גלות, צייר שמואל הירשנברג

 

                     ילדה עם קומקום

             

                                    מאת

                   יהודית פרג, רחל וול 
 

 

-לא תאמיני מה שעשיתי היום.

-נו, ספרי.

-את זוכרת את הגלויות שהיו לאבא באלבום הוורוד? הייתה שם אחת עם קבוצה של אנשים

הולכים בשלג, נכון? אז אתמול, בהרצאה ששמעתי, הראו אותה וגם אמרו שצייר אותה צייר

בשם הירשנברג. רשמתי לי את השם והיום חיפשתי אותו בגוגל. מצאתי את הציור והדפסתי

לי אותו למזכרת. מה תגידי?

-לא היית צריכה לחפש בגוגל. יכולת לשאול אותי.

-מה לשאול אותך?

-אני זוכרת את התמונה הזאת טוב מאוד. היא הייתה תלויה אצלנו בבית, בסלון מעל הספה.

זאת הייתה תמונה בשחור לבן כמו הדפס, ואני פחדתי ממנה.

-על מה את מדברת? אני לא זוכרת שום תמונה, לא בצבע ולא בשחור לבן, רק את הגלויה

באלבום. על איזה בית את מדברת?

-על הבית בסופיה כמובן. לאבא היו המון דברים שקשורים ליודאיקה. היה לו אוסף של הגדות

מעוטרות, כבר סיפרתי לך על זה. בסלון היו לו שתי תמונות, זאת שמצאת בגוגל ועד אחת,

של יהודי מניח תפילין.

-אני לא זוכרת שום דבר מהבית בסופיה. הייתי קטנה מדי. התמונה השנייה שאת מדברת

עליה בטח של מאוריציו גוטליב.

-את חושבת? את זה אני צריכה לבדוק בגוגל.

-אבל למה התמונה הפחידה אותך? היא נקראת גלות דרך אגב.

-לא ידעתי. פעם שאלתי את סבתא מי האנשים בתמונה והיא אמרה שרואים בה את גירוש

ספרד.

-מה פתאום? גירוש ספרד לא שייך הנה בכלל. זאת תמונה של יהודים מזרח אירופים

מהמאה ה-19.

-לא חשוב, זה מה שסבתא אמרה וזה הפחיד אותי מאוד.

-אבל למה?

-כי גם אני יהודיה ואם גרשו אותם יכולים לגרש גם אותי.

-בעצם התברר שהחשש שלך היה מוצדק. באמת גרשו אותנו מהבית בסופיה לכפרים

בפרובינציה.

-בהחלט. את זוכרת את הלילה שבו העבירו אותנו לכפר השכן?

-דווקא כן. את זה אני זוכרת. הייתי כבר ילדה קצת יותר גדולה. אני זוכרת את הקור, החושך

ואת אווירת הפחד. אני גם זוכרת שהסיעו אותנו בעגלה מכוסה, רתומה לשני שוורים שחורים,

לא פרות, תאו.

-כן, וכדי להגיע לעגלה בוססנו בשלג. תגידי, יש בתמונה הזאת ילדה עם קומקום?

-נדמה לי, תני לי לבדוק. כן יש, אבל היא לא הדמות הראשית בתמונה. הגבר שהולך בראש

הטור הוא זה שמושך תשומת לב. 

-אני תמיד זכרתי את הילדה הזאת עם הקומקום וחששתי שגורלי יהיה דומה לשלה.

-איך זה נכנס לך לראש?

-את זוכרת שאמרו לנו להיות בשקט, שלא ישמעו שאנחנו עוזבים?

-אני לא זוכרת שאמרו אבל אני זוכרת את השקט. אף אחד לא דיבר.

-לא היה לגמרי שקט. סבתא התעקשה לקחת איתה את השעון המעורר הגדול שלה והוא

תיקתק ותיקתק. כל-כך פחדתי שהוא יעיר מישהו ואז ישלחו אותנו ללכת בשלג, כמו בתמונה.

