בודדה במערכה

פרק ראשון

“משנכנס אדר מרבים בשמחה”, תיקנו חכמי ישראל לפני כשלושה עשורים, ואכן ביום האחרון לחודש שבט נערכים כולם לחגיגיות המרוממת שתשרה בכול וממתינים בדריכות לצאת הכוכבים הראשונים המורים על כניסת היום הראשון לחודש אדר. תחילתו של היום הראשון לחודש אדר בתהלוכה שבראשה שחקנים בדמות מרדכי היושב על הסוס, והמן הקורא בקול, “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”; אמצעיתו, התכנסות בבית הכנסת המרכזי לשמוע דרשה על אירועי החג מפי חכם העיר וסופו בשירה ובמחול, להודות לה’ וללמד את הדורות הבאים כי גם אם בכל דור יקום עלינו זרעו של עמלק לכלותנו, תמיד יצילנו ה’ מידם.
מהשבוע האחרון של חודש שבט מתמלא ביתנו בניגוני החג, שאותם מְתַרגלים בנַי ונכדַי, שיהיו כשירים לנגנם לפני תהלוכת מרדכי והמן, וכדי לשמח ולהרקיד את כל תושבי בית לחם במסיבות חודש אדר ויום הפורים.
אך לבי אינו עמם. מרגע ששוקעת השמש אני שוקעת בהתקנת הפתילות והנרות לזכרם של אסתר ומרדכי. ככולם, גם אני שמחה בהצלת העם שמהערכתי העמוקה אליו ואל אלוהיו סיפחתי את עצמי אליו והייתי לחלק ממנו. אך בשונה מכל הסובבים אותי, המתמקדים בגדולתם של מרדכי ואסתר, שבחוכמתם ובאצילותם הצילו את עם ישראל מכְּליה, מהרהרת אני במסירות נפשם וגופם של אלו שהקריבו את כל היקר להם להצלת העם שהיה יקר להם מחייהם. מרגע שיוצאים כל בני הבית לצהול ולשמוח עם כולם, מדליקה אני נרות לעילוי נשמתם, ותוּגה שאיני מצליחה להפיגה ממלאת את כל חדרי נפשי. אז יוצאת אני למרפסת ביתי, מתיישבת על הערסל, כשאני עטופה בשמיכה שתגן עלי מצינת הלילה, עיני מביטות במדבר המשתרע ממזרח לנו ועד הרי אדום, ואיני רואה דבר. לעיני עולים תמונות וזיכרונות של אנשים וימים שהיו.
בעלי וילדַי, שמכירים את סיפורִי וערים ללבי הכבד בימים שבהם כולם שמחים, לא נואשים מניסיונם להשכיח את אבלי בדברי תורה המרבים בשבח, בעידוד ובנוחם על האנשים האהובים עלי כל כך, פעמים אף ברוח שטות הגובלת בליצנות ובקלות ראש כדי להעלות חיוך על שפתי, ובלבד שלא אָפֵר את מאמר החכמים, להרבות בשמחה. אך אני אנוסה בכל שנה לחזור אל המקומות, האנשים והאירועים כפי שחוויתי אותם בעצמי, לִבְכות על שראוי לבַכותו, כדי שאוכל לשמוח במה שראוי לשמוח בו. וגם אם מראה אני להם פנים שמחות ומעוּדדות, נפשי מוּכרת להם ומיטיבים הם לקרוא את פני נכונה מבלי ללכת שולל.

כבת בבל נולדתי. מִנַגָנֵי חצרו של בֵּלְשַׁאצַר, נכדו של נבוּכַדנֶצַר, היה אבי. מהטובים והמכובדים שבהם היה, ומיום שזיכרוני עומד לי, נמשכתי אחר נגינתו וישבתי שעות ארוכות למרגלותיו, מביטה מהופנטת באצבעותיו, שתרגלו מנגינות ישנות וחדשות והפיקו מהחליל צלילים שמימיים שריחפו בקלילות על המוט הארוך שאחוז ביניהן. בינקותי ניסיתי גם אני את כוחי כשהנעתי את אצבעותי על ענפים שמצאתי, ולא ידעתי מדוע לא עלה בידי להפיק ולו צליל אחד. בטוחה הייתי כי מטה קסמים בידו של אבי ואם אך אגע בו, ייענה גם לי, והמתנתי בקוצר רוח לשעת כושר.
