יוסף מוקיר שבת

בְּעיר אחת חַי אדם אחד וּשְמוֹ יוֹסֵף. יותר מִכּוֹל אהב יוֹסֵף אֶת השבּת. בְּכל יְמֵי השבוע היו עולים על שולחנו רק פַּת לֶחם וּמים, אבָל לִכבוד שבּת היה קונֶה דגים, בָּשׂר וְיַין. כל השבוע היה חוסך יוֹסֵף כסף, אוסף מַטבּע לְמַטבּע, עד שבְּיום שישי היה הולך אֶל השוּק בְּארנק מָלֵא מטבעות וּבְלב מָלֵא שִׂמחה, לִקנות מִינֵי מַטְעַמים לְשבּת. כאשר לא הִצליח לַחסוֹך דֵי כסף לִקנִייַת מַאכָלים לִכבוד השבּת, היה לוֹוֶה כסף. כל אַנשֵי הָעיר יָדעו עד כמה אוהב יוֹסֵף אֶת השבּת, ולכן קראו לו כולם ‘יוֹסֵף מוֹקִיר שַבּת’.

מוֹקִיר- https://milog.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A8

בְּעירו של יוֹסֵף מוֹקיר שבּת חַי גם נוֹכְרִי עשיר מאוד. על שולחנו עלו בְּכל יום דגים, בשׂר וְיַין משוּבָּח, היה לו בַּית מַרְהִיב וּנְכָסים מְרוּבּים, ולא חָסַר לו דבָר.

יום אחד אמרו לו הַכַּלְדִיִים חוֹזֵי הָעֲתִידוֹת: “בֶּעָתיד תְאַבֵּד אֶת כּל נְכָסֶיךָ, מִשְׂרוֹך נַעַלְךָ ועד בֵּיתְךָ, כל אשר לךָ יעבור לִידֵי יוֹסֵף מוֹקיר שבת.”

נוֹכְרִי- https://milog.co.il/%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%A8%D7%99

הנוֹכרי הֶעָשיר לא הִכּיר אֶת יוֹסֵף, אבָל הוא לא הִתכַּוֵון לתת למישהו אֶת כל כַּספּו וּרְכוּשוֹ, לא אֶת השְׂרוֹך וּוַדאי שלא אֶת בֵּיתו המפוֹאר. מה עשָׂה? מָכַר אֶת כל נְכָסָיו: אֶת הבתים, הרָהיטים, הבגדים והתכשיטים. מָכַר הכול, וּבַכּסף הרב שקיבל קָנה מרגלית, אבן חן גדולה וִיקָרה מאוד.

לְעולם לא אֶפָּרֵד מֵהמרגלית, אמר הנוכרי בְּלִבּו ותָפר אֶת המרגלית לתוך כּוֹבָעוֹ. אף אחד לא ייקח מִמני אֶת המרגלית שלי.

לְכל מקום הלך הנוכרי והכובע לְראֹשו וּבתוכו המרגלית: לַשוּק וְלַנהר, לְביקור אצל שְכֵנָיו וְלִשׂחִייה בַּים. כשהמרגלית איתו – עוֹשְרוֹ איתו.

יום אחד, בשעה שֶעָבר הנוכרי על גשר, נשבה פתאום רוח והֵעיפה אֶת הכובע מֵרֹאשו. ניסָה הנוכרי לִתפּוס אֶת הכובע אך הרוח הייתה חזקה, והנוכרי ראה אֶת כובעו נופל אֶל תוך מֵי הנהר. זמן רב עמד על הגֶשר והִבּיט אֶל המקום שֶבּו טָבע הכובע וּבוֹ כל כַּספּו, כל רְכוּשו, כל אשר היה לו. הכובע טָבע ואיתו המרגלית.

בְּאֶחד מִימֵי השישי עמד דַיָיג על אותו הגשר ודג דגים. השֶמש כבר עמדה לִשקוע כְּשֶהַחַכּה שלו הִתחילה לָזוז בִּפְרָאוּת, וְכִמעט הִפּילה אותו אֶל תוך הנהר! אחז הדייג אֶת החכָּה בְּחוֹזקה וּמָשך בְּכל כוחו, והִנֵה – בַּחכה עלָה דג גדול ושָמן.

לָקח הדייג אֶת הדג הגדול ורץ אֶל השוּק. כְּשֶהִגיע, נוֹכַח שהשוּק כמעט ריק, הקונים חוזרים לְבָתֵיהם בְּסלים מְלֵאים והרוכלים מְקַפּלים אֶת הדוּכָנים. “מי יִקנה אֶת הדג עכשיו?” שָאל הדייג אֶת הרוכלים. “לֵךְ אֶל בֵּיתו של יוֹסֵף מוקיר שבת,” ענו לו הרוכלים, “הוא תמיד קונֶה מַאכָלים משוּבָּחים לִכבוד השבּת, הוא יִשׂמח לִקנות מִמךָ דג גדול וְנֶהדר כל כך.”

וכך היה. הלך הדייג אֶל יוֹסֵף מוקיר שבת. רָאה יוֹסֵף אֶת הדג, קָנה אותו בְּשִׂמחה וּמִיהֵר לַהֲכִינו לִפנֵי שתיכנס השבּת. כְּשֶפָּתח יוֹסֵף אֶת הדג לְנַקוֹתו מָצא בתוך בִּטְנו מרגלית גדולה וּמְנַצנֶצת, המרגלית של הנוכרי הֶעָשיר שהוּטְמְנה בתוך כובע שנָפל לְמֵי הנהר וּבָלע אותו הדג.

בְּצֵאת השבּת הלך יוֹסֵף מוקיר שבת וּמָכר אֶת המרגלית. זהב מרוּבֶּה קיבל עבורה, וזקֵן אחד שראה אותו אמר לו: “מי שמְכַבּד אֶת השבּת, השבּת גוֹמֶלת לו.”