קוראים לי דן ואני לא כמו כולם.

בלילות אני חולם, שיש לי המון חברים ואנחנו משחקים בכדורגל ומחבואים ואני כל כך שמח ומאושר ובוםטרחחחחח אני מתעורר.

בכיתה, כולם מדברים, צוחקים מתבדחים ואני במקומי יושב ועם אף אחד לא מדבר.

בהפסקות רצים הבנים למגרש, ואני כמו טמבל עומד לי מהצד ומחכה שיזמינו אותי, אך זה לא קורה, כאילו שאיני נראה.

אני כל כך רוצה  לשחק ואז “הלא לא” שבמוח לא מרשה לי לבקש, אז אני נשאר במקום ולא זז.

ובלב אני נשבע שמחר מחר אקבל אומץ אבקש ואפילו אתחנן.

ולעצמי אני חושב, אולי הם ילעגו לי, יבעטו לי בישבן ואולי יצעקו:

לך מכאן אתה לא שייך לחבורה ודייי.

ובאומץ מעורבב עם פחד ונעליים מתאימות, שאלתי את שאלת השאלות: אני יכול להצטרף למשחק?? וכולם ענו: בטח אחלה סבבה למה לא אמרת??

אז עכשיו אני שמח מאושר ביישן רזה וחכם ואני לא/כן כמו כולם.