בת שלוש הייתי כשהחזקתי לראשונה חליל בידי. בכמיהתי להימצא לבדי עם מקל הקסם של אבי, חיפשתי ומצאתי שעה קבועה ביום שבה יצא אבי מהבית והשאיר את החליל ללא השגחה. אזרתי עוז וניסיתי את כוחי. הנחתי את אצבעותי על הפתחים, כפי שעשה אבי, ונשפתי. הופתעתי לגלות כי גם בכוחי להפיק את הצלילים הקסומים. משנגעתי בקסם נמשכתי אחריו כמהופנטת. המתנתי בקוצר רוח לשעת יציאתו של אבי מהבית, להתייחד עם החליל ועם החוויה הקסומה שבהפקת הצלילים. יום אחד שקעתי כה עמוק בניגון שיצא תחת ידי ומילא את כל חדרי נשמתי עד שלא השגחתי בזמן שחלף ולא שמעתי את אבי שנכנס אל הבית, עד ששמעתיו מתפרץ אל החדר תוך כדי צעקות על החצוף שהעז לגעת באוצרו, מקור פרנסתו וגאוותו. עמדתי מאובנת על מקומי וניסיתי להסתיר את החליל מאחורי גבי. רגע עמד אבי דומם בטרם התקרב אלי, כרע על ברכיו לפני וליטף את שערי.
“היית זאת את?” שאל בְּרוֹך, “את ניגנת בחליל?”
השפלתי את מבטי וחששתי לענות.
אבי שלח את ידו אל החליל שמאחורי גבי והגיש לי אותו.
“נגני,” ביקש.
הנחתי בזהירות את החליל בין שפתי וניגנתי. אט־אט התיישב אבי על הארץ והקשיב בתשומת לב לצלילים שהפקתי, אחר הושיבני על ברכיו והדריכני במקום שטעיתי. מאותו היום קבע לי אבי שעה קבועה ביום ללמדני את תורת הנגינה בחליל ובנבל והורשיתי להצטרף אליו בכל שעות היום שבהן לא ניגן לפני המלך.
גאוותו ושמחתו בכישרוני נישאו בפי כול ועברו אך חודשים ספורים בטרם הגיע שמי אל המלך, שדרש להציגני לפניו, לראות בעיניו ולשמוע באוזניו את הילדה ששמה יצא לפניה כפלא מוזיקלי.
ככל שניסה אבי להמעיט בכישרוני בטענה כי אך ילדה קטנה אני שאוהבת להשתעשע בחליל, וכי השמועות על כישרוני המיוחד מוגזמות, כן גברה סקרנות המלך שחשד ברצונו של אבי להסתירני מפניו, והבטיחו שאם יימצא כישרוני פחות מן הראוי לבוא לפניו, ינוקה מכל אשמת ביזיון המלך.
היתה זו הפעם הראשונה שהוכנסתי להיכל המלך. מראה בֵּלְשַׁאצַר היושב על כיסא גדול, עשר מדרגות מעל כולם, לרגליו אשתו וילדיו, ולמרגלות המדרגות, משני צדי ההיכל, מכובדים דוממים, סקרנים וחמורי סבר, וכולם מביטים בילדה שהובאה להיכל המלך, הקפיא את דמי בתוכי ולא הניח לי להתקדם. אבי, שעמד צעדים אחדים מאחורי גבי, התקרב אלי, נטל את ידי ועודד אותי להתקדם יחד איתו. כשהגענו למרגלות כס המלך ראיתי את אבי משתחווה מלוא קומתו, ועשיתי כמוהו. כשהזדקף, הזדקפתי גם אני. המלך הצביע אלי עם שרביטו ואבי כרע על ברכיו והפנה את פני אליו.
