1

שמואל ב’ פרקים יא-יב

דוד ובת שבע

2

צבאו של דוד נלחם בעמון, כל חייליו ושר הצבא שלו נלחמים הרחק מירושלים ודוד נשאר בביתו.

א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.

7

אוריה

מאת: עלי מוהר

ודוד חיבק את אוריה
וישאל לשלום העם ושלום המלחמה
ויאמר אליו – לביתך לך אוריה.

וייצא אוריה מבית המלך בדממה
אך בשער הוא נשאר
אל ביתו הוא לא חזר בלילה
גם את פני בת-שבע לא ראה.
איך לא יראה את פני אשתו,
מה חולף במחשבתו של אוריה?

והליל עובר ובוקר בא
ויגידו לדוד לאמור כי אוריה
לא עשה דברו, אל ביתו הוא לא ירד.

ויקרא לו דוד ויושיבהו לפניו
ויצוו על עבדיו
כי ישקוהו יין רב ויאמר לו:
אנא לביתך לך אוריה.
ואוריה עומד, לא נע,
מה חולף במחשבתו של אוריה?

אוריה עומד איננו נע,
ודוד שותק ולבסוף אומר נכנע-
שב בזה היום ומחר אשלחך.

בארמון אפלה, ירושלים ישנה,
רק המלך ורעו
עוד יושבים ביחד כל הלילה,
עד אשר יבוא יאיר היום
שבו המלך יחתום
גזר דין-מוות שחרץ על אוריה

הבו את אוריה את מול פני המחלמה
ושבתם מאחריו
וניכה ומת בקרב העז-
זהו דבר המלך אל יואב,
והאיגרת שלוחה בידו הבטוחה
של אוריה.

הוא חוזר אל הקרב
הכל נשאר מאחוריו
הבגידה והכזב של השניים שאותם אהב,
ואשר להם ייתן חייו,
אבל ברגע מותו
מה קופא במחשבתו של אוריה?

  ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ;  {ס}  כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ, מִיַּד שָׁאוּל.  ח וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת-בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת-נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה; וְאִם-מְעָט–וְאֹסִפָה לְּךָ, כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.  ט מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.  

י וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ–עַד-עוֹלָם: 

עֵקֶב, כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי, לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה.  {ס}  

יא כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ,

וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.  

יב כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. 

 יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן

חָטָאתִי לַיהוָה

ט וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד;

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו : הֲמֵת הַיֶּלֶד ?, וַיֹּאמְרוּ: מֵת.

כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.

כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה? בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?!

כב וַיֹּאמֶר–בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה:  כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד.  כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם ?–הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד?

אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי.