קערה של עץ

בבית אחד גר אב, אם, בן קטן וסָב זקן.

היֶלֶד הקטן אהב מאוד את סָבוֹ. הוא אהב לשבת על בִּרְכָּיו ולְהַקְשִׁיב לסיפוריו. הסב סיפר לנכדו איך הוא גידל לבד את בנו, אביו של הילד הקטן.

בשעת הארוחה הייתה הכַּלָה מַנִיחָה לפני חוֹתְנָה את צַלַחְתוֹ בלי להסתכל בפניו. לפעמים, כאשר ידיו החלשות היו רועדות, והאוכל היה מטפטף לצדדים, הייתה האישה מסתכלת בחוֹתְנָה בכעס, כְּאִילוּ היא אומרת לו: “תִרְאֶה איך לִכְלַכְתָ הכול מסביב, תִרְאֶה כמה קָשֶׁה לי לָגוּר אתך”. דבר זה ציער מאוד את הסב, אך הוא לא דיבר על כך עם איש.

הילד והסָב היו יושבים ומְדַבְּרִים שעות רבות. רק על דבר אחד הסָב לא דיבר אף פעם. הוא לא סיפר לנֶכֶד שכַּלָתוֹ, אמו של הילד, לא אוהבת אותו. הוא לא סיפר לנכד שהיחס של הכַּלָה אליו מעליב אותו ופוגע בו, ושהוא מרגיש שהוא מיותר ולא רצוי בבית.

יום אחד הנכד שָׂם לֵב שסבו אוכל מתוך קְעָרָה, השׁוֹנָה מהקְעָרוֹת שלו ושל הוריו. שאל הנכד את הסב: “סבא, מדוע אינך אוֹכֵל מתוך קְעָרָה דומה לקְעָרָה שלנו?”.
ענה הסב בקול שקט: “הוריך רוצים שאוֹכַל מקְעָרָה של עֵץ”.
הילד הִקְשִׁיב ולא אמר דבר.

למחרת בבוקר לקח הילד חתיכת עֵץ וסַכִּין, והתיישב בפינת החדר.
כל היום היה הילד עסוק ולא קם ממקומו. בערב חזרו ההורים ושאלו את הסב:
“איפה הילד?”
הסב ענה: “הוא שָׁם בפינה עסוק מאז הבוקר, אינני יודע מה הוא עושה”.
ניגש האב אל הילד ושאל: “מה אתה עושה?”.
הביט הבן באביו וענה: “אני מכין לך קְעָרָה של עֵץ כמו שיש לסבא. כשאתה תהיה זקן, אתן לך לאכול מהקערה הזאת”.