לחזור לתוך הלב

לחזור לתוך הלב – ראשי פרקים.

1. טובת הכלל.
2. הכל יש – שפע.
3. נס בריפוי עצמי.
4. מכתב אהבה למוזרים וההזויים.
5. ואהבת לרעך כמוך.
6. עדינות.
7. תורה ומצוות.
8. קורבנות והכלה – חלק א’.
9. קורבנות והכלה – חלק ב’.
10. זימונים.
11. למה אין לי זוגיות?
12. ט”ו באב.
13. צעקת היולדת.
14. התנהלות בהרגשים.
15. חודש אלול.
16. להפוך זדונות לזכויות.
17. מי אני ומה אני? – חלק א’.
18. מי אני ומה אני? – חלק ב’.
19. השופטים.
20. להפוך את התורה לשלנו.
21. למצוא את השקט הפנימי.
22. מידת ההזדהות.
23. האקר של תבניות.
24. איפה האלוהים שלי?
25. עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני.
26. ובחרת בחיים.

פרק 1 – טובת הכלל.

“שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס,
וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ’ עֲקִיבָא.
אָמַר לָהֶם רַ’ עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם!
מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי”
(תהילים קא, ז).
בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “יָקָר בְּעֵינֵי ה’ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו”
(שם קטז, טו).
בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ” (משלי כה, טז.)
אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת.
רַ’ עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.”

המילה ״פרד”ס״ היא ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד.
כל אחד מהנכנסים מייצג גישה רוחנית ודרך בפני עצמה, והיעד שלהם היה להביא את הגאולה לעם ישראל כולו כיוון שצריך היה להכנס אבל גם לצאת ולשוב אל המציאות עם כל הידע ולהעביר אותו איכשהו לעם. משימה לא פשוטה כיוון שהיכולת להכנס וגם לצאת היתה תלוייה באיזון נפשי מלא, ואיזון זה מתואר ע״י הנביא יחזקאל כ״רצוא״ – הריצה אל העולמות העליונים וכ״שוב״ – השיבה למציאות על אף הכמיהה להשאר בעולמות העליונים וההכרה בייעוד שהוא תיקון המציאות.

לפי הפרשנות של ספר הזוהר יש משמעות אישית לכל אחד מהנכנסים. אופיו של כל אחד, מחשבותיו ואף שורש נשמתו (המידה אליה הוא שייך) הם שהובילו אותו אל המקום שאליו הגיע. כל אחד הגיע בסופו של דבר אל המקום אליו נמשך על ידי הגורמים השונים.
יש מאבק של הנפש להגיע למקומות שלא בהכרח טובים עבורה, אבל זוהי מהותה של הכניסה לפרדס, כמו במשל גם בחיים האמיתיים, במימד הגשמי.

והרי השתלשלות האירועים כפי שהיא מתוארת במשל וכפי שהיא מקושרת ומפורשת על ידי לעולם הרוח, איך שאני רואה אותו היום והביקורת שאני מעלה עליו.

הראשון שנכנס, בן עזאי –

בן עזאי שייך אל יסוד העפר. הזוהר מתאר תהליך בו העפר מגיע לבסוף אל שרפתו – אל האש.

בפיענוח חלומות, הרבה פעמים האש והעפר מסמלים משהו אסור שצריך להשמיד, רק השריפה תכלה את שעשוי לגרום לנזק גדול כל כך, ומוודאת שאי אפשר יהיה לשחזר אותו. בחלומות האש גם מפורשת כמשהו דואלי, היא יכולה לחמם ולהנעים אך גם לשרוף ולהחריב עולם. יכולה לסמל גם כעס גדול.

התיאור הוא של תהליך אותו עובר בן עזאי בדרכו אל הצד האחר (שהוזכר כאותו צד בו נדבק אלישע – שמכונה ״האחר״ במשל). חשוב לציין כי העפר, כפי שהוא מתואר, אינו בהכרח טוב או רע. לכן אני מעבירה ביקורת, אבל גם מקבלת…..אם היה בן עזאי מכוון היה מגיע אל הייחוד, אבל הוא פיספס בעקבות השפעתו של ״אחר״ והגיע אל העפר – המוות. בדרכו אל העפר הנשרף זוכה בן עזאי להצלה. הצלה זו אינה יכולה לבוא בדרך של שינוי הנתיב מאחר שזוהי דרך של אל חזור, באופן דומה לסיפורו של אלישע (האחר) שלא יכול היה לשוב. ההצלה היחידה שניתן לתת לו היא הניתוק – המוות.

המוות כמובן סימבולי, ויש אנשים בעולם הרוח שמנסים להעביר את התורה שלהם, אינם מצליחים ונתקלים בניתוק הזה. בגלל המון סיבות. המעניין הוא שאין מקרה והבריאה מונעת או מעניקה את ה״אין״ כדי שיתבוננו בעצמם יותר ויחפשו סיבות ל״למה״ ישנה חוסר יכולת להעביר.

הכניסה לפרדס מהווה נקודה של הנפש שדווקא קשה לנו איתה, ה״למה״ הוא ״ למה אנחנו רוצים להכנס לפרד”ס?״ ואיך נשתמש בידע הזה כדי לעזור לאחרים להגיע אל הכניסה של הפרד”ס.
בן עזאי פיספס את מטרת הכניסה, ולכן אפילו לא נכנס, ומי שזה קורה לו כדאי שיתחבט בשאלה מה הוא פיספס.

שלט ה״אין כניסה״ של בן עזאי הוא לב ליבה של האגוצנטריות. כולנו כאחד צריכים לבדוק באופן שיטתי את מידת ההבנה שלנו לגבי המארג שכולנו טוויים בו, גם המטפלים וגם המטופלים.
פה אני נותנת דוגמא את האנשים שפונים אלי בחמש בבוקר כי בדיוק עכשיו הם חלמו ושלא ישכחו כי הכל דחוף ובהול ואפילו לא מסוגלים להבין איך אני מעזה בכלל לגבות על השירות. הקורבנות היא היא האגוצנטריות לשמה, וכדאי שלפני הכל נבדוק את אמות המוסר שלנו ונעבוד עליהם לפני שאנחנו ניגשים להעביר השראה למישהו אחר.

כך  אני גם מפנה אצבע לעצמי כמטופלת וגם כמטפלת בשלב מאוחר יותר כי במשך שנים הייתי במצב ״אני ואני ואני״ לפני שהחלטתי לעבור למצב ״אנחנו״.

להגיע לשמחה אמיתית צריך קודם כל להבין איך הבריאה באמת עובדת. את שני הקטבים של היש והאין ולקבל את העובדה שאי אפשר לשנות את זה, ושהאין הוא המתנה הגדולה ביותר כי שם נמצאת היצירתיות והעבודה הקשה שלנו כדי להגיע ליש.
כל החיים ננוע בין שני הקטבים האילה והשמחה תגיע כשנסכים לקבל זאת……
רוב האנשים לא יודעים איך לשמוח מהמקום של האין כי האין נתפס כשלילי. אין זה אומר שכשקורה לנו משהו רע אנחנו צריכים לרקוד ולצהול, אבל ברגע שמבינים את העומק של החשיבות של האין, מפלס העצב והמצוקה יורד פלאים, והדרך לשמחה יותר קצרה וברורה.

השני שנכנס, בן זומא –

יסודו של בן זומא הוא יסוד הרוח, בסיפור המובא בזוהר אנחנו מוצאים תיאור של בן זומא המוסט על ידי רוחו של אחר שהסיטה אותו מהכיוון הנכון. הרוח היא רוח הבורא אלא שיש גם רוח רעה הדומה לה, טעות ובלבול בין הרוח הטובה לרעה עלול להוביל לחורבן. בן זומא היה בדרכו אל היעד אלא שהרוח הרעה הטעתה, בלבלה אותו ומשכה אותו אל הצד האחר לכן הוא איבד את הצפון, יצא מדעתו.

איך זה מתקשר בעיני לעולם הרוח?

עניין המדומיינים. אנשים חושבים שהם רואים משהו אבל הכל בדמיון. הדמיון הוא דבר נהדר ואפשר להגיע איתו לכל מקום, זה מה שיפה בו. אפשר גם ליצור איתו ״ קתרזיס מלאכותי״ כדוגמת שיטת דמיון מודרך ולסיים חוויות לא נעימות בסוף אחר וכך לרפא.

כל מי שחושב שהוא הלך לקורס ולימדו אותו תוך חודשיים איך לגלגל עיניים ותוך שנייה להגיע לרקיע השביעי, בעיניי הוא מדומיין.
אין לי ספק שהאנשים באמת בטוחים שהם עושים זאת, ואין כוונה רעה בכלל אלא להיפך, אבל יש פה את עניין הבילבול או חוסר המודעות. הם לא מסוגלים להבין אפילו שזה הדמיון שלהם ולא ההיכלות הגבוהים האילה, כי כדי להגיע לשם באמת צריך לעבור עבודת בירורים וזיכוך תודעתי שאני בספק אם רובנו נגיע לשבירת כל התבניות כשאנחנו עוד במימד הזה הגשמי.

אם שמישהו חושב שהוא מגיע לשם ואח”כ יוצא לו פלט והוא קולע לאמת כלשהי בחייו של אדם אחר, זאת פשוט הסתברות ואפשר להסביר את זה בקלות במספרים.
המטופל לפעמים מגיע במצב כל כך מיואש שבכלל כמעט כל מה שנגיד לו יישמע לו מסר מישות או מהמלאך מיכאל.

השלישי שנכנס, אלישע בן אבויה (קרוי ה״אחר״) –

אלישע שייך על-פי הזוהר ליסוד האש, לצד השמאל. הזוהר מתאר מפגש שלו עם ה’אל האחר’ וזהו הדבר שמנע ממנו תשובה. הכוונה שמניעת התשובה היא דבר המתרחש ממילא כשהאדם הולך בניגוד לצו הנשמה שלו, בדרך הכפירה.

אחר ביצע למעשה את הדבר החמור ביותר שניתן לעשות – הוא הפריד בין שתי רשויות, עשה הפרדה בינו לבין הבורא.

ישנן שיטות שטוענות להיות מהימנות אבל אני מוצאת אותן בניגוד לדרך הבריאה.
כיוון שאם מישהו טוען שהוא תיקשר דרך מלאך, העביר למישהו מסר וגבה על זה כסף, מבחינתי זאת לא דרך הבריאה, עבודה זרה.
המלאכים הם כלי שרת בידי אלוהים, יש להם תפקידים ספציפיים, כמו לדוגמא להעלות את אנרגיית התפילה כשאנחנו מתפללים כדי לחזק אותה. אנחנו לא יכולים לגייס אותם כך פתאום כי מישהו יושב מולנו ואנחנו צריכים לתת לו מסר…..

אם המסר הגיע דרך המלאך והוא לא נכון, אז מי טעה? אני או המלאך? נקודה למחשבה והזדמנות מצויינת להתבוננות פנימה כדי להיות כנים ולייחס נסיבות וסיבתיות לעצמי ולא לגורמים חיצוניים.

