכולנו קיבלנו באותו יום מכות רצח

והתנאים במחנה הורעו אח“כ

פי כמה עשרות מונים.

אבל עדיין, איכשהו, באיזושהי צורה,

זה בכלל לא הפריע לאגדה על גברי פרימן,

לרקום עור וגידים,

להילחש בסתר

ולהפיח תקוות בליבותיהם של נידונים.

גברי פרימן מעולם לא נכנע !

ומה אני עשיתי ?

לי גם היו כמה כדורים

בשביל לחלוק עם הקצין..

רעל עכברים שגנבתי מהמרפאה.

ממש מתחת לאף שלו,

הצלחתי לשים לו את זה בכוס הקפה,

כשניקיתי את המשרד..

ס ו ף