“הביטי אלי,” לחש. “אני רוצה שתשכחי את כולם. נגני כאילו רק אני פה,” ביקש.
הגשתי את החליל לפי ועם הצלילים הראשונים עצמתי את עיני ושכחתי עולם ומלואו. הרגשתי את אבי מסובב אותי ומשיב את פני אל המלך, אך כבר הייתי שבויה בצלילים ולא הוטרדתי יותר מהקהל שאיים עלי קודם לכן. חשתי מוגנת בתוך הקסם שבנגינה וחששתי שהרגע ייגמר. המשכתי מניגון לניגון ואיש לא הפסיק את שטף נגינתי. איני יודעת כמה זמן עבר עד שהרגשתי את ידו החמה של אבי מונחת על כתפי. הרמתי אליו את עיני וראיתי בהן את האות לסיים.
זמן־מה עמדה דממה בהיכל המלך ולא ידעתי אם דבר טוב או רע הוא. משותקת, עמדתי לצד אבי והמתנתי לגזר דיני.
“הקסמת את כולנו,” אמר המלך. אחר הפנה את פניו אל אבי, “השבחים הרבים ששמענו על אודותיה אך המעיטו בעֶרכה. רצוננו לראותה כחלק מנַגָנינו. עליך להכינה היטב כדי שתהיה ראויה לנגן לפני שרים ומלכים, להרים את קרנם של ילדי ממלכתנו בפני נציגי העמים שיגיעו לברכני,” אמר.
אבי קד מלוא קומתו, נטל את ידי בידו ויחד צעדנו לאחור עד שהגענו לפתח ההיכל. אז סבנו ושבנו לביתנו בדממה.
מאותו היום נדרשתי לשקוד שעות רבות בתרגול ובשיפור איכות נגינתי, ולעמול בלימוד נעימות חדשות בכל שעה שבה לא הופעתי עם אבי לפני המלך או משפחתו. שוב לא נותר לי זמן לחברוֹת או לבטלה שאפיינה את חייהם של בני גילי.
ראיתי את הדאגה על פניהם של הורי. פעמים, כשחשבו שנרדמתי, שמעתי אותם נועצים ביניהם על דרכים שיגאלו אותי מתככי בית המלך ויגנו עלי משרירות לב אנשיו. לא הבנתי אז את דאגתם. תשומת הלב והכבוד שלהם זכיתי נעמו לי, והחשיבות שחשתי ביושבי בהיכל המלך החזק ביותר בעולם פיצו אותי על אובדן חברותַי ושעשועי ילדותי.
מרבית הסוגיות שהובאו לפני המלך נראו לי מיותרות ולא מובנות, על כן לא הטרחתי את עצמי בהן. אחת מהן אני זוכרת במיוחד, משום שנראה לי לחלוטין לא הגיוני שבֵּלְשַׁאצַר המלך, המולך על מאה מדינות, פוחד מאלוקי היהודים. מאז ישב על כס מלכות אוויל מרודך אביו, הוטרד המלך מנבואתם של היהודים כי בתום שבעים שנה לגלות בבל, ישיבם אלוקיהם לארצם ויחריב את בבל שהעזה להרים יד על עמו ועל מקדשו. מדי יום שאל את יועציו וכוהניו אם טיכסו עצה כיצד להתגונן מפני הנבואה, ומדי יום נענה בשלילה. מעולם קודם לכן לא שמעתי על העם הזה, אך בלבי הלכה והתגבשה הדעה כי זהו עם עצום ונורא שטורד את שלוות כל עמי העולם.
באחד הימים התייצב הכוהן הגדול של חצר המלך ובישר לבֵּלְשַׁאצַר כי חישב את מניין שנות בבל והעלה כי לפני ימים אחדים תמו שבעים שנות הנבואה. אם עם ישראל טרם שב לארצו, והוא יוצא לקרב ומנצח את דָריָוֶש הצר על עירו, ודאי הוא כי אליליו מגִנים עליו מפני אלוקי ישראל, ואין בכוחו להושיע את עמו כפי שהבטיחם.