סוגיית ניבוי העתיד למטופלים, שאלות ״כן/לא״ ותיחום בזמנים (מתאריך … יקרה כך ו- בעוד 2 נקודות וכו׳).

הרצון לדעת את העתיד הוא תוצר של חוסר הסבלנות שיש לנו לתהליך השלם….. סבלנות זו מעלה יקרת ערך שרק מעט זוכים בה באופן טבעי ורובנו נאלצים לפתח אותה באופן יזום, או שהבריאה מארגנת לנו את הלימוד והפיתוח שלה.

חיזוי העתיד מכניס אותנו לתבנית ״הנבואה שמגשימה את עצמה״ וזו בדיוק הנקודה בה בני האנוש הם יצורים סובייקטיביים וקשה לנו מאוד לנטרל את פקטור ההשפעה החיצונית. לכן, לחזות את העתיד לאדם או לתחום לו את העתיד כדוגמת ״בעוד 3 נקודות״ או ״השנה הבאה היא שנה לא פשוטה בשבילך״ הוא למעשה להכניס אותו למעגל של מצוקה בה הוא מתקבע בלי שליטה על אפשרות אחת ולא רואה את כל קשת האפשרויות שעומדות לרשותו בו זמנית, רק להחליט באיזו מהן לבחור.

המטופל לא יעשה כלום ויהיה כמעט באפס עשייה במשך כל השנה כי הוא קיבע בתבנית שהשנה לא יקרו לו דברים טובים. הוא פשוט יחכה שהיא תעבור כדי להתחיל מחדש במקום להבין שכל רגע הוא רגע מצויין לשינוי.

האחרון שנכנס, רבי עקיבא –

יסודו של רבי עקיבא הוא יסוד המים, יסוד זה מסמל גם את החסד.
רבי עקיבא פעל בצורה שונה משלושת חבריו. ההדרכה שנתן לחבריו בכניסה היתה : ״כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים”. הוא הבין כי לעיתים נראים דברים באופן מטעה אך גם הבין את הסכנה הכרוכה בכך. כשאנחנו בטוחים שגילינו את האמת המוחלטת טיפה זהירות, בדיקה, חקירה. מה שאנחנו מעבירים לאחרים זאת אחריות מאוד גדולה ולא מעבירים לשם העברה. נראה שרבי עקיבא ידע מה צריך לעשות ובכך הצליח לנצל כניסה זו אל הפרדס כדי לעלות ולהתקשר אל עולמות עליונים.

מסקנה סופית.

רבי עקיבא מבטא איך לעשות את כל זה בשלום בלי לסיים את הקריירה במוות, טירוף או כפירה. הבסיס הוא האיזון הנפשי. היכולת לחתור ליעדים רוחניים גבוהים בלי לאבד את הקשר אל המציאות הדורשת תיקון. רק על גבי הבסיס המאוזן הזה ניתן לאמץ את דרכם של החברים האחרים במינון הנכון, וכך נהייה כשירים יותר ויותר לעזור לאנשים להתחבר למקור באמת.

פרק 2 – הכל יש – שפע.

בספרות הקבלה המילה שפע מתוארת במילים ״אור״ או ״הארה״, המתייחסים למשיכת הכוחות והגילויים בבריאה, כאשר בספרות הפילוסופיה היהודית יש שימוש במילים ״שפע״ או ״השפעה״.
את ההבדלים ביניהם מבארת תורת החסידות.

עיקר העיקרים להבנת זרימת השפע או האור, הוא בכך שהבורא נמצא תמיד בנתינה, “טוב ומיטיב”, כלומר עובד על להעביר טוב למישהו אחר והמשמעות של המילה להשפיע היא בהעברת הטוב ובהפצתו לאנשים אחרים, כשאנחנו מתקרבים לאור הזה ונהנים ממנו.
עיקר תשוקתנו היא לקבל כל מיני סוגים של שפע מהבורא. כשאנחנו מקבלים, אנחנו שמחים ומודים לבורא, הבעיה נוצרת ברגע שאנחנו לא מקבלים, כי אנחנו מרגישים דחויים, שהבורא שכח אותנו, לקח לנו, ונופלים לייאוש.

מהו עונש?

המילה עונש מתפרשת כמשהו שלילי, אך למעשה הבריאה אינה מתנהלת כגן ילדים בו הגננת שולחת אותנו לשבת בפינה ולחשוב על מה עשינו. אף אחד לא מעניש אותנו ולא מדובר על מילים או רגשות…..
העונש הוא מעין זימון של למידה, מה עשיתי לא טוב לעצמי, והוא עוזר להתמקד ולשים את האצבע כדי לדייק וללמוד איפה הייתה הבעיה בהתנהלות, כמו שאם כואב לנו משהו בגוף, זה עוזר לנו להתמקד איפה צריך לטפל.

המצוות הן צינורות לקבלת השפע. יש 248 צינורות שמושכים את השפע, והם נועדו למקם אותנו איפה צריך לעבוד ולזכך את הרגשות והמחשבות השליליות שזרות לבריאה וכך להתקרב לתכונות הנעלות שהולכות איתה בסינכרון וזה לא כי ״יצר האדם רע מנעוריו״ (זיגמונד פרוייד) להיפך. כל העניין הוא בהתקרבות ובהתרחקות.

ברוחניות המושג “מרחק” מתייחס לעקרון “דומה מושך דומה”.
כל מה שנמצא במציאות של חיינו נמשך על ידינו, באופן שבו אנחנו חושבים ומרגישים.
לכן אם הטבע של הבורא הוא להשפיע ולתת וטבע האדם הוא לקבל, כשאנחנו מחזקים את היצר האגואיסטי שבנו, אנחנו מתרחקים מהאור הזה.

הבורא אינו משתנה, הוא כל הזמן בנתינה, מי שמשתנה זה אנחנו, מתקרבים או מתרחקים מהאור  וכל פעם שיופיע משהו ״שלילי״ הוא פשוט קורא לנו להבין שהייתה פה התרחקות.
מה קורה כשאנחנו מתרחקים מהאור? יהיה לנו יותר חשוך, פשוטו כמשמעו.

לכל אדם יש מידות ומעשים (התנהלות) שגורמים לצינורות אלה להסתם (או שהוא מתרחק מהם), התוצאה היא שהוא מתרחק מהשפע והוא לא מרגיש אותו.

מה עלול להפריע לזרימת השפע?

קנאה, צרות עין וכפיות טובה, פחדים שאינם רציונליים, רכילות ולשון הרע, כוחות העמלק (דחיינות, עצלנות, ספקנות).

המושג תחרות די מתבטל, כי כולנו שליחים והבורא בחר להעביר דרך כל שליח בדרך שונה, זה כל היופי, כל אחד נוגע אולי בקבוצה אחרת של אנשים אבל מה שחשוב הוא שהמידע ייגע בכמה שיותר לבבות ויקרב אותם לחומר הגלם המקורי שלהם, כך שהם ימצאו איך הם יכולים להיות בנתינה לאנשים אחרים, ואלה לאחרים וכך באינסוף.

איך מתקרבים יותר לאור ומתחברים לשפע?

כל השפעה של שפע, המכונה ״אתערותא דלעילא״, התעוררות מלמעלה, תלויה קודם כל ב״אתערותא דלתתא״, התעוררות מלמטה.
ההתקרבות לאור תלויה ברגשות ובמעשים כאן למטה, שכן אנחנו יוצרים כלי לשפע העליון ומעוררים אותו להיות נשפע עלינו.

בתהילים פרק קלט, פסוק ה׳ מצויין ״אחור וקדם צרתני״ ורבי נחמן מסביר את הפסוק בליקוטי מוהר״ן (חלק א׳, כא א-ב) ומתאר שני סוגי הבנות שכליות :

1. הבנות המכונות ״אחור״ – בכדי להשיגן יש צורך בהכנה תבונית, ואשר דרגתן פחותה יחסית.
2. השגות המכונות ״קדם״ – המתוארות כהארות פנים שאינן מבוססות על למידה אלא הן השראה בלתי מתוכננת, וגם משויכת ליחסי האדם עם אלוקים ויחסי האדם עם חברו.

השגה זו גורמת לאדם להפסיק להיות שקוע בעצמו ולהתחיל לראות את הזולת באמת.
עצתו של רבי נחמן היא שהדרך לזכות בהשגה המכונה ״קדם״ אינה דרך אימוץ המוח, אלא ע״י זיכוך החושים הנפשיים כגון קידוש הפה, החוטם, העיניים והאוזניים.

קידוש הפה מדבר על הזהירות בלדבר דבר שקר, הכוונה להתבונן על דברים בצורה כנה, ישירה וצלולה, ללא מניפולציה או אינטרס אישי.
שמירה על דיבור כזה הוא תנאי לקבל השראה, וברגע שאדם זוכה להשראה זו, הוא מסוגל ללכת בעקבות האמת המתגלה בה. קידוש החושים מאפשר לאדם להיות קשוב לרגעי השראה שכאלה, שלמעשה נמצאים מסביבנו וזמינים לנו כל הזמן (שפע).

הוא מזהיר וזה מאוד מדויק, שעצם ההדרכה המורה כיצד להגיע לשפע רוחני זה היא זו העלולה למנוע את התממשותה, ולכן מי שמחפש הארה בצורה ישירה לא בהכרח ימצא אותה.

עבודת האדם בענייניו הרוחניים אינה יכולה להיות מתוך מגמה ישירה להגיע להשגה, שכן זהו רצון העלול לעקור את היכולת להגיע אליה, לכן תנאי הכרחי להצלחה הוא שחרור נקודת האחיזה, ההרפיה, כי מה שרודפים אחריו בורח.

לסיכום.

~ עובדים על זיכוך הנפש והמידות, עבודת בירורים.

~ מהדדים כל הזמן את המושג טובת הכלל, כי אין נפרדות, כולנו טוויים בתוך המארג היקומי ולכן יש לנסות לחשוב במושגי ״אנחנו״ ולא ״אני״. גם כשיש אינטרס אישי לשפע זה בסדר גמור אבל תמיד לקחת בחשבון איך אפשר גם לתרום עם זה לאחרים.

~ לא לרדוף אחרי השפע מתוך איזו הבנה בעקבות פוסט של מישהו. אל לנו להתקע על מידע כזה או אחר, אלא להבין שזה עוד נדבך בתודעה ולהמשיך לחקור.

* אני מבקשת להודות לד”ר יעקב מנחם על עזרתו בהבאת המקורות.

פרק 3 – נס בריפוי עצמי.

בחג החנוכה 2016 חזרתי הביתה בלילה אחרי סדנת סלסה אינטנסיבית שנמשכה 5 שעות ומרוב אדרנלין לא יכולתי להרדם. אז עשיתי לעצמי תה מצמחים והתיישבתי במטבח. ישבתי ברגליים משולבות הרבה זמן ונרדמה לי הרגל. כשקמתי שכחתי שנרדמה לי הרגל ועיקמתי את הקרסול לגמרי……

ניסיתי ממש לייצב את עצמי בכוח ובגלל שלא היתה בכלל תחושה ברגל עיקמתי אותה גם לצד השני……

עיקמתי אותה כל כך מוצלח לשני הצדדים שנקרעו לי שתי הרצועות המקשרות משני צידי הקרסול. הרצועה הקדמית והנגדית לה, מה שנקרא באנטומיה האגוניסט והאנטגוניסט…. מה שנקרא נקע…מהמסובכים ביותר, הסתבר…..

