הרועה הבדאי

לפני שנים רבות,

אי שם בין ההרים,

גרה משפחת רועי צאן. 

כל בני המשפחה עסקו במרעה,

כשכל בן קיבל עדר שעליו היה אחראי.

כל הבנים שמרו על הצאן במסירות

ותמיד עזרו אחד לשני.  

כל בוקר היו הבנים יוצאים עם עדריהם,

וכל אחד תופס לעצמו חלקת שדה

שעליה ירעה את צאנו באותו היום.  

האויבים הכי גדולים של הרועים היו הזאבים.

כשהיה מישהו מהאחים רואה זאב יוצא מן היער,

היה מיד מזעיק את אחיו

ואלה היו באים בריצה

ובכוחות משותפים תמיד הצליחו להבריח את החיות הטורפות. 

הבן הקטן מצא לצאנו שדה נחמד והתישב תחת העץ.

בהתחלה הוא מאד נהנה מן החוויה החדשה,

אך לאחר שעה-שעתיים התחיל להרגיש שעמום עמוק.

הכבשים ליחחו עשב בנחת,

השמש האירה,

השמים היו כחולים

ושום שינוי לא היה צפוי לשעות הקרובות.  

הוא נזכר כמה חיכה לרגע הזה,

ועתה היה מאד מאוכזב.

הוא התחיל לחשוב איך אפשר לשעשע את עצמו קצת במצב הזה.  
ופתאום עלה במוחו רעיון.  
הוא עלה על הגבעה הקרובה

והתחיל לצעוק בקול גדול: “זאב! זאב בא! הצילו!!”  

האחים שמעו את קולו ורצו אליו במהירות.  

פניהם המבוהלות הצחיקו את צעיר הבנים.

וכשהם התקרבו אליו, הוא אמר להם:

“סתאאאאם! עבדתי עליכם!” ופרץ בצחוק.  

האחים, כמובן, מאד כעסו.   
הם גערו באחיהם הקטן,

ואחר כך שבו חזרה כל אחד לעדרו.  

למרות הגערות,

האח הצעיר מאד נהנה מן ההצגה.  

ולאחר יומיים, כשהשעמום כבר היה בלתי נסבל,

חזר על התעלול עוד פעם.  

הפעם האחים כבר באמת היו מרוגזים.

הם הבטיחו לבן הצעיר לספר על התנהגותו לאביהם.  

אבל בערב כשכולם חזרו הבייתה,

הם היו עייפים כל כך ששכחו על המקרה.  
והבן הצעיר שמח על שתעלולו עבר ב”שלום”.  

עברו עוד כמה ימים,

שבהם הכל התנהל למישרים,  
כשפתאום לקראת הערב,

הבן הצעיר באמת הבחין בזאב.  
זאב אמיתי, זאב ענק,

שיצא מן היער והתקדם לכיוון העדר שלו.

הבחור נורא נבהל,

הוא רץ לגבעה והתחיל לצעוק בקול חזק:

“זאב!! זאב אמיתי!! הצילו!” 

האחים שמעו את קריאתו,

אבל אפילו לא הסתכלו לעברו. 

“שוב פעם, הוא מתחיל עם הפעלולים שלו!” 
הם אמרו אחד לשני. 

“בואו מהר! הפעם זה אמיתי!”

צעק הבן הצעיר כשהבחין שאחיו לא מאמינים לו.

אבל שום דבר כבר לא עזר.

האחים לא רצו ליפול קורבן לתעלוליו ולא באו לעזרתו כשהוא באמת היה זקוק להם.

וזה סוף הסיפור.
ומה המוסר השכל?

את זה תנסו לגלות בעצמכם.