-אבל הלכנו רק עד העגלה.

-נכון, אבל פחדתי שמישהו ישמע אותנו ולא יתנו לנו לעלות על העגלה. את זוכרת איך יצאנו

מהבית?

-לא ממש.

-טוב, אימא החזיקה את התינוקת, אבא נתן לך יד ואני הייתי לבד. פחדתי שיפרידו בינינו אז

נאחזתי חזק חזק בשמלה של אימא. ואז בתוך השקט שמעתי את השעון המתקתק וחשבתי

שעוד רגע ישלחו אותנו ללכת בשלג. כל אחד יצטרך להחזיק חלק מהחפצים שלנו ולי יתנו

מזוודה קטנה או חבילה או משהו, בדיוק כמו הילדה עם הקומקום. ככה לא תהיה לי יד פנויה

להיאחז בשמלה של אימא ואני פשוט אשקע בשלג.

-וואו, איזה סיפור! לי את מספרת אותו בפעם ראשונה. סיפרת אותו כבר למישהו?

-לא.

-את חייבת! אני אדפיס לך את התמונה מהגוגל, בשחור לבן כמו שאת זוכרת אותה. התמונה

מופיעה בגוגל בכמה גירסאות כולל אחת בשחור לבן. אבל את חייבת לספר לילדים. זה חלק

מהמורשת שלהם. זה סיפור שאסור לשכוח. תספרי, את שומעת?

-נראה, אולי.

                                  ***

 רחל וול מסכמת:

הסיפור הזה הוא מעשה שהיה, והוא התרחש בעיקרו בשנת 1943, כשיהודי סופיה גורשו

מהעיר אל הפרובינציה. אבי, שהיה רופא, היה מגויס גיוס אזרחי עוד משנת 1941 והוא

נשלח לעבוד במקצועו בכפרים נידחים ברחבי בולגריה. כשכל יהודי סופיה גורשו הצטרפנו

אליו לכפר פורדים (Pordim,לא רחוק מפלבן) ומשם עברנו לכפר נידח עוד יותר, וולצ’יטרן

(Valchitran).

האיכרים שהעבירו אותנו מכפר אחד לשני היו אנשים טובים שדאגו לנו. סיפרו אז שפלוגה של

חיילים גרמנים עומדת להיות מוצבת בכפר. מכריו של אבי חשבו שמוטב שהרופא היהודי

יתרחק מהם וילך לכפר נידח יותר ומרוחק יותר מתחנת הרכבת. לשם לא היה חשש

שהגרמנים יגיעו. הם העבירו אותנו בלילה, בחורף הקר בעגלת התאו שלהם. הסיפור נמסר

כפי שתפשה אותו אחותי הגדולה, בהבנה ורגישות של ילדה בת שמונה.

בשנת 1944, אחרי שעברנו בעוד כפר, קיבלנו סרטיפיקט ועלינו ארצה ברכבת דרך תורכיה.

כל חפצי היודאיקה של אבא אבדו, נגנבו או פשוט נעלמו, יחד עם עוד הרבה חפצים יקרי ערך

שלא נמצאו יותר לעולם. איש לא הזכיר אותם יותר. אחותי הקטנה ואני פשוט לא ידענו

עליהם והמבוגרים השתדלו למצוא את דרכם בחיים הקשים בארץ החדשה ולא דיברו על מה

שאבד. היינו פליטים חסרי כל, אבל היינו אסירי תודה על כך שיצאנו מהגיהינום של אירופה

כשכולנו יחד, משפחה שלמה, בלי פגיעות בנפש ולעזאזל עם הפגיעות ברכוש.

אחותי הגדולה, הילדה הזוכרת, שמרה את הדברים בליבה כל השנים. אולי יום אחד תספר

את זיכרונותיה ונקווה שיהיה מי שיאמין לה שכל זה אכן היה.

רחל וול

טל: 03-5407916

דואל: [email protected]