הרגל התנפחה מאוד בשניות ויצאו עליה המון שטפי דם, מחזה די תיאטרלי, והכאב היה נוראי……

מה עושים??

הלכתי לישון…. כבר היה מאוד מאוחר ולמחרת הייתי צריכה להגיע למשמרת ב-8 בבוקר וכל אותו שבוע לעבוד משמרות כפולות, של 12 וחצי שעות, כי המזכירה השנייה במרפאה  התחילה חופש.

החלטתי שאני חייבת לנסות לישון, והחתולה שלי ישנה לי כל הלילה על הקרסול וגירגרה ….

בבוקר קמתי מהכאב, התקלחתי ונכנסתי לאוטו…… נסיעה של שבע דקות נראתה לי כמו שבע שעות וכל הדרך בכיתי מהכאבים ומחוסר השליטה על ההילוכים.

כשהגעתי הבוס שלי היה בחוץ והוא מאוד הופתע לראות אותי קופצת על רגל אחת ועם גרביים ברחוב בדצמבר. הרגל כל כך התנפחה לי שלא נכנסה לשום נעל.

ביקשתי לא להגיד כלום למזכירה השנייה כדי לא להרוס לה את החופש ובדיוק באותו יום היה צריך להגיע רופא הטראומה.
עשו לי אולטרסאונד והבשורה היתה ממש לא נעימה. “קרעת לגמרי את הרצועות, חייבים לנתח, זה לא יתאחה לבד, כל הקרסול שלך באויר…..אה, וקחי בחשבון שתשאר צליעה…..”.

מיד כששמעתי את האבחון התחלתי לבכות, בחיים לא עשיתי ניתוח, גם לא הרדמה מלאה. גם בימים שהתעסקתי בספורט ותחרויות לא מתחתי ולא שברתי כלום…..

רצו לשים לי גבס אבל לא הסכמתי, אז שמו לי תחבושת מקבעת אלסטית שגם אותה הורדתי יום למחרת, היא הטריפה אותי……

ההורים שלי (בטורונטו) ביקשו שאשלח להם תמונות של הרגל בווטסאפ ואמא שלי, רופאת שיניים במקצועה, התחילה לבכות כשהיא ראתה אותן – גם היא דיברה על ניתוח כי זה היה נראה ממש רע ……

באותו סוף שבוע הגיע רופא הטראומה השני, מ”ס 8 ברשימת רופאי הטראומה המנתחים הטובים ביותר בספרד ואחרי הבדיקה הידנית והאולטרסאונד יצא עם אותה דיאגנוזה  “חייבים ניתוח, אין מצב שדבר כזה מתאחה לבד, הכל באויר……”.

חשבתי על זה קצת והחלטתי שלא יהיה שום ניתוח.
נכנסתי לגוגל, והתחלתי לבדוק איך נראה קרסול מבחינה אנטומית, את כל השמות של הרצועות, הגידים והשרירים. אחרי שצילמתי את התמונות בראש, התחלתי לדמיין את הרצועות האלו צומחות ומתחברות לשאר החלקים בקרסול…..אפילו שזה נשמע ממש הזוי, התחלתי לדבר כל היום לרצועות ולרגל באהבה ולהודות להן שהן צומחות כל כך יפה ומתאחות…..

אחרי בערך 8 חודשים מאותו רגע, אחרי שאסרו עלי לרקוד ולעסוק בפעילות גופנית, לא ללכת על עקבים ובכלל להמנע מכל דבר שיכול לסכן את הרגל, עשיתי אולטרסאונד תקופתי והרצועות צמחו והתאחו……

היום הן לגמרי שלמות, צמחו בצורה מושלמת, אין זכר לצליעה ואין כאב, הקרסול גמיש לגמרי…….
אני יכולה ללכת, לרוץ, לקפוץ, לרקוד ללא קושי בכלל.
אז נכון שאני לא ד״ר ג׳ו דיספנזה אבל זה נס החנוכה הפרטי שלי…….

השאלה הנשאלת היא איך זה קרה??

קודם כל אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לשכב בבית עם הרגל למעלה, המשפחה שלי במדינה אחרת ויש לי ילדים….פשוט שיננתי לעצמי שוב ושוב שאני כן יכולה להמשיך לעבוד, להיות עם הילדים, להמשיך בחיים כרגיל.

ההסבר התודעתי הוא ידיעה פנימית בהרגש. הצלחתי להתחבר לנקודה של ריפוי כי הבנתי שהריפוי קיים בי, כמו שהבורא קיים בי והוא כל יכול, יש אפשרות שגם אני כל יכולה, ממש נכנעתי לסיטואציה והאמנתי שזה אפשרי. זאת  היתה הרגשה שהתבטאה בכל הגוף : ״פאולינה, אל תעשי את הניתוח, זה יצמח לבד״.
עניין של החלטה ואמונה חזקה שזה באמת יקרה….

סוגיה מעניינת היא למה, למשל, כשיש לי כאב שיניים אני לא מצליחה להתגבר על הכאב.
אני עדיין חוקרת……אבל אין ספק שזה אפשרי וזאת בעיקר החלטה תודעתית…..

פרק 4 – מכתב אהבה לכל המוזרים וההזויים.

כל התקופה האחרונה מהדהד לי להוריד מסכות…
לכולנו יש, בגלל כל העניין של הפחד משיפוטיות…

וזה ברור כי השיפוטיות מסתתרת לה בכל פינה ואף אחד לא אוהב את זה, לכולם זה מפריע ומעמיד במקום לא נוח….. גם אני איני יוצאת מן הכלל ומתמודדת יום יום עם המסכות שיש עלי

כשאנחנו לא מבינים או לא מסוגלים להכיל משהו אנחנו ישר קוראים לו “מוזר” או “הזוי”….. אבל זה משהו בתפיסה שלנו את המציאות, לא במציאות עצמה…..

מה ההבדל?

המציאות עצמה אינה מוזרה כלל. היא המציאות, נקודה.
מה שמוזר הוא המשמעות וההגדרה שאנחנו נותנים לה כי אין מה לעשות, אנחנו עובדים על הגדרות. זה נותן לנו ביטחון. בלי הגדרות לא נבין, לא נראה, יהיה ריק קיומי. ריק קיומי זה דבר מלחיץ……

אבל לפעמים ההגדרות באות ממקום מאוד מצמצם, מעולם מושגים מאוד צר, ואלה דברים שאנחנו קבענו, לא המציאות, כי המציאות לא מבינה הגדרות, כמו שהבריאה לא מבינה הגדרות.

הבריאה אינה שופטת, ואלוהים אינו יושב בכיסא המלכות שלו בשמיים ושופט אותנו כשמנים, רזים, יפים, מכוערים, חכמים, טיפשים, נורמליים, הזויים…..
הגדרות כאלה אינן מתקיימות בכלל…..כי זה לא עובד על מילים שם למעלה……אלה פשוט נדבכי תודעה……

החתול אינו מבין או חושב ״אני חתול, עכשיו אני צריך ליילל, כי אם לא, אף אחד לא ישמע איזה קול יפה יש לי, או אף אחד לא יידע מי אני״….הוא פשוט כזה.
גם לא הפרח.
גם לא השולחן.

הבריאה אוהבת אותנו הזויים, מוזרים, לא מובנים, מתוסבכים, מורכבים…….
הבורא רואה בכולנו צדיקים……רק צריך למצוא את אותה נקודה כדי להתחבר לאותו צדיק שיושב אצלנו בלב.

אין דבר כזה לב סגור… הלבבות של כולנו פתוחים, אנחנו מלאים באהבה אינסופית.
השאלה היא כמה אנחנו מסכימים להסתכל פנימה ולראות, העניין הוא בהסתרה. הבריאה מסתירה או חושפת בהתאם לרמת ההכלה.

לכן צריך ללמוד להפסיק לשפוט. קודם כל את עצמנו ואח”כ את האחרים.
כאשר אנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו מתחילה להיות צלילות ראייה מדהימה, כמו ממבט על של נץ, כי נפטרים מהמסכות ומסכימים להיכנע לכנות.

נגלה עולם שלם חדש….כמו להתחיל לצאת עם מישהו חדש – יש התרגשות, יש פרפרים, לפעמים חוסר הבנה, לפעמים רתיעה מסוימת, פתאום צריך קצת הפסקה ואז שוב עולה הכמיהה….לפעמים מבוכה, ושוב התרגשות….
המטרה היא לבדוק, לשאול, להתבונן ומשם ללמוד איך כן…..

פרק 5 – ואהבת לרעך כמוך.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.” (שמות, ל״ב, י״ט)

משה שובר את הלוחות הראשונים אחרי חטא העגל, שבירת הלוחות הראשונים מסמלת את שלב ניפוץ התבניות הראשונות, זאת למעשה ההסתרה הראשונית, הם עוד לא מוכנים…
משה מתחנן על העם למרות מעשה העגל ומצליח לראות גם את הטוב בו מבעד לטעות.

שיפוטיות זה ללכת נגד הבריאה כי אלוקים יצר אנשים מכל מיני סוגים ולשפוט אותם ולקטול אותם זה לשפוט את אלוהים ואת כל מה שהוא יצר. זה יוצר פיקפוק והטלת ספק.

לכולנו יש שיעורים לעבור והבריאה שולחת לכל אחד שיעורים וחוויות בהתאם לרמת ההכלה שלו וכל זאת כדי שנתקדם לעבר המקור – הלב.
לשפוט את השיעורים שלנו, כלומר את עצמנו בחומרה ואת השיעורים של אנשים אחרים עושה אותנו עובדים עבודה זרה (זה לא סותר את העובדה שלפעמים מתדרים נמוכים פשוט צריך להתרחק כי זה פשוט לא מצמיח אלא להיפך).

כששואלים אותי באיזו שיטה אני עובדת, אני עונה ״ בשיטת הלב״, למרות שלמדתי פסיכולוגיה ו- Nlp, דמיון מודרך….. כל השיטות טובות, ואפשר להשתמש ואף רצוי בשיטה כזאת או אחרת באופן נקודתי למשהו ספציפי, אבל אני לא אוהבת להגדיר את עצמי ואין הגדרה של ממש לשיטת הלב.

זה הלך רוח ונקודת מבט מגבוה על הסיטואציות, והכל מחובר שם, וכשמספרים לי על בעיה, חלום או כל סיטואציה שהיא אני עושה עם עצמי איזשהו תהליך כדי להתנתק מכל השיטות וההגדרות, אני מחפשת את השקט הזה, שם תמיד יש תשובות מדוייקות.