ימי חג היו אלה בבבל הבירה. המלך, שמצא סוף־סוף מנוחה לנפשו, דן את נתיניו בנדיבות וברוחב לב; ליצנים ולוליינים שעשעו את הבאים לשווקים; ושליחים יצאו מן הארמון להזמין את כל השרים והשגרירים בממלכה למשתה שיערוך בֵּלְשַׁאצַר לחגוג את יציבות שלטונו. הנסיכות עסקו מבוקר ועד ערב בלבושן ובפרכוסן ומשרתים התרוצצו בין החדרים להשלים את ההכנות לכבוד מלכם.
גם אבי ואני היינו טרודים בהכנת השיר החדש שחרז והלחין אבי לאירוע חשוב זה.
בערב המיועד הולבשתי בשמלה חדשה ומפוארת שלא היתה מביישת את הנסיכות הקטנות. גם אבי לבש בגדים חדשים וחגיגיים. יחד כיוַונו את כלי הנגינה בטרם שמנו פעמינו להיכל המלך, נכונים להנעים את זמנם של הקרואים, שכדרך נימוסי המלכות הגיעו זמן רב בטרם הופיע המלך.
מה שמחנו כולנו על שהוסרה הדאגה מלב מלכנו. שרים חייכו אל המשרתים, שהשיבו להם בחיוך רחב אף שלא נתנו מנוח לרגליהם מאז זרחה השמש. המחוללות נראו צוהלות וגמישות במיוחד, והניגונים שיצאו תחת ידינו היו יפים ועליזים מתמיד.
כמו כולם רציתי גם אני להאמין כי אין בעולם מלך חכם וגיבור כמלכי. אפילו אלוקי היהודים, שבכוחו החריב את מצרים, שנלחם לעמו בשבעת העמים שישבו בכנען והמית את חיל סנחריב במגיפה, לא יוכל להביס את בבל, הגדולה במעצמות. את כל עליצותי וביטחוני בעתיד הטוב הצפוי לנו השקעתי בנגינתי, שהדהימה את כל שומעיה. משרוויתי מחמאות חשתי נינוחה ובטוחה דיי לקום ממקום מושבי לצד אבי ולהניח לרגלי להוליכני אל בין האורחים, לנגן ולשעשע את מי שנשא חן בעיני. בתחילה ניסה אבי לעצור בעדי ולמחות על עזות נפשי, אך המלך הורה לו לחדול וכבר לא היה מי שיעצרני. מעודדת מצחוקם ומשמחתם של הסובבים אותי, הרהבתי עוז לחַלּל ולחוֹלֵל בין הנסיכות ופילגשי המלך, והייתי מאושרת מתמיד. וַשְׁתִי, בתו של בֵּלְשַׁאצַר המלך, ששמה יצא לפניה כאישה היפה בתבל, הצטרפה אלי במרכז המעגל, מחאה כפיים ורקעה ברגליה, הסתובבה והתפתלה לקצב המנגינה, השתעשעה עמי והיתה שמחה בתמימותי שהעלימה מעיני את המוסכמות החברתיות המחייבות מרחק בין פשוטי העם למשפחת המלך.
הכבוד הרב אשר לו זכה בֵּלְשַׁאצַר, המִנחוֹת והדורונים שהגישו לו שרי מדינות העולם, לחוג עמו את יציבות שלטונו, חיזקו את ביטחונו ועודדו אותו להלעיג ברהב על אלוקי ישראל באומרו כי תש כוחו מלקיים את נבואתו, להושיע את עמו ולהחריב את בבל. כטוב לבו ביין, ציווה להוציא את כלי המקדש שגזל נבוּכַדנֶצַר סבו מההיכל שבירושלים, מזג לעצמו יין בגביעי הכסף והזהב שנועדו לעבודת הקורבנות וציווה למזוג גם לאשתו, לפילגשיו ולשריו, ששיבחו את אלילי הכסף והזהב, התהוללו, צחקו והתריסו כלפי אלוקי היהודים שרואה בביזיונו ואין בכוחו להגן על כבודו.
