התמונה המחברת

*** זהו חלקו הראשון של סיפור קצר שנכתב במסגרת מטלה. לא בוצעה עריכה לשונית בכתב זה. ***

את ארוחת הערב שלה היא נהגה לאכול בימים ב’ ו-ד’ על השולחן במכבסה השכונתית, שמעולם לא היתה הומה אדם. את שאר הערבים היא בילתה בית בקפה הסמוך למכבסה, שם אנשי הצוות לא ידעו את שמה. הם כינו אותה ‘האישה באדום’ כיוון שתמיד נהגה לשבץ פריט אדום בהופעתה: בגד, נעל, תיק או כובע. אחת לכמה חודשים היתה מפציעה כולה בלבוש אדום, מכף רגל ועד ראש. האשה באדום היתה רווקה באמצע שנות הארבעים. מידות גופה וקצב הליכתה המהיר רמזו על כך שהיא שומרת על תזונה וכושר גופני. לאחר ארוחת הסלט, לרוב, ובזמן ההמתנה לסיום מחזורי עבודתם של מכונת הכביסה והייבוש, היא העבירה את זמנה בקריאת ספרים עבי כרס בשפה זרה. בבית הקפה הקפידה תמיד לשבת בשולחן צדדי, ללא רצון לחברה מסביבה והעדיפה להמשיך בקריאה. היא לא שמחה לפתח שיחות עם הנוכחים, והצוות, ולרוב השתמשה בתירוץ כי אין היא מדברת עברית בצורה טובה. העדיפה תמיד העדיפה לקמץ במילים.

ערבים בהם מזג-האוויר אינו נוח, לא תמיד מנע ממנה לבקר בבית-הקפה, כמו בערב סגרירי וקר זה. היא הביטה בחטף בשמיים האפורים, רגע לפני כניסתה והליכתה המהירה לשולחן בו נהגה לשבת, באזור המרוחק. תודות לרוחות הקרות שנשבו בחוץ, זוג צעיר שהלך על המדרכה המקבילה השתכנע להיכנס לבית הקפה ולהימלט מהצינה. הם היו מחובקים, כמנסים לשמור על חום גופם. הם הזמינו שוקו חם עבורה, קפה הפוך קטן עבורו וגם נתח מעוגת הגבינה המפוארת שניצבה בדלפק בפנים. ממקום ישיבתו,  יכול הבחור הצעיר להשקיף על מבחר העוגות והמתוקים שהשתקפו מבעד לזכוכית הנקיה של הדלפק. שריקות ומראות הרוחות בחוץ, נוסף על הגשם שבא בעקבותיו, היו מהולות בניחוח של עוגת תפוחים שנאפתה לא מכבר. אותו ניחוח הגיע גם לאפה של האשה באדום, אשר החלה לצעוד לעבר הדלפק כדי לבחור את מאפה שיצטרף לכוס התה על שולחנה. דמותה של האישה באדום עורר את דמיונו של הבחור הצעיר. הוא התבונן בה כאשר בחרה לבסוף בעוגת התפוחים והצביעה עלייה. בדפק עמד בריסטה שהכיר את הלקוחה הקבועה. הוא אמר לה שנתח מהביל מהעוגה יוגש אליה בעוד מספר רגעים. היא חייכה אליו בעדינות והסתובבה לעבר שולחנה, בזמן שהבחור הצעיר מלווה אותה במבטו. מספר רגעים לאחר מכן, הוגש להם החשבון אותו הם ביקשו קודם. הם מיהרו לשלם ולצאת למונית שהמתינה להם בחוץ. לאחר שבע דקות עצרה המונית, הזוג נפרד והמונית המשיכה בנסיעתה לכתובתו של הבחור הצעיר. כל זמן הנסיעה לבדו במונית, מרחק של קילומטרים ספורים, דמותה של האשה באדום העלתה בו רגש מסוים, חף מכל רומנטיקה.