המשפט ״נסתרות הן דרכי האל״ מדבר בדיוק על העניין הזה, כי זה בסדר אם אנחנו לא מבינים את ה״למה״ אבל אנחנו חייבים לנסות לקבל שלא מבינים תמיד הכל וכמה שיסבירו לנו, הידיעה האמיתית נמצאת מעבר לשכל ולמעשה היא נמצאת ברבדים עליונים של התודעה, לכן לא פשוט להגיע אליה.

אבל דווקא כשמגיעים לרבדים האלה הכל נהייה כל כך פשוט כי אין שם רגשות והפרדות והסברים. יש שם שקט וגם לו יש ניגון מיוחד. ניגון האיחוד והקבלה, חיבור כל המרכיבים המנוגדים והסותרים, חיבור כל השאלות והתשובות יחדיו, חיבור חוסר הידיעה והידיעה של הכל.

בידיעה האמיתית אין סתירות, היהדות נראית הרבה פעמים מלאה בסתירות, אבל זה בפשט והפשט חשוב מאוד כי יש חשיבות להבין ברובד שטחי יותר שיש בו הרבה פעמים חוסר הבנה כדי למשוך אותנו להתעמק ולגלות את הרבדים העמוקים של הרמז, דרש והסוד (פרד״ס) כי ברמה העמוקה יותר, הסתירות כולן מתחברות והכל נהייה אחד.

בין הרבדים של התורה אין נבדלות, גם הם כולם אחד. זה בנוי בצורה מדהימה של רבדים של עומק, מהפחות עמוק לעמוק ביותר אבל הם כולם קשורים אחד לשני וכל רובד מהארבעה מוסיף עוד ועוד הבנה לשלם. אי אפשר פשוט ״להפיל״ עומק גבוה כזה על אנשים, זה קשה להכלה והחיים בנויים בדיוק כך…..

בדיוק כמו בחיים כשקורים לנו אירועים וחוויות, במיוחד השליליות, בהתחלה אנחנו מבינים אותם ברמת הפשט. יש ברמת הבנה זו המון שאלות, סתירות, כעס. ״ויחר אפו״ למשל, שמדבר בדיוק על רמת הפשט ואיך אלוהים כועס כשלמעשה אין שם אף אחד שכועס עלינו.

טינה, אשמה, עונשים…..שוב, אלוהים לא מעניש אותנו, אלה אנחנו שיוצרים סיטואציות ספציפיות בהתאם לקירבה שלנו ללב, ורמת הקירבה ללב יוצרת חוויות ואנשים שאנחנו פוגשים בדרך שיאירו לנו בדיוק על הנקודות שאנחנו צריכים לעבוד עליהן כדי להתקרב ללב. הכל הכל סובב סביב הקירבה ללב והכל קורה לנו למען אותה מטרה – חזרה למקור הרוחני שלנו.
לכן הפרדת מרכיבים מתוך המערכת השלמה ובידודם עושה לה עוול ועל זה מדבר המושג ״ עבודה זרה״ – זר לבריאה.

אי אפשר לאהוב את ״רעך״ לפני שאוהבים את ״כמוך״.
״כמוך״ אינו מתייחס סתם לאהבה עצמית כי אנחנו כאילה יפים וחכמים, אלא לקבלה של השיעורים שלנו, כבוד להחלטות שלנו שנראות לנו כשגויות, כבוד למצב התודעתי הנמוך שפעם היינו בו אבל היום התקדמנו, סליחה לעצמנו על ההתנהגות הזוועתית, הבהמית והאגואיסטית שהוכחנו בכל מיני מצבים וקבלה שזה המיטב שיכולנו לעשות באותו רגע ואי אפשר היה להתנהג אחרת.

ואחרי שהבנו את כל זאת, אפשר להתפנות ולהתבונן ב״רעך״, אז נראה אנשים יותר או פחות ברמת הפשט, פחות יפים, יותר שמנים, שיותר הצליחו, שחוטאים, שאוהבים, שמשקרים, שעשו החלטות מדהימות, מודעים יותר או פחות, כאילה שתקועים עדיין ולא מצליחים להתקדם, מוזרים והזויים…….

אבל הם כולם בדיוק ״כמוך״, הולכים באותו מסע על סקאלת התודעה. מתקדמים וגם הולכים אחורה, ושוב מתקדמים קדימה……גם אני בדיוק שם, הולכת על אותה הסקאלה, מתקדמת, מועדת, נופלת וקמה שוב וממשיכה בתנועה.

ברגע שנבין את כל זאת, נקבל ונפנים, ונחייה את הידיעה הזאת, עשינו השתוות הצורה עם הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״…….

פרק 6 – עדינות.

שלשום בבוקר הגיעה ילדה אוטיסטית בת 21 לעשות בדיקות דם.

הילדה לא אכלה בבוקר בגלל הבדיקות וכל הסיטואציה הביאה אותה למצב מאוד לא נוח והיא התחילה להשתולל, היה ממש לא פשוט לגרום לה לשבת בלי לזוז….

האחות קראה לי וברגע שנכנסתי לחדר, התקרבתי לילדה, התכופפתי אליה כי היא ישבה בכיסא גלגלים ומאותו רגע התחילו הניסים והנפלאות באמת……

התחלתי לדבר אליה בטון רך ועדין, מילים יפות ואוהבות כמו שמדברים לתינוק ולא הפסקתי לחבק וללטף אותה, ולמרבה הפתעתי ושמחתי היא פשוט נרגעה, זה היה מיידי…..

אני לא חושבת שהיא הבינה אותי למרות שדיברתי אליה בספרדית, אבל היא כנראה התחברה לסאונד ולרטט, כי הוא יצא לי ממעמקי הלב. הילדים האוטיסטים אף פעם לא מסתכלים בעיניים, אבל היא הסתכלה לכיוון שלי וממש היה נראה שהיא מקשיבה…..

האחות דקרה אותה פעמיים, זה לא הלך על הפעם הראשונה, הוורידים שלה היו ממש דקיקים, אבל היא נשארה שקטה ורגועה גם בפעם השנייה ולא זזה בכיסא שלה. בכל הזמן הזה לא הפסקתי לדבר אליה, להחזיק לה את היד ולנשק אותה…….

הבוס שלי ראה הכל ואח”כ הוא שאל אותי איך ידעתי מה לעשות ואיך הגעתי למצב כזה……

ואז הגיעו התובנות, והן נחתו עלי כמו מטח של מטאורים…..

לא ידעתי מה לעשות, ולא שאלתי את עצמי מה לעשות, פשוט עשיתי, זה היה משהו מעבר להגיון וללימודים פורמליים, כי אין לי תעודה או תואר איך להתנהג במקרה כזה.

הפתעתי גם את עצמי כשראיתי אותה משתוללת וצועקת ולא היתה בי טיפת לחץ, פשוט התקרבתי והתחלתי לדבר אליה, לא ממש חשבתי על מה שאני עושה…..

למרות שזה נראה שאני הרגעתי אותה, זה למעשה בדיוק הפוך. היא הרגיעה אותי, וזאת היא שגרמה לי להסכים להסתכל על הלב שלי ולהתקרב אליו, שם התחברתי למקום מאוד רך ועדין, ולכן גם דיברתי אליה בכזאת רכות ויצאה לי שפה כזאת עם סאונד כזה.

היא גרמה לי להתחבר ולחבק את פאולינה הילדה באותו רגע…..זאת שתמיד התקשיתי להתחבר אליה כי היה בי סירוב גדול לעשות את זה.

סירוב בגלל הטראומות שעברתי שיצרו בי כעס עצום לפאולינה הילדה, שלא השכילה להתנהג כמו שפאולינה הבוגרת היתה מתנהגת אם זה היה קורה לה היום….

שוב נוכחתי לדעת שהכל עולם פנימי שמקרין לעולם חיצוני וכמו שמישהי בעבודה מעצבנת אותי כי יש לה כזה דיבור נגוע, היא תמיד מוצאת את השלילי כמו מחט בערימה של שחת והיא כל כך קשה איתי, היא למעשה מראה לי כמה אני קשה עם עצמי ואיך אני מדברת לעצמי…..

כך גם המלאך הזה של הבוקר ביטא לי בדרכו המיוחדת מה יכול לקרות אם רק אסכים לדבר אל עצמי בכזאת עדינות נפש ואיזה רגעים נפלאים יכולים להווצר מסאונד כזה……

אופן הדיבור הזה הוא הדיבור והטון שבו אנחנו צריכים לדבר לעצמנו… במיוחד כשאנחנו עושים משהו “רע” ומתחילים לשפוט את עצמנו במילים אכזריות ושונאות, ואח”כ באוצר המילים הזה אנחנו עוברים לשפוט גם אחרים……

באותו יום הרגשתי איך הארתי על שדה שלם של הסתרה, וכל כך הרבה הארות נהיו גלויות…….

רבי נחמן מברסלב מסביר שכולנו יכולים לקבל הארות נפלאות אם נסכים לשחרר ציפייה, תלות ורדיפה אחר משהו. הוא פשוט יגיע בצורה הכי לא צפוייה……

אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ עַל הַסֵּפֶר, וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת
הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּתוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יַתְחִילוּ הָאוֹתִיּוֹת לְהָאִיר וּלְהִצְטָרֵף בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת
כמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
וַאֲזַי יִרְאֶה נִפְלָאוֹת צֵרוּפִים חֲדָשִׁים
וִיכוֹלִין לִרְאוֹת בְּהַסֵּפֶר מַה שֶּׁבַּעַל הַמְחַבֵּר לא כִּוֵּן לָזֶה כְּלָל
וְזֶה אֶפְשָׁר אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
כִּי אָדָם גָּדוֹל יָכוֹל לִרְאוֹת זאת בְּלֹא יְגִיעָה
רַק אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי יָכוֹל לְהַשִּׂיג וְלִרְאוֹת. חֲדָשׁוֹת כַּנַּ”ל
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ”ל
אַ אַך שֶׁלּא יַעֲמִיד הַדָּבָר לְנִסָּיוֹן
כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאָז דַּוְקָא לא יִרְאֶה כְּלָל
אַך אַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לְהַשִּׂיג לָזֶה, אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט כַּנַּ”ל.

פרק 7 – תורה ומצוות.

התורה היא הסבר על הבורא ועל האדם. מה הוא? האם זה אדם? האם זאת ישות? האם זאת אנרגיה? האם זה פוטנציאל אינסופי?

היא בנויה כולה כנוסחה שנקראת “פשט” והנוסחה כמו כל נוסחה זקוקה להצבת מספרים פיזיקליים בתוך משתני נוסחה מתמטית, אחרת היא תשאר תיאורטית ולא נגיע להוכיח את התוצאה שלה בפועל.

ללמוד או להבין את התורה רק דרך הפשט יכולה להיות חוויה מאוד לא נעימה מהרבה בחינות, כי יש משפטים שצורמים, מרגיזים, מטלטלים ולכן נוצרו רבדים נוספים כדי להעמיק בה – רמז, דרש, סוד.

על ארבעת הרבדים של התורה, הפרד”ס, יצאו עוד פרשנויות כדי להבהיר גם אותם, כי יש המון סוגים של אנשים וצריך להבהיר לכולם.