עוד כולם רוקדים וצוהלים, נשמע רעש שהרעיד את כותלי ההיכל. המנגנים עמדו מנגינתם, המחוללים עצרו מתנועתם וכל אחד הביט ימינה ושמאלה לבקש את מקור הרעה. על הכותל שלצד מושב המלך נגלה כדור אש, שגדל ושלח אצבעות אש יוקדות שהתרחבו והיו ליד אדם בוערת.
רעד אחז בכל באי האולם והם ברחו בצרחות מבוהלות אל הכתלים הרחוקים מהאש. חיבקתי את רגלה של וַשְׁתִי שאחזה בי, ויחד ברחנו לפינת החדר והסתתרנו מאחורי כיסאה של הנסיכה. לחישות האש, רחש כרסומה באבן וריח האבן הנצרבת מילאו את החדר והוסיפו על חרדת כולם. משנדם קול לחיכת האש בקיר, העזנו וַשְׁתִי ואני להציץ מעבר לכיסא. היד, שזה אך סיימה לחקוק אותיות מוזרות על הכותל, התפוגגה באטיות עד שנעלמה.
הרושם היה מחריד. בהדרגה העזו כל באי האולם לצאת ממקומות מחבואם ולהביט מבועתים באותיות שהמשיכו לבעור על הקיר.
גם המלך יצא בזהירות ממקום מחבואו מאחורי שומרי ראשו. משראה שנעלמה היד והכתב אינו מתפשט ומאיים לשרוף את היכלו, שב אל כיסאו, זקף את גבו ותבע מחכמיו ומיועציו לפרש לו את המעמד.
כל הנוכחים התעמקו בכתובת המוזרה ושקדו על פתרונה. כוהני דת וחכמים שלא היו במשתה הוזעקו מבתיהם וניסו אף הם את כוחם בפתרון החידה המבעיתה, ללא הצלחה – כינוס המוחות כולם לא יכול לקושיה הנוראה. בייאושו הבטיח המלך לאדם שיפרש את הכתובת בעבורו בגדי מלכות ושלטון על שליש מלכותו,* דבר שעודד את כל האנשים שבהיכל לשוב ולנסות את כוחם. אך בחלוף הזמן הלכה התעלומה ונתעצמה, בלבלה ושיבשה את דעתם של כל השרים והרוזנים והפחד שיתק את איבריהם.
[* באותה התקופה היו בפרס מלך אחד גדול, והרבה מלכים “קטנים”, ששלטו על ערים או על מחוזות.]
המלכה האם, שהדירה רגליה מהמשתה, מיהרה גם היא לראות את המחזה שהבהיל את כולם בהיכל המלך. משראתה את המבוכה שפשטה בכול, הציעה לבנה לקרוא לדניאל, איש האלוקים, שעליו סמך נבוכדנצר סבו מכל יועציו והאמין לכל מוצא פיו והיה הוא בעיניו כאלוקים היודע נסתרות ופותר חידות וחלומות. בטוחה היתה כי הוא האיש שיוכל לפתור את התעלומה ולהשיב את השלווה לנפשו.
כל באי האולם המתינו לבוא הנביא בדממה מתוחה ולא נתנו לבם לנגינה, למאכל ולמשתה. היו רק לחשושים קצרים ומהוססים, שבהם סיפרו ותיקי חצר המלך לצעירים שבהם בשבחו ובגדולתו של האיש שעל פיו קיבל נבוכדנצר את החלטותיו המדיניות והפרטיות. רק אוושת הלהבות שעל הקיר התחרתה בלחשם של המומחים, שהגבירו את יראתם של הקרואים לצד תקוותם, כי בכוחו של האיש אשר לו המתינו כולם להצילם מהאסון ההולך ומתרגש על ראשם.
הקשבתי לדברים שנלחשו לידי ולא הבנתי כיצד העזו המלך ושריו לגדף ולבוז לאל שלנביאו יכולות שלא נשמעו בבני אדם.
