גילוי שקט

לאחר המתנה וציפיה של יותר משנה, בארבעה עשר באוגוסט 2017 גיליתי שאני בהריון

בדיקות דם, אולטרסאונד ראשון של  גילוי הדופק, שקיפות עורפית, סקירה מוקדמת וסקירה מאוחרת.

 מתחילה לצלם תמונות של שינוי הגוף, שבוע ועוד שבוע, בעיטות, אי נינוחות, הגוף משתנה מתכנס כולו – מגייס כוחות .אלייך קטן שלי

לכל הבדיקות בעלי שרון מגיע,  בשיחות שלנו מעלה תהיות על איזה אבא הוא יהיה, ועל ההורות בכלל, תוך כדי עוברים דירה, חושבים על איפה נכניס אותך לחיינו, איפה אעבוד ומה נעשה כשתיוולד.

 חששתי כל כך מזה שעליתי במשקל, איך אשיל את כל הקילוגרמים, איך אראה בברית שנעשה לך… אך הדאגות האלה היו שוליות לאחר שקיבלנו את הבשורה.

 בעשרים ושישה בפברואר 2018 ישבנו אני ושרון מחוץ לחדר האולטרסאונד כמו כל הזוגות שהגיעו לבדיקה, מחויכים, משוחחים על שמות לילדים, מוצרים שצריך לקנות

נכנסו לחדר האולטרסאונד המוכר לבדיקת הערכת משקל של הקטן שלנו, נשכבת על הגב חושפת בטן גדולה ומקבלת צמרמורת מהג’ל הקר שמרחה לי על הבטן.

נורית הטכנאית ישר אומרת, הילד פעיל, הוא ער, תסתכלו עליו זז.

מהר מאוד התחלפו פניה והיא החלה לשאול שאלות:

עד עכשיו הכל היה בסדר בבדיקות?הנהנו כן

דיברו איתכם על הראש? דיברו איתכם על הגפיים?

 בשלב זה הסתכלנו אחד על השני בעיניים לא מבינים מה עלינו חרב

מהרגע הזה התחלנו לשאול שאלות, למה זה מגיע לנו? מה עשינו לא בסדר?

,זה בגלל שלא לקחתי כל יום ברזל, זה בגלל הקולה ואכילת הסוכריות גומי , זה בגלל שבעלי עישן לידי לפעמים.

מרופא פרטי למומחה בבית חולים, מבדיקה לעוד בדיקה והאבחנה מאוד ברורה: יש לי בבטן ילד חולה- ילד גמד, וכל מה שמשתמע מכך

בעיות בכל שלד העצמות, מבעיות במבנה, בהליכה- אם בכלל ילך, ביציבות- אם בכל תהיה, להיות משועבד לגידול הילד הראשון ולדעת לא לצפות למשהו קל

 ואם נעזוב רגע את הבעיות הרפואיות, יש את החברה היום שפוסלת על מראה, הילדים בגן יתנקלו לו, בבית הספר ינדו אותו, נלך רחוק אל העתיד חייל… אין סיכוי שיהיה, רישיון רק  על טוסטוס וגם זה במקרה הטוב.

יש כאלה שיגידו- העיקר שהוא חי.

כשדיברו איתנו על האפשרויות מה עושים עכשיו? עלו כמה אופציות:

האחת היא להשאיר את ההריון ולהתמודד

השניה לעשות בדיקת מי שפיר ולראות האם זה וודאי- ואז אחרי שבועיים כשיגיעו התוצאות להחליט

השלישית לעשות הפסקת הריון

לפי הבדיקות המעמיקות זה וודאי, בעלי השכלי ישר אמר בואי נסיים עם זה, כאילו שזה איזה שקית זבל שצריך לשים בפח

אני טיפוס רגשי,  אני לא הייתי מסוגלת לשמוע על האפשרות לעשות הפסקת הריון, האמנתי שאני מסוגלת להתמודד עם כל הקשיים.

אבל אז התחילו לעלות שאלות: מה עם הילד שלי, האם אני צריכה לגזור עליו סבל גופני, סבל נפשי, נידוי חברתי?!?!

 עברתי וועדה להפסקת הריון, ייעוץ גנטי, שיחה עם פסיכולוגית…

לאחר שאושר לנו קבענו תור להפסקת הריון, הסבירו לי על התהליך ולא הבנתי בכלל מה צפוי לי

בשבעה במרץ 2018, יום רביעי התקבלתי במיון תל השומר,

האחות החלה לעשות לי בדיקות דם, לחץ דם, חום וכו’ , חשבתי שאני סתם בבדיקות, שעוד מעט אתעורר ואבין שאני נמצאת בחלום ותכף הכל יגמר.

נכנסנו לחדר האולטרסאונד- חדר המוות, עברנו הסבר קטן למה הולך לקרות והאם אנחנו יודעים מה זה אומר. בחדר המוות רופא מכניס מחט לליבו של העובר, הזריקה גורמת לעצירה מיידית של ליבו ללא כאב.