“מצווה” היא מילה שכבר נכנסה אצל רובנו לתבנית של “חייב, כי אם לא….” אך למעשה המצוות הן היישום בפועל של התורה, הן נועדו לכנס אנשים ביחד, הן נועדו כדי לצוות (מלשון צוות) אותנו זה עם זה והן גם מצביעות על כל דבר שקרה, קורה ויקרה במה שאנחנו מסוגלים לראות בעין, וגם במה שאנחנו לא מסוגלים או לא מבינים כרגע אבל הוא קיים.
המצווה למעשה מצביעה על “צו הבורא” כי כל מה שקיים הוא בצו הבורא.

הרבה דרכים שכתובות בפועל בתורה כדי להגיע למקסימום הפוטנציאל של ההבנה שלו, וכדי להגיע למקסימום הפוטנציאל שלנו, ונכתבו על דרכים אלה 70,000 ספרים.
יש אנשים שהגיעו להשגות עצומות וזאת כי הם עסקו יומם וליל בהתעמקות בתורה ובביאורה.
אבל בזמנינו היום, האם מישהו מסוגל לשבת בפועל ולקרוא את הכל, כל היום, ללא עיסוק אחד אפילו במשהו אחר?

קריאה אחת אינה מספיקה בוודאות כי כשקוראים ספר שלם או אפילו רק קטע אחד ממנו ועושים קריאה חוזרת על אותו קטע אחרי חודש או אחרי שנה, מבינים אותו לפעמים בצורה שונה לגמרי, כך שבוודאי זה חל גם על ספרים, אבל נכתבו 70,000 ספרים על התורה…..

לכן נאמר –
“צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.” (בראשית, פרק ו’, פס’ ט”ז).

הפסוק מבהיר כי במילים (תיבות) להוציא מהבפנים לבחוץ את האור שהתורה מסוגלת לייצר בנשמה, ברבדים רבדים (שנים ושלושים תעשה), כל רובד יובן לפי יכולת הכלת השומע, לכן המילה “חייב” היא אאוט, כי אי אפשר להכריח מישהו להבין או להרגיש משהו שהוא אינו מסוגל.

לאדם אחד יידרשו המון הרחבות ולאדם אחר יידרשו פחות הרחבות, זה תלוי בעולמו הפנימי של אותו אדם. לכן יש את מקסימום הפירושים על התורה וכל כך הרבה מצוות, כדי שהמקסימום יהיה זמין תמיד וכל אחד יתקרב או יבין את אותו רובד של עומק שהוא מסוגל בכל נקודת זמן במסע שלו.

לכל אחד מאיתנו המסלול הייחודי שלו כדי להגיע למצב תודעתי של אחדות פשוטה. במצב זה כל מידע של המציאות מובן בבת אחת, זאת ההתנהלות בהרגשים כל הזמן, לא בהבזקים או באופן נקודתי. אותו מידע אינו סובייקטיבי או מדומיין, הוא אמיתי ומדוייק.

האם ניתן להבין את התורה, את הבורא ואת הנשמה שלנו דרך התורה, גם בלי לעסוק בה באופן שבו עסקו בה פעם?
בהחלט כן, גם אם לא להגיע למקסימום הפוטנציאל – אינסוף.
יש אנשים שמבינים עולם שלם רק מהתעמקות על ספר אחד, פסוק אחד ואפילו במילה אחת. זה תלוי קדושה וטהרה.

טהרה = מחשבה נכונה.
ועל כך נאמר “והלכת בדרכיו” ; “מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב”ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב”ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב”ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון ספרי” (סוף פרשת עקב, הרמב”ם).

הכוונה היא להביא את האדם בסופו של דבר להשתוות הצורה עם הבורא. ככל שנתקרב לרבדים העמוקים של הנשמה, כך נבין יותר את הבורא.

המצוות הן תנועות של הזכרות. הן אינן טקס פגאני והן לא אמורות לעשות קסמים כלשהם, אלא הן מאמנות לסטייט תודעתי של הזכרות, הרי אי אפשר להגיד לאדם “היזכר מה אתה ומאיפה הגעת” סתם כך, אלא שכל חומר זקוק לתרגול כדי להטמיע אותו ולכן ניתנה מערכת תרגול שלמה עם התורה למשה בהר סיני.

יש לעשות פעולות מסוימות שיביאו אותנו לאט לאט למצב של הזכרות. החזרתיות הזאת מביאה את האדם להזכרות מה הוא, מהיכן הוא הגיע ומה תכליתו כאן.

להתאמן איתן בזמן שאנחנו חושבים על דברים אחרים לא ממש מביא להזכרות, יש להתרכז ולכוון למשמעות המצווה בעת האימון. בהתחלה אולי זה נראה כמאולץ או הזוי, אבל כשמבינים אותן לעומק וחוזרים על כך, המטרה היא בסופו של דבר להביא אותנו לסטייט תודעתי מסויים.

המטרה הגדולה ביותר של המצוות היא להביא אותנו לתודעה שבה אין הפרדה בינינו לבורא. בכל אחד מאיתנו הוא נמצא ומתבטא וקשה לנו מאוד לתפוס את המשמעות של הפסוק “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” –  אין נפרדות. זה לא “אנחנו והוא”, אין משהו חיצוני לנו אלא הכל אחד.

יש בסה”כ 613 מצוות וניתן לדמות את זה לצורך הדוגמא למכון כושר. נכנסים למכון כושר ורואים, נגיד 613 מכשירים בסה”כ. כך  שזה לא אומר שנשתמש בכל 613 המכשירים, אבל מוצג כל הרפרטואר.

כשנאמר שהבורא הרבה לנו תורה ומצוות, אין בכך כוונה שהוא העמיס עלינו יותר מידי, אלא שהוא שם לנו את מקסימום האפשרויות כדי להגיע לסטייט של הזכרות ולמעשה הן מחזירות אותנו למצב הרוחני הטבעי שלנו בצורה מלאכותית כביכול, ככלי עזר.

אין כפייה ברוחני…..

אף אחד אינו עומד עם אקדח לרקה או עם סטופר “מתי אתה חוזר בתשובה”. התורה כולה עוסקת באדם כי האדם הוא הפואנטה. הבורא הוא כבר שלמות, הוא לא צריך מאיתנו מצוות, לא זקוק שנטבול במקווה, לא צריך שירי הלל ולא הנחת תפילין.

תוך כדי הלימוד של פנימיות התורה, אפשר להתנסות בחוויה מאוד מעניינת והיא הרגשה פנימית מה כן לעשות ומה לא לעשות. למשל עניין הצניעות. ניתן להרגיש פתאום צורך להיות יותר צנועים ולא לחשוף את כל הגוף שלנו כשאנחנו הולכים ברחוב…. או צורך גדול בהודיה על הדברים הכי קטנים… כך שיוצא שככל שההכרה נכנסת יותר להזכרות, ממילא אנחנו מתחילים לקיים חלק מהמצוות, לפעמים אפילו ללא מודעות. כך שמצוות התורה למעשה משמשות כקטליזטור להזכרות, הן מזרזות…..

אין תחרות מצוות ובכלל כל הנושא של דתי/חילוני בכלל מתבטל מבחינתי כי אחד עושה 20 מצוות, אחד עושה 4 ואחד עושה אחת. כל תהליך פנימי של אדם נלקח בחשבון.

ניתן לראות את צמצום 613 המצוות מספר פעמים בתורה …..

ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבא.
צדיק באמונתו יחיה – חבקוק.
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – הלל הזקן.
גם דוד המלך צמצם אותן ויש עוד אזכורים כאלה.

יש אנשים שהבינו את כל הקונספט של “ואהבת לרעך כמוך” רק מספר אחד, יש שהבינו מפסקה אחת, ויש שהבינו ממילה אחת בלבד…..עדיין כמובן זה אינו אומר שכולנו נזכר בטבע הרוחני שלנו ממילה אחת, לכן קיימת מערכת התרגול.

לתורה אין “פג תוקף”, היא כמו דבש, אינה מתיישנת או מתקלקלת, לכן כל אחד בנקודת הזמן הספציפית שלו ימצא בה את עצמו כי התורה נמצאת בלב. העניין המרכזי הוא כל הזמן לחקור ולחפש תשובות, כי כשמחפשים באמת, גם מוצאים אותן.

פרק 8 – קרבנות והכלה – חלק א’.

איך קרבנות קשורה להכלה, אהבה שאינה תלויה בדבר וכיצד ניתן לדון אנשים תמיד לכף זכות?

כשאנחנו נפגעים מחבר, מהבוס, ואפילו ממישהו שאנחנו בכלל לא מכירים, אנחנו מתכווצים, נהיים “קטנים” יותר…. אחר כך בדרך כלל כלל תבוא תגובת כעס כי כעס הוא ביטוי של הגנה. כשאנחנו כועסים אנחנו יותר גדולים, הקול שלנו יותר נשמע, אנחנו מפחידים יותר…..

כיוון שאנחנו מונעים כמעט לגמרי ע”י תת המודע, כל פעם נהיה “קרבן” כי פעם באמת היינו קרבן לאירוע ממשי שעשה לנו מלא נזק ובדרך כלל כשאנחנו נעלבים ואח”כ כועסים, באותו רגע חזרנו אחורה לחיות את אותו רגע בו היינו קרבן באמת.

האירוע עצמו נגמר מזמן אך הרגשות והאמונות שנוצרו ממנו עדיין חיים ולמעשה אפילו ניתן לומר שכל פעם שאנחנו רוצים לעשות משהו ולא עושים בגלל איזשהו פחד, אנחנו במצב של “קרבנות”.

מי שנפגע בעיקר הוא אותו ילד נצחי שחי בתוכנו ומתעורר לחיים כל פעם שקורית סיטואציה כזאת וכל עוד זה לא מובן מהיסוד, הלב עצמו ייצר סיטואציות שיביאו לאותו מצב רגשי של דיסוננס כדי שנתעמק ונגיע לתיקון.

אי אפשר להגיד לאדם “אתה מתקרבן” כי זה להצביע על הדפקט אצלו וזה גורם לרתיעה שלו להסתכל בכנות על הסיטואציה ולהבין אותה.

כשמישהו נעלב או כועס, הוא באמת מרגיש כך ומנקודת מבטו הוא באמת חי משהו אותנטי באותו רגע.

הסוד לריפוי טמון במהירות הזיהוי את המקום של החזרה אחורה. הקשבה ומודעות שנכנסנו למקום הזה. ככל שנזהה מהר יותר, כך מהר יותר נצליח לבחור לצאת ממנו.

בלתי אפשרי לא להיפגע או לכעוס אף פעם. וגם לצד השני יש אחריות. לא הכל קשור לקרבנות שלנו. לפעמים אנשים מדברים מאוד פוגע, אכזרי או פשוט מתנהגים בצורה שלא ניתן לקבל כי למעשה גם הם חזרו אחורה לאירוע הספציפי שלהם וזה ממש לגיטימי להיעלב ולכעוס עליהם.

יש מעשים שאסור לקבל. עד שלא נלמד לשים גבולות, לא נבין שהשיעור הרבה פעמים הוא בעצם שימת הגבול.