קריאת הכרוז, שהודיע על בואו של נביא אלוקי ישראל, עוררה את הנוכחים שהיו מכונסים בעצמם. בכדי לכבדו זקפו קומה שכמו הבליטה את ישיבתם הרופסת קודם לכן וקיבלו את פניו ביראה הראויה למלך.
דניאל הנביא נכנס אל האולם בצעד מתון ופניו השלוות האירו את החדר בזיוון. כשראה את הכתובת שעל הקיר, השחירו פניו ועיניו רשפו כאש. השמועות סיפרו כי מאז מת נבוּכַדנֶצַר, כמעט לא נראה הנביא בארמון. עתה נתייראו כולם מהנבואה שנשא עמו.
זקוף עמד דניאל לפני המלך, כמו היה הוא הרם שביניהם, והמתין שיסביר לו המלך את סיבת הזמנתו הבהולה.
נבוך מהתנהגותו של אורחו הגאה, הרחיב בֵּלְשַׁאצַר בשבחים ששמע על אודותיו והבטיח להלבישו מלכות ולהעניק לו שליש ממלכותו אם רק יקרא ויפרש את הכתובת שעל הקיר.
קומת הנביא הזדקפה אף יותר, ועל אף שדיבר במתינות, הוצרו עיניו והזעם ניכר בקולו, שזעזע את קירות ההיכל.
“את הכתובת אפרש, אך את מתנותיך לא אקח,” אמר בתקיפות.
דממה עמדה באולם, והנביא הביט סביבו לוודא כי כולם קשובים לדבריו.
“רוב כבוד נתן אלוקי ישראל לנבוּכַדנֶצַר – את אשר רצה לכבוש כָּבַש, את אשר רצה להרוג הרג, את אשר רצה לרומם רומם ואת שרצה להשפיל השפיל. משהשיאו יצרו להתגאות על אלוקי השמים והארץ, השפילו ה’ להיות כחיות השדה. עמן אכל, עמן שתה וביניהן חי שבע שנים. משהשיב לבו לבורא העולם, המגביה שפלים ומשפיל גאים, חס עליו בורא העולם והשיבו לכיסא מלכותו ולגדלותו הראשונה.
“מכולם, ידעת אתה, נכדו, את כל זאת, והרהבת עוז להוציא את כלי היכל קודשו ולשתות בהם יין, אתה, שריך, אשתך ופילגשיך. היללת את אלי הכסף והזהב אשר אין בכוחם להושיעך, ואת האלוקים לא שיבחת. על כן כתב אלוקי השמים והארץ על הקיר את שעתיד לקרות, וזה דברו: מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין, להודיעך, שהאלוקים מנה את מניין ימי מלכותך ומצאם שלמים. אתה נשקלת במאזניים ונמצאת חסר. לא נמצאה אף זכות אחת להאריך את מלכותך. על כן, הלילה תמות, ומלכותך תינתן לפַרסים.” כך אמר דניאל והשתתק.
היה זה מפגשי הראשון עם אלוקי היהודים ושליחיו עלי אדמות. אף שראיתי סביבי אנשים קפואים מבעתה, התמלא לבי התפעלות וכבוד לאיש, שלא רק הוכיח את המלך בדברים קשים בלא מורא, אלא שהשרים מיהרו לפייסו בגלימה מלכותית שהניחו על כתפיו ובשרשרת זהב כבדה שהונחה על צווארו והבטיחו לו שליש מממלכת בֵּלְשַׁאצַר, תוך כדי שהם משתחווים לפניו ביראה ומבקשים שיחדל להוסיף ולנבא להם נבואות קשות.