 נשמע כל כך קר וטכני, אבל זה לא היה קר- זה היה כואב!! כאב לי כל כך הלב, הרגשתי כאילו אין לי למה לחיות, אם הרגתי את הבן שלי, אז אני אדם לא מוסרי.

לאחר הזריקה המתנו לבדיקת אולטראסאונד שתוודא שאכן אין דופק,

העלו אותי שבורה למחלקת נשים, מה שצפן לי זה תהליך זירוז, גרימת צירים והתרחבות צוואר הרחם, עד ללידה שקטה.

חיכיתי שעות לרופאים שיבואו שיתנו לי לסיים עם החרא הזה, לא מוכנה שיהיה לי תינוק מת בבטן

נר “פרופס” הוחדר לנרתיקי, 4 שעות לאחר מכן התחילו כאבי בטן וגב תחתון לסירוגין- תחושת הצירים.

השעות עברו, הכאבים התחזקו, בעצת המיילדת עשיתי מקלחת חמה בעודי חלשה ורועדת. משפטי ייאוש יצאו לי מהפה: “בשביל מה אני סובלת, בשביל ילד מת?” . סחרחורת תקפה אותי בשילוב זעה קרה, העלי אחז בי בזריזות, הביא לי מים עטף אתי במגבת והוציא אותי מהר לחדר. אחרי שניות שמעתי קולות עמומים, ירד לי הלחץ דם וחולשה עזה תקפה את גופי.

לאחר חצות הועברתי לחדר הלידה לקבל את האפידורל, גל של קור הורגש בגבי, הרדים את פלג גופי התחתון וגם אותי למשך שעות.

בזמן שאני בחדר הלידה מדברים איתי על הרבה דברים: אם ארצה לראות אותו לאחר הלידה,  לצלם אותו, החלטתי שלא כי פחדתי שהפרצוץ יזכר לי לעד. שאלו אותי אם אני רוצה לטפל בענייני הקבורה, או שבית החולים יעשה זאת? העדפתי שהם יעשו זאת. בנוסף התמודדתי עם ההתלבטות- האם לעשות נתיחה לגופה?. החלטנו שכן.

שמונה במרץ, יום חמישי 7:00 בבוקר, עוד משמרת מתחלפת, במוניטור הצירים לא מספיק חזקים, צוואר הרחם צר, עוד ריקון שתן, משפחה באה והולכת.

נרדמתי והתעוררתי לקראת 13:00 , החדירו לי אינפוזיה כדי שלא אתייבש. האפידורל כבר לא השפיע. הרגשתי את הצירים באים והולכים כאבי בטן חזקים ותחושת שתן עזה תקפו אותי. ביקשתי לקרוא למיילדת אך הן בדיוק החליפו  . משמרות . פתאום כולי מי שפיר, מה שבדיעבד חשבתי שזה שתן, כל המיטה והרצפה רטובות, תחושת בושה תקפה אותי.

בדיקת המיילדת היא אומרת בפשטות “בובל’ה את מוכנה ללידה, יש לך פתיחה עשר”. ברגע אחד הכניסה אותי לחרדה ומחשבות , זה עכשיו זה הרגע! .תוך שניות פתחה את ערכת אביזרי הלידה הסטריליים. מצדדיי בעלי ואחותי, רגליי כופפו, ידי אחזו, ושרירי התכנסו לרגע הזה.

ברקע שומעת משפטי עידוד והנחייה לנוח, ולא רציתי לנוח, ראשו יצא המחשבות שמא ייחנק צצו בראשי והציפו אותי, אבל אין סיכון כי העובר כבר לא בחיים , סגרתי עיניים דומעות, נתתי שלושה פושים חזקים והוא נפלט החוצה. המיילדת החלה לנקות אותו שלושתנו בהלם ,

הדממה שפקדה את החדר התחלפה בבכי עז של שלושתנו, מחובקים, כאילו הכל נגמר.

קצת מזווית אחרת:

הקושי לעבד את החוויה ולהתמודד עם כל ההשלכות שלה הוא גדול ולפעמים אף בלתי אפשרי. לידה שקטה היא חוויה קשה וטראומתית ובימים שאחריה מתווספים קשיים רבים בשל הקושי לחזור לשגרה, החשיפה לחברים ומשפחה, הקושי הפיזי ותחושת הריקנות והזיכרונות הקשים.

אחרי ולפני הלידה שקטה נדרשתי להתמודד עם החלטות קשות בנושאים מהותיים כמו קבורה, הנצחה, זיכרון והתמודדות עם הצורך להמשיך ולחיות במציאות החדשה של חיי.

החזרה הביתה בידיים ריקות היא קשה ועצובה ולעתים נראה שזהו עצב שלא ניתן להתמודד איתו ולמרות זאת הזמן עשה את שלו.

אם נתקלתם באישה שעברה תהליך כזה, חבקו, הקשיבו, אל תשפטו.

תודה רבה, שני