מה שקרוי “הכלה” כיום הוא קבלה חוזרת של מצב בלתי נסבל.
ה”מכיל” הכי גדול הוא גם ה”פראייר” הכי גדול, כי הוא מוותר על עצמו כל פעם מחדש.

המכיל חושב שהוא צמח כל כך שהוא מסוגל לאהוב את זה שפגע בו, כאשר למעשה הוא מוותר על צרכיו הבסיסיים.
כדי להיפרד מהכלת היתר יש להיפרד מההגדרה הקלוקלת של המושג “אהבה”,  מהשקר שאם נתאמץ, נגיע למצב של סופרמן, כאילו אנחנו בעלי כוחות על….

ההחלטה לא להכיל נובעת מההבנה ש”אין עם מי לדבר”. אין מקשיב ואין שומע….
“אהבה שאינה תלויה בדבר”, היא בעצם “הבנת האחר שלא תלויה בנסיבות החיים הקשות שלי”, כי כולנו עברנו דברים קשים בילדות, מי יותר ומי פחות ואם להכליל כולנו פוסט טראומטיים ולכולנו יש נסיבות מקלות על ההתנהגות.

האומנות לא להכיל היא האומנות בהצבת גבולות. לא תמיד צריך להסביר ולפעמים יש לנקוט פעולה מיידית כי בהסברים ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק נסביר לו יפה והוא יבין.

כשאני נתקלת בהתנהגות פוגענית, עוקצנית או שיפוטית, אני מנסה פעם אחת. אם אני מזהה שאין מקום לדיאלוג אני פשוט מרחיקה את האדם הזה מהמרחב שלי. לפעמים אני אפילו מוותרת על הניסיון הבודד. ההבדל הוא שלאט לאט לומדים להרחיק ללא כעס, עלבון או טינה. פשוט פועלים, כי לא חייבים לצמוח מכל דבר או לתקן הכל ולא הכל בידנו. זה לא מוריד מאחוזי הרגישות וההכלה שלנו. דנים את אותו אדם הזה לכף זכות ומתקדמים.

פרק 9 – קרבנות והכלה – חלק ב’.

נהייה איזה מיתוס שאסור להרגיש רגשות נמוכים, ותמיד צריך לצהול, לשמוח ולאהוב את כולם ואנחנו צריכים לשאוף להתעלות מעל החומר…..

ובכן, בשביל לפתח את התודעה חייבים לפתח מודעות עצמית, אין נפרדות בין שני המושגים. על זה בדיוק נאמר “עבודת בירורים וזיכוך הרגש”. גם אם נהייה אלופים בפיזיקה הקוונטית, אם לא נלמד לנהל את הרגשות שלנו, תמיד נשאר בתדר נמוך.

אין אדם שלא פועל מרגשות, גם היקום עונה ברגש ולכן אם נלמד לנהל את הרגשות, נלמד לשוחח איתו בצורה האופטימלית.

כשהילדים שלי היו תינוקות אנשים שהיו באים הביתה תמיד העירו לי שאני נותנת להם להתלכלך עם האוכל והם נראים זוועה. תמיד הייתי עונה את אותה התשובה – אם הם לא יתלכלכו מאוד מאוד איך הם יוכלו להרגיש את הכיף של להיות נקי אחרי המקלחת?

תחשבו על קומקום. שמים מים, מדליקים את הכפתור, יש תהליך של הגעה לנקודת רתיחה ואח”כ יש תהליך של קירור. זה עובד כך כמעט בכל תהליך בטבע ועם הרגשות זה עובד בדיוק באותו אופן. אם תלכו עם התהליך הטבעי שלהם, לא יהיה חוסר שליטה.
אנשים מפחדים מהקטע של נקודת הרתיחה, ושוכחים שלאחריה יש תהליך של התקררות.

אנחנו מתרכזים בלהחזיר את השליטה כאילו שלהרגיש כעס זה חולשה ואיבוד שליטה, אבל זה לא כך. שליטה היא נגזרת של הפחד והכעס והיא אשליה של בטחון, כי שום דבר לא בטוח באמת. לכן במקום שליטה יש לשאוף לנהל נכון.

אפשר להתעצבן ואפשר לכעוס ועם כל הכבוד וההבנה לכך שכולנו עברנו דברים קשים, ישנם אנשים שמתנהגים זוועה, איך לא נכעס? העניין הוא לא לתת לזה לרדוף אותנו במשך ימים וחודשים אלא להבין את הנקודה ולהמשיך הלאה (מהירות הזיהוי).

מחלה = מחלוקת.

הניתוק מהרגש יגיע לאחר שנסכים לחוות אותו. אם נתעסק בעיקר בלהחזיר את השליטה, הרגש נהייה כח כלוא בגוף כי הוא כח שלא מוצה עד הסוף וממשיך לעבוד (כמו קומקום שלא הגיע לנקודת הרתיחה וממשיך להרתיח עד שיתכלו כל המים והוא יתקלקל) זה אינו מצב טוב ויכול להביא למיחושים, מחלות ותקלות בגוף הפיזי כי הגוף בעצם ינסה להסביר לנו שמשהו לא בסדר וההתנהלות שלנו לא נכונה.

רגשות תמיד עברו, עוברים ויעברו דרכנו, השאלות החשובות הן באיזו עוצמה ולמשך כמה זמן?
החוויה ממקום מודע ומתבונן לא תביא לאיבוד שליטה.  ככל שיש יותר פחד מלהרגיש, תהייה יותר דרמה וכל טלטלה קטנה תיראה כמו חורבן.

מה קורה כשלומדים לנהל רגשות?
מתחילים לבטוח בתהליך כי יש חזרתיות, כך שכל פעם שמגיע רגש קשה, לא נרגיש אותו בכזאת עוצמה ונשתחרר ממנו יותר מהר.

בטחון בתהליך הרגשי יוביל לעוצמה נמוכה יותר של הרגשות הקשים. לא נתפוצץ מכל דבר אלא פשוט נדע מראש מה קורה עכשיו ומה יקרה עוד מעט עם אותו רגש.
לכן כל סיטואציה קונפליקטיבית שתגיע לא תרסק אותנו והשהייה במקום הנמוך תהייה קצרה יותר.

למה זה מוביל?

כבר לא נלמד רק באמצעות סבל או ייסורים. זה יתבטא יותר באי נוחות רגעית, לפעמים קצת עצב, לפעמים קצת כעס, וזהו……

שואלים אותי כל הזמן למה אני כל כך אוהבת לצטט מהתורה, “אבל את לא דתיה”.
נכון, אני לא דתיה אבל אין ממש קשר להגדרות אלא לכך שהכל כבר נכתב בתורה וכל התרחישים נלקחו בחשבון.

הפשט מאוד מטלטל ו”מעצבן” לפעמים. הוא צורם לאוזן, מכעיס. כך גם הסיטואציות הקונפליקטיביות – מכעיסות. כשמתעמקים בפרשנות של המוטיב המכעיס בפסוק, מבינים שיש הסבר עמוק יותר, יש בזה חזרתיות.

לפשט יש תפקיד מאוד חשוב לכשעצמו. הוא מסביר על ידי מטאפורה, ולפעמים מספיקה המטאפורה כדי להבין ולא צריך להתעמק בכל אדם שפגע בנו אלא פשוט להזיז אותו מהמרחב שלנו בפעולה מידית.

כשלמדתי לבטוח בחזרתיות, גם הפסקתי לכעוס על הפשט וגם על הסיטואציות הקונפליקטיביות וכל פעם שאיזשהו פסוק צורם לי אני כבר יודעת שזה המקום להתעמק בפרשנות ולבדוק מה הוא אומר באמת.

כשקוראים פסוק כמו “ויחר אפו” שחוזר על עצמו אינספור פעמים בפשט, לאט לאט מבינים שאלוהים לא יושב על כיסא וכועס, אלא שהיקום משוחח איתנו ברגשות והוא תמיד הולך איתנו בסנכרון מופלא, כך שכשנלמד לנהל נכון את הרגשות הקשים, השיחה עם היקום תהייה שקטה ונעימה יותר.

פרק 10 – זימונים.

מה קורה כשאדם חושב שהוא התעורר, עשה שינויים בחיים שלו, הלך להרצאות, סדנאות, סמינרים, עשה לוח חזון ומשהו עדיין תקוע….
מה לא בסדר שם?

הנקודה שאותם אנשים נמצאים בה היא הנקודה שבה הם חושבים שעשו שינויים אבל בעצם נמצאים עדיין באותו שלב קרבני.

המילה קרבני מעצבנת לכשעצמה, אבל אם מתנתקים לרגע מהקונוטציה ה”מאשימה” שלה, מבינים כי שלב זה הוא השכיח ביותר, ממנו מתחילים להתקדם והוא למעשה השלב שהכי קשה לצאת ממנו לכולנו. גם כשמתפתחים ומתקדמים, זהו שלב שחוזרים אליו עוד הרבה פעמים, אך מהירות הזיהוי שלו והיציאה ממנו מהירים יותר.

שלב זה, כמו כל שלב בהתפתחות רוחנית, מעיד על תפיסה. את עצמנו, את המציאות ואת הדינמיקה בינינו.
זהו שלב בו אנו מייחסים את ההצלחות או הכשלונות שלנו בגורם חיצוני, גם כשמשהו רע קורה וגם כשטוב….המטפל, המתקשר, הקדוש ברוך הוא…..

השלב בו אנחנו מתחילים להתעורר מתאפיין בהבנה שיש חוקים לדבר הזה, אנחנו מתחילים לקחת אחריות, מבינים את הכוח של המחשבה, המילים, יש לנו אפשרות בחירה בין אינסוף אפשרויות, יש לנו שליטה על הדברים ואם יש לנו שליטה אנחנו גם יכולים “לשלוט” על הפוטנציאל הנעלה שאנחנו קוראים לו “אלוהים” ובעוד שמות רבים אחרים.

ואז מתחילות הבקשות…..
הבקשות באות כשכלול של אותן בקשות באותו שלב קורבני בו אנחנו חושבים שלהגיד סגולה ביום מותו של מקובל תביא לנו פרנסה, או לעשות הפרשת חלה “תפתח” לנו את השפע או תביא לנו זוגיות…..כלומר מחפשים מה להגיד כדי “לקבל את מה שאנחנו רוצים”.

לפעמים זה גם מלווה בהתניות “אם אני אצליח במבחן אני אקח על עצמי מצווה”. עדיין התפיסה שאלוהים עובד אצלנו – תפיסה אגוצנטרית שמאפיינת מאוד את השלב הקרבני.

כאשר במצב המתקדם יותר אנחנו עדיין עושים האנשה לאלוהים ויש לי תמיד תחושה שמתחילים “להזמין” ממנו כאילו הוא מלצר במסעדה – תביא לי סלט, תביא לי חביתה, תביא לי לחם…..תביא לי בן זוג – אני רוצה עיניים כחולות, 1.80 ס”מ, עובד הייטק – אנחנו מגייסים את אלוהים והכוחות שלו.
עדיין זאת תפיסה של נפרדות.