הרגשתי את ידו של אבי אוחזת בכתפי וגוררת אותי אליו. ניסיתי להשתחרר מידו, רציתי להישאר ולראות כיצד ייפול דבר. אך האימה שראיתי בעיניו כשהורה לי להחריש שיתקה אותי. לפתע הבחנתי באנשים שחמקו בדממה משולי האולם. מנוסתם העידה על האמון שנתנו בדברי הנביא ועל נטישתם את ספינתו הטובעת של המלך, שהגדיל לחרף את אלוקי ישראל וללעוג לו. באותו הרגע ידעתי גם אני את שידעו כולם. שעות מלכות בֵּלְשַׁאצַר קצובות, וזהו הזמן הנתון גם לנו למלט את עצמנו בטרם תיכבש בבל בידי חילות פרס ומדַי הצובאים לפתחנו. זיעה קרה שטפה את גופי. נתתי את ידי ביד אבי והחשתי את צעדי כשהובילני אל מחוץ לאולם, שם נראו אנשים רבים ממהרים לנוס על נפשם ולהסתגר בביתם.
ברגע שהגענו לחדרנו שבאגף המשרתים שבארמון, מיהר אבי לכבות את כל הנרות, לבל תיראה נוכחותנו מבחוץ, אחר נעל את הדלתות והחלונות, ואילו אמי ארזה מעט מזונות ובגדים. כך השארנו את כל חפצינו מאחור, נמלטנו על נפשנו וחיפשנו מסתור במרתף היין, בתקווה להינצל מהקרבות העתידים להתנהל עם כניסת צבא פרס לבירה.
כל הלילה ישבנו חבוקים כשאוזננו כרויה לכל רחש הבוקע מהארמון שמעלינו. ישובה בין אבי לאמי, עצמתי את עיני ונשבעתי לעולם לא ללעוג לאלוקי ישראל ולא להכעיסו, שידו ארוכה ונקמתו קשה.
צעקה שבקעה בחצות הלילה מאגף מגורי המלך כמו שמה קץ להתרוצצויות. כל מי ששמע את הזעקה ידע שהמלך מת, וכי עוד מעט יופיעו צבאות פרס ומדַי, ומוטב להסתתר בטרם תבוא הפורענות. הדממה ששלטה בכול היתה מפחידה ומאיימת אף מההתרוצצות שקדמה לה. נדמה היה שהארמון התרוקן מיושביו ונותרנו רק אנחנו, הורי ואני, חבויים במרתף.
קול דהרות הסוסים שגברו והלכו ככל שהתקרבו לארמון העיד שהנבואה התקיימה בשלמות.
שוב נשמעו צעדים מהירים בפרוזדורים ותכונה רבה התרחשה מעלינו. ככל שהתאמצנו לשמוע, לא שמענו צחצוחי חרבות, צעקות שבר או כאב. אבא ראה בכך אות לכוונת חיילי מדַי ופרס לכבוש את העיר בלי לשפוך דמים. עם זאת, לא רצה שנצא ממחבואנו עד שיהיה משוכנע כי הושלמה שליטתם והתיישבה דעתם.
בחצי הבוקר נשמעו צעדים קרבים אל המרתף שבו הסתתרנו. אבא מיהר להיטיב את הסוואתנו מפני החייל הפרסי שנכנס, והמתין בדריכות עד שיצא עם כד יין בידו.
“אם התפנה המלך לשתות יין, נראה כי הושלם הכיבוש ללא מאבק,” לחש לנו. “אצא לבדי. אם לא אשוב בשעה הקרובה, סימן שדבר רע אירע לי, ונוסו על חייכן,” אמר לי ולאמי. אחר נשק לראשה של אמי, אימץ אותי אל לבו ויצא.
משנותרנו לבדנו התחבקנו חזק, להרגיע את רעד הפחד שאחז בנו. שפתינו לא חדלו מתפילה לאלילינו שיצילו אותנו.
לא ידענו אם תמה השעה או התארכה מעבר לזמן שאבי קצב לנו, גם לא ידענו מה נעשה אם לא ישוב. אך אבי שב והוביל אותנו בדרך שהשיבה אותנו לביתנו מבלי שפגשנו חיילים פרסים.