כשהגיע לביתו הוא ניגש למגירה האמצעית בשידה הגדולה, שניצבה בפינת דירת הסטודיו, בעלת המידות הבינוניות, ושלף ספר אגדות מצוירות המלווה אותו כל חייו. בין דפי הספר בעל הכריכה הקשה, הוא שמר על תמונה לא צבעונית בה נראתה דמותה השלמה של אישה מביטה לעבר המצלמה, אך בביישנות קלה. התמונה לא צולמה בחדות מספקת, לכן תווי פניה של הדמות לא היו ברורים לחלוטין. למרות זאת היה ניתן להבחין בשפת גופה ברגע שצולמה התמונה. בבית הקפה, הרגע בו האישה באדום חזרה למקומה בליווי חיוכה המבויש וסיבוב גופה, נשאר בזכרונו בשל דמיונה לאותו רגע המשתקף בתמונה אשר החזיק בידו. כשהיה הבחור הצעיר עולל בן שמונה חודשים, הוא נמסר לאימוץ, יחד עם בקשה של אימו הביולוגית להקריא לבנה את האגדות הנפלאות מן הספר. היא הוסיפה וביקשה: “כאשר יגיע היום בו הוא יוכל להבין את משמעות היותו ילד מאומץ, אנא אמרו לו שזוהי המזכרת היחידה ממנה, אשר היה ביכולתה להשאיר לו. את התמונה היא גילה לפני מספר חודשים כאשר אחז בספר אשר עטיפתו התרופפה עם השנים והיה זה הרגע בו החליט לחדשה. כאשר הסיר את עטיפת כריכת גב הספר התגלתה תמונתה של הדמות הצעירה. הוא הבין והאמין בכל ליבו, שזוהי דמותה של אימו אשר הביאה אותו לעולם. האם האישה באדום אותה ראה היא אימו אותה הוא משתוקק לפגוש? את הייתו ילד מאומץ סיפרו לו הוריו המאמצים, לאחר ששלושתם חזרו מטיול באירופה, טרם החל ללמוד לראשונה בתיכון בעיר השכנה.  

שלושה ימים חלפו מאז אותו ערב סגרירי, אז עזר אומץ הבחור הצעיר והלך לפקוד שוב את בית הקפה, במטרה לנסות וליצור קשר עם האישה באדום. הוא סרק בעיניו את יושבי הקפה, תר אחריה. כשלא ראה אותה, התיישב בשולחן לבדו, משם יכול הוא להשקיף על הכניסה ועל דלפק העוגות. הוא הזמין קפה-הפוך, וניגש לנוחיות לשטוף את ידיו. כשחזר, הוא ראה אותה בוחרת מאפה קינמון בדלפק. הוא נעמד לידה והזמין עוגת גבינה. הוא חייך לעברה, היא היא התעלמה מנוכחותו, כהרגלה. הוא שמח על כך, כיוון שהרגיש באותו רגע שהוא מסוגל היה להוציא הגה מפיו, דבר אשר אין הוא יכול להסביר מדוע. הוא חזר לשולחנו, התענג על חצי מפרוסת העוגה, סיים ללגום את הקפה, השאיר את הסכום הדרוש בתוספת תשר צנוע ויצא.

למחרת, בשעות הערב שוב היה הוא בדרכו לבית הקפה. בעודו ממתין לאור הירוק כדי לחצות את הכביש, הוא הבחין באישה באדום גוררת אחריה מזוודת טרולי והולכת בכיוון הפוך לבית הקפה. הוא ויתר על חציית הכביש והחליט ללכת בעקבותיה במדרכה הנגדית. לאחר מספר צעדים היא נכנסה למכבסה. הוא התבונן עליה מספר שניות, תוך שהיא פורקת את תכולת המזוודה לתוך מכונת הכביסה. הוא המשיך לבית הקפה, בתקווה שהיא תופיעה שם בזמן הקרוב. היא לא הופיעה. היה זה ערבו של יום ד’.

המשך יבוא….