יראה = תשומת לב.
יראת השם אינה אומרת שאני מפחדת ממשהו כי אין שם “אף אחד”, אלא שאני נותנת כבוד לחוקי היקום, שמה לב למסרים שלו, שרה עם אותה אנרגיה עצומה, נאצלת, שבוראת בכל רגע ורגע, גם דרכנו.
אותו פוטנציאל, או אינטליגנציה עליונה פועלת בנתינה ובחיובי, אף על פי שאנחנו לא ממש מסוגלים לתפוס “חוסר” או “אבדן” כחיובי.

יראת השם היא בעיניי סוג של התייחדות עם אותו פוטנציאל…אני נותנת מעצמי וכך מתקרבת לאותו פוטנציאל והתוצאה מביאה לרגשות נעלים.
אם זה רק בבקשות ועוד בקשות זה כמו התייחדות שרק צד אחר נותן והשני רק לוקח, מה נעלה בזה?

בינתיים אנחנו לוחצים על הגז בניוטרל, אבל הרכב אינו נוסע…..כאילו אנחנו מבקשים לדבר עם הבורא אך לא נענים…..

נדרשת עבודה של חיבור בין האזורים החלשים יותר, היכן שהאמונות והתבניות השפיעו מאוד לבין האזורים החזקים יותר שכבר נמצאים במצב של מודעות כלשהי כי אם לצאת מנקודת הנחה שהבריאה עובדת תמיד בחיובי, כך גם הלב ולמרות ההשפעה השלילית של האמונות בסופו של דבר יהיה סינכרון בין הלב לשכל.

הרצאה, ספר, סדנא או סמינר חשובים כדי להקיף את עצמנו בחומר ולהגיע לתובנות כלשהן, הם מרחיבים את ספקטרום הראייה.
עבודת התבוננות קבועה מצביעה על המשכיות בהתקדמות והתחייבות לאותו תהליך של שינוי שלא תולה את התוצאה בחד פעמיות או ביכולת על של מישהו אלא בהבנה שהעבודה היא שלנו.

מה קורה בלוח חזון?

מה שטוב בו הוא שהתחייבות על הכתב נותנת תוקף מסויים ואנחנו מתחילים לעשות פעולות בלי לשים לב לעבר אותה מטרה, אך בקביעת מטרות בלוח החזון אנחנו מבקשים מתוך החשיבה העכשווית, מה שאנחנו מסוגלים לתפוס בדמיון, אבל גם הדמיון שלנו מוגבל ולכן לדעתי דווקא הצורה הנכונה להתכווננות היא לפתוח אותה ללא ידוע.

למה שלא “נזמן” להגיע למחוזות תודעתיים חדשים שעוד לא ביקרנו בהם אף פעם, ושכרגע אנחנו רחוקים מלהבין או “לדייק”?

פרק 11 – למה אין לי זוגיות?

יש לנו איזו תחושה כי הבורא יושב בשמיים ו”בוחר” – “לך אני אתן כי אתה אחלה בן אדם, לך אני לא אתן כי אתה נאחס”.

הבורא לא שם “חסימות” לאף אחד, אנחנו אלה ששמים את החסימה אבל לא ממש מבינים למה חסמנו.

אותו פוטנציאל עילאי שנקרא הבורא נמצא אך ורק בנתינה, בבריאה מתמדת 24/7. זה ממש אינסוף של בריאה בכל אלפית שנייה.
בתורה מדובר על עקרון “התקרבות והתרחקות”. חסימה זאת התרחקות מהנתינה. הנתינה זמינה כל הזמן, אלה אנחנו שמתרחקים.

אם אנחנו לא מצליחים להתקרב, זה משום שאנחנו לא נותנים מעצמנו למען אותה מטרה, או עדיין לא למדנו את הנתינה האמיתית באהבה, שלא מתבטאת ב”לטפל” במישהו או לבשל לו ארוחת ערב בהכרח…..

נתינה נכונה באהבה אומרת למשל לא לצפות מבן הזוג להיות “מישהו” או “משהו”. היא יכולה להגיד לצאת מתבניות היופי החיצוני, היא יכולה להראות לנו מישהו שבא ממגזר אחר, שונה משלנו ואנחנו “נבחנים” בחוסר הכפייה להפוך אותו לדומה למערך האמונות שלנו וכבוד לאותו שוני של העולם של בן הזוג, כי המטרה היא ש”נחקה” את אותה נתינה של הבורא ללא שיפוטיות או תנאים, נשווה את עצמנו אליו.

רק בכוחנו להסיר את החסימה, וזאת על ידי הסרת מסך ההסתרה של האגוצנטריות. מסך זה הוא מאוד עכור ומפריע לראות. זה בערך כמו להרכיב משקפיים עם המספר הלא נכון.

אין בנו “קלקול” ואנחנו לא “פגומים”, חלילה. אנחנו פשוט לא מצליחים לראות צלול ולמקד את עצמנו על הבעיה.

למרות שקשה לקבל זאת כך, אותה חסימה או מצב של “אין”, נועדה למקד אותנו על הבעיה אצלנו, כדי שנתכוונן על הפתרון שלה. וכדי למצוא את הפתרון אנחנו צריכים שקט…. זאת מתנה, כי זה המצב האידיאלי, אבל אנחנו מאוד מרוכזים ב”חוסר” של מה שאנחנו רוצים, כי זה לא הולך לנו בקו ישר עם התכניות…..

לכל אחד מאיתנו האהבה מתפרשת בצורה מאוד שונה.
מבחינתי היא אומרת לשבור תבניות שבעיקר מתקשרות לשליטה או לכל מיני אמונות שהייתי בטוחה שנים שהן האמת המוחלטת ונתתי להן המון תוקף והן הסתברו כלא נכונות.

במקום לשאול “למה אין לי?” יש לשאול שתי שאלות פשוטות אך מאוד ממוקדות.

“למה אני רוצה זוגיות?”
“מה אעשה עם הזוגיות כשאקבל אותה?”

אם ננסה לענות עליהן בכנות מקסימלית ניתקל בקושי כי התשובה הכנה ממקדת בדיוק על אותה בעיה שיוצרת את ה”חוסר” ובד”כ קשה לנו להיות כל כך כנים, אפילו עם עצמנו.
התשובה בד”כ נמצאת ממש בשאלה, כמו סיר ומכסה…. האינסטינקט הבסיסי הוא לתת לעצמנו “ראסיה” כי אנחנו רוצים זוגיות מתוך פחד, מתוך רצון להפסיק את הבדידות, מתוך רצון להשיג את השעון הביולוגי ולעשות ילדים, מתוך רצון להשלים משהו ש”חסר” בנו.

רוב הסיבות לרצון לזוגיות נובעות מתוך מניעים של לרצות את הסביבה, “איך אני נראית כלפי חוץ ומה יחשבו עלי” או מתוך רצון אגואיסטי לקבל משהו שחסר לנו לדעתנו ואנחנו מחפשים מישהו שישלים את זה.

לא פשוט להתאזר בסבלנות, אבל הפתרון הנכון הוא לשאול את השאלות הנכונות ופשוט לעזוב את הלפיתה, את הרדיפה אחר ה”למה” וה”איך”……ולהיכנע לאותה אי וודאות, הביטחון והידיעה שיש משהו שמנתב את הדברים כדי שתהייה צמיחה ומערכת היחסים שתגיע תהייה בריאה.

ברגע שעוזבים את הרדיפה והלפיתה, ופשוט נותנים לתשובות להגיע לבד, ההתקדמות תהייה מהירה יותר לעבר אותה מטרה.

ללא כנות אין התקדמות.

פרק 12 – ט”ו באב.

שמעתי כמה פרשנויות על חג זה, החל בציון יום האהבה בין גבר לאישה וכלה בפרשיית הפקר אישה, משהו לא הסתדר לי ויצאתי לחקור.

כבר למדתי לשחרר אחיזה מהרדיפה אחרי החומר הכתוב וכשאני מתחילה לשוטט במסגרת “ניסוי ותעייה”, אני מגיעה לפסוקים אחרים שלא עלה בדעתי לחפש ומשם יוצאות בדרך כלל התובנות הכי מעניינות…..

613 מצוות נאמרו לו למשה בהר סיני……
בא דוד המלך וצמצם אותן לאחת עשרה, כנאמר –

“מזמור לדוד [ה’] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך? – הולך תמים, ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה’ יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם” (תהילים ט”ו, פס’ 1-5).

בא ישעיהו והעמידן על שש, כנאמר –

“הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע”.
(ישעיהו, לג, פס’ 15).

בא מיכה והעמידן על שלוש, כנאמר –

“הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך” ( מיכה, פרק ו’, פס’ 8).

חזר ישעיהו והעמידן על שתיים, כנאמר –

“כה אמר ה’ שמרו משפט ועשו צדקה” (ישעיהו, פרק נ”ו, פס’ 1).

בא עמוס והעמידן על אחת, כנאמר –

“כה אמר ה’ לבית ישראל דרשוני וחיו” (עמוס, פרק ה’, פס’ 4).

בא חבקוק וגם הוא העמידן על אחת, כנאמר –

“וצדיק באמונתו יחיה.” (חבקוק, פרק ב’, פס’ 4).

מהי המשמעות של צמצום מספר המצוות?

דוד המלך אינו מציין מצוות שבין אדם למקום אלא על דרך התנהגות בין אדם לחברו.

מיכה מציין את המילה “משפט”. הכוונה לתהייה, התחבטות ובדיקה למהו טוב ורע. מכאן משתמע לבדוק באופן עקבי את מערך האמונות שלנו, עם מה אנחנו מזדהים ולמה אנחנו בוחרים לתת תוקף.

במילה “חסד” (שמזכיר גם ישעיהו במילים “חסד וצדקה”) אין כוונה לנתינה קונפורמיסטית או לנתינה לשם האדרה עצמית אלא למעשי חסד שבאים למרות אי נוחות, מחסור בזמן או משאבים (כמו כסף) ואנחנו מחליטים לבטל את הרצון האישי כי יש אדם אחר שזקוק.

במילים “הצנע לכת עם אלוהיך” הכוונה לא לנפנף במניפת הידע בגמרא למשל, כי זאת התרברבות וכל הידע השכלי מתגמד לנוכח חוסר כבוד לברייה אחרת.
כוונה נוספת היא שאת האלוהות עלינו למצוא מבפנים, זהו ה”מקדש” האמיתי, הוא נמצא בתוך הלב, זאת צניעות ואינטימיות בין האדם לבורא.

חבקוק מעמיד את התנהגות האדם המבקש את אלוהים בעניין אחד. אין הכוונה בפסוק שאפשר לעשות מה שבא והכל מתקבל, אלא שאדם החי באמונה מוחלטת שהכל נעשה לצמיחה, משיג את הכל. את הצדק והחסד, המשפט ותחומי הביניים. הוא מסוגל להתנתק מהחומר ולדבוק ברוח, לשם צריכה להיות השאיפה, לכן לא משנה מי עושה יותר מצוות, כי אלה לא המצוות עצמן אלא הקרבה, האמונה, והביטחון באותה אינטליגנציה עילאית, אותו פוטנציאל מקסימלי שביכולתו לברוא כל דבר והכבוד אל כל מה שנברא על ידה.