“נראה שמְשרתו האישי של המלך היה עסוק מאוד הלילה,” הסביר לנו אבא כשהלכנו בסמטאות. “אחרי שהרג את בֵּלְשַׁאצַר, מיהר לפתוח את שערי העיר ולספר לדָריָוֶש על נבואת דניאל. העיר נכבשה מבלי שהונפה חרב.”
כשכבר היינו בחדרנו, הרחיב אבא וסיפר לאמא שהמלך החדש רוצה בִּשְלום התושבים. הוא יושב על כיסאו של בֵּלְשַׁאצַר ופוגש את השרים והיועצים לשמוע מהם על צורכי הממלכה. כעת, כשאנו מוגנות בחדרנו, מוטב ימהר גם הוא להציע את נאמנותו ואת שירותי נגינתו.

זמן־מה ניסה אבי להעלים את כישרוני מהמלך הנוכרי, אך שמי הועלה לפניו ואבי הצטווה להציגני בהיכל המלכות החדשה. לבי חרד ונרגש בו־זמנית. עמדתי לצד אבי ולא העזתי לשאת את עיני למלכי החדש. לכסנתי מבט והצצתי בוַשְׁתִי, שישבה במקומה הרגיל, נינוחה ורגועה כאילו לא נהרג אביה ולא נכבשו עמה וארצה. היא השיבה לי בחיוך ובניד ראש קטן לעידוד. נמלאתי אהבה אליה וגמרתי בלבי שאקדיש את נגינתי לנסיכתי. כך הגשתי את החליל לפי, עצמתי את עיני והנחתי לאצבעותי לעשות את שהיטיבו לבצע. עם הצלילים הראשונים שהפקתי, גבר ביטחוני בכישרוני, אצבעותי ריחפו על העץ ונשיפתי ליטפה את חלל החליל ופרצה מנקביו בניגון שסחף את רוחי שהמריאה אל־על. מעולם לא היטבתי לנגן כבאותו היום, והתפעלותם גברה. מכל השבחים שהרעיפו עלי, חיממו את לבי מחמאותיה של וַשְׁתִי. קדתי לעברה וחייכתי מלוא פני כשקרצה לעברי כממתיקת סוד. באותו הרגע לא עלה בדעתי המחיר שאצטרך לשלם תמורת הערכתה.
למחרת היום שב אבי הביתה מוקדם מהרגיל, ואף שניסה לחייך ולהראות לנו פנים כתמול שלשום, ראינו שעיניו עצובות. “נבחרת להיות המנגנת האישית של הנסיכה וַשְׁתִי,” הודיע בחגיגיות, ולא הבנתי מדוע הודעה חגיגית שכזאת נאמרה בלב כבד כל כך.
אבי ראה את המבוכה בפני, על כן הושיבני על ברכיו והביט עמוק בעיני.
“וַשְׁתִי רוצה שתהיי הנגנית הראשית בהרמונה. כדי שתהיי זמינה תמיד לנגן בעבורה, עומדת היא על כך שתעברי לגור במערכת החדרים שלה.”
המחשבה שאגור בהרמון, במערכת החדרים של הנסיכה וַשְׁתִי, סנוורה את עיני. ראיתי לנגד רוחי את וילונות המשי ואת כיסויי המיטה בשש וארגמן, את הכרים הגדולים והרכים מקטיפה שחורה, ואני ישובה עליהם כנסיכה.
אבי ראה את ההתרגשות וההתלהבות שבעיני.
“הרמון הנשים הנו מקום מלא תככים ומריבות,” ניסה להזהירני. “זכרי להיות ערנית, לפקוח לעולם את עינייך, להגן על עצמך ולא לבטוח באף אחד ובאף אחת.”
צחקתי. “אבל גם אתם גרים בארמון, תוכל תמיד להגן עלי!” סירבתי להבין את דבריו.
אבי ואמי החליפו מבטים.
“כן, אנחנו נמשיך לגור בארמון ונמשיך להגן עלייך,” נאנח אבי.
שוב התקמט מצחי בניסיון להבין את שברון לבו, אך המראות שעלו בדמיוני על חדרה של וַשְׁתִי הניסו כל חשש.