בראייה שלי עם ישראל שכח את המצוות הבסיסיות והיסודיות האלה בגלל ריבוי תוספות לא נחוצות שהגבירו את השכחה וההרדמות, ויותר מכל הגבירו את הפילוג בעם, כמובן שבעקבות כך שנאת החינם הגיעה כבר לשיא……
התקווה שלי היא כי סופה של שנאת חינם זאת הוא להגיע לשיא ומשם להתחיל להתכלות ותוך כך לקבל טרנספורמציה חיובית.

המשמעות של ט”ו באב היא באהבה ללא תנאי בין האדם לבורא….. תזכורת לאותה נקודת ליבה שיש לכל אדם….לכן אומרים אהבת חינם….כי נתינה, כבוד, חסד בין אדם לעצמו ללא אינטרס או שיפוטיות מקרבת לעבר הנקודה הזאת ומשם זה יתחיל להתבטא גם במציאות החיצונית…..

פרק 13 – צעקת היולדת.

“וְלִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַמּחִין וְהַשֶּׁפַע אֱלקִי הוּא בְּהֶעְלֵם, בִּבְחִינַת עִבּוּר, וְאָז יָפָה צְעָקָה לְאָדָם בֵּין בִּתְפִלָּה בֵּין בְּתוֹרָה… וְהַצְּעָקָה שֶׁאָדָם צוֹעֵק בִּתְפִלָּתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ כְּשֶׁנִּסְתַּלְּקִין הַמּחִין בִּבְחִינַת עִבּוּר, אֵלּוּ הַצְּעָקוֹת הֵם בְּחִינַת – צַעֲקַת הַיּוֹלֶדֶת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁל הַמּחִין אֵיךְ נִתְעַלְּמוּ, הוּא מַאֲזִין צַעֲקָתֵנוּ”.
(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן, חלק א, כא, ז).

רבי נחמן מלמד אותנו שכמשהו חדש מתרחש, יש התהוות פנימית שצריכה לקרות ולצאת אל הגילוי ולפניו קיימת הסתרה גדולה, משהו נעלם. הנעלם הזה, שהוא קורא לו “העלם” מביא איתו סוג של ריק קיומי, סבל.
אם אנחנו מבינים שיש סוג מסוים של “העלם”, זה כבר לכשעצמו רמז שמשהו קורה אצלנו, שיש משהו בתוכנו שרוצה לפרוץ, לגדול.

ואיך יהפוך המוסתר הזה מתודעת האדם להיות מובן וגלוי? רבי נחמן אומר כי הדרך להגיע לכך, היא ע”י צעקה.
הצעקה היא תנועה המבטאת אי השלמה עם ירידה ונפילה, הצעקה מגלה שיש לנו רצון לשנות.

בדיוק כמו בזמן לידה. זה כל כך כואב שיש רגע שבין החיים למוות ואנחנו בוחרים בחיים…..

“אחד המניעים להשגה, היא שאיפת האדם להיות במצב של השגה מתמדת ללא הפסקה. הרצון להיות תמיד במצב יצירתי, במצב של מוחין דגדלות, הוא עצמו גורם להסתלקות המוחין” (ליקוטי מוהר”ן, פרק א’).

לפעמים החתירה התמידית אחר ההארה, היא עצמה מייצגת את היצר הרע של האדם.
עצם היכולת לוותר על ה”מוחין דגדלות” מבטאת ענווה, זוהי תנועה בה אדם נכנע לבוראו בתלות מסויימת, בתחושה שאין לו יכולת עצמאית, שמשמעותה היא ההבנה ש”אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים” או “אין עוד מלבדו”.

לכן אחת ההדרכות לאדם שאינו זוכה להארה, איננה להתאמץ בכדי לחוות הארה אלא בדיוק להיפך – להרפות, כי דרך ההרפייה, שחרור התלות, תגענה הארות חדשות.

אמרו חז”ל: “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן”. אמירה זו אומרת שאיננו יכולים להגיע לנקודת הפריצה, ללא קושי והתמודדות קודם לכן.

“במקומות של העלם, של הסתרה, של געגועים וצעקות אילמות, בא רבי נחמן לנחם ומאיר את סיבת הימצאותנו שם “אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו”.
(הרב שג”ר, שיעורים על ליקוטי מוהר”ן, חלק א’).

בשבירה, בצעקה, שמתבטאת בצעקה שקטה, אילמת, נחשף חוסר השלמות של המצב הקודם, ובו בזמן מתגלה הדרך החדשה.
הצעקה היא דווקא פריצת הדרך, היא לא נעשית מתוך מקום של ייאוש, אלא להיפך, זוהי זריקה של הכל לייקום, שבירת כלים.

שחרור ציפיות, שחרור תנאים, שחרור נקודת אחיזה, התבטלות מוחלטת, כניעה, וויתור…..
יש בזה הרבה מן החיים והרצון לחיות.

“מאין יבוא עזרי” אינו מתכוון לשאלה “מאיפה” או “מהיכן” אלא מבהיר שכל ה”יש” (היצירתיות, ההתחדשות, התנועה) מגיע מה”אין” הזה, מהכלום, כי הכלום הזה הוא עולם ומלואו, הוא הכל…..אם לא ייווצר מקום, חלל, לא נוכל ליצור ולמלא אותו בדברים יפים ונפלאים.

בדיוק כמו שלפני חג הפסח אנחנו מנקים את כל הבית ונפרדים מדברים ששרתו אותנו פעם והיום כבר לא, ומתהווה ראות בהירה, כך אנחנו יוצרים מתוך הכלום, שהוא למעשה הכל……

העבדות היא התלות, תלות בכל דבר שהוא, והחירות היא שחרור התלות, אנחנו לא תלויים בדבר…..

ברגע שנסכים לראות זאת כך, אפשר להבחין בחזרתיות וכל פעם שיקרה משהו “רע, לא טוב, שלילי”, נקודת שבירת הכלים הזאת, היא הנקודה הכל כך חשובה והכרחית, שממנה יבואו התשובות, הצמיחה, ההתקדמות, התנועה…….

פרק 14 – התנהלות בהרגשים.

הרגש היא מילה משפת הקודש אשר מבטאת אופן התנהלות. זה אומר ההוויה שלנו נמצאת בתוך סיטואציה, ויודעת אותה, חווה אותה במלואה, מתחברת אליה.
“בינה, ליבה ובה הלב מבין” (הבעש”ט זצ”ל).

הלב הוא פלטפורמה מדהימה שיכולה להתחבר לכל מידע כיוון שהלב מתנהל בסאונד, אין בו מילים, רק חוויה.
כל דבר שאנו חווים מתוך כל סיטואציה מתבטא בלב בסאונד וגם נרשם שם.
המילים שאנחנו מדברים הן התרגום של אותו סאונד לשפה אנושית.

כל חומר שאנחנו קוראים, כל סיטואציה שאנחנו נתקלים בה מחוללת הרגש. ניתן לעשות הרגש על כל דבר ממש, גם על פרח או על כל עצם דומם.

אין כוונה לרגש/רגשות כגון כעס, עצב, שמחה, התרגשות, אלא המילה “הרגש” מתייחסת למשהו חוויתי ויש קושי לתרגם חוויה כזאת למילים אנושיות.

ההרגש הוא למעשה חוש – חוש הלב. זהו אינו חוש פיזיקלי נוסף לחמשת החושים, אלא הוא חוש עצמאי.
כדי להיות מודעים אליו יש להבין כי הוא קיים ולאט לאט לנסות להתחבר.
הסינכרון נוצר כאשר אנחנו כבר קיבלנו את המידע – אנחנו מבינים (דעת).

איך מתחילים להתנהל בהרגשים ?

קודם כל מאמינים באחדות, שזה קיים, יש חיבור שלם בין הכל להכל, הכל מחובר.
האמונה בדבר הכרחית, אם זה נתפס כהבל הבלים יהיה קושי מסויים “לראות את הקולות”…..יש עולם שלם כל כך עצום מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים ואמונה בכך היא הכרחית.
גם תהליכי הטמעה הם חשובים, כגון תרגול, התכווננות, שימת לב.

דוגמא נהדרת להסבר ההרגשים היא אומנות האבסטרקט, כי העולם משול לאומנות האבסטרקט. אומנות זו מבהירה כי הרגש אנשים משול להסתכלות על תמונה אבסטרקטית. כל אחד מקבל ממנה הרגש שונה אבל העניין בתקשורת עם אנשים הוא להרגיש את ההרגש של האדם שצייר אותה ואת כל החווייה של הביטוי העצמי שלו, ללא מילים.

מה יכול להפריע ולהגביל את ההתנהלות בהרגש הלב?
הרצון לקבל לעצמי – אגואיסטיות ואגוצנטריות, מנטליות ותרבות, חינוך והשכלה, דעת הקהל.

המילה “אינטואיציה” טומנת בחובה מקבילות מסויימת למילה “הרגש”, אך כיוון שהמשמעות המקורית שלה עוותה כל כך עם הזמן עדיף להשתמש יותר במושגים משפת הקודש.
מושגים אלה הם מדוייקים מאוד וגם מי שאינו מבין ממש, מסוגל להתחבר לתדר של המילים, כי לכל מילה או צירוף אותיות בתורה יש “הרגש”.

משמעות המילה “אינטואיציה” כיום היא סך כל הסממנים החיצוניים של האדם, באינטגרציה עם התבניות שצרובות לנו בזכרון, ולמעשה הפלט מושתת על שיפוטיות בעיקר.
המטרה בהרגש היא התעלמות וניטרול מוחלט של כל סממן חיצוני או תבנית קודמת ויש עניין בשקט מוחלט, גם פיזית וגם השקטת המחשבות כדי לחוות את הרגש נקי וטהור.

לשתוק ורק להקשיב היא לכשעצמה משימה לא פשוטה בכלל לרובנו, לכולנו יש רצון להתבטא ואנו פועלים על פי רוב מברירת מחדל של חשיבה מיידית לידיעה כוללת ומדוייקת לגבי מי שעומד מולנו ולשלוף מיד את הפלט……
כאשר במציאות אנשים הם דבר עמוק ומורכב וכדי להרגיש אותם באמת דרוש שקט. נדרש פיתוח.

השלבים שדרכם מגיעים להרגש מדוייק.
* בהתקדמות לעבר השלב החמישי, ישנו פחות שימוש במילים.

1. דרגת הנפש – נמצאת בדרגה הנמוכה ביותר בעולם העשייה ומתבטאת בדיבור.
זהו מקום רגשי והמילים אינן תמיד במצב הלימה עם הפנימיות של האדם. זהו ביטוי שטחי בד”כ ולא ניתן לחוות הרגש בדרגה כזאת. זה בערך כמו לקרוא את הפשט.
יש להעמיק מעבר למילים.

2. דרגת הרוח – נמצאת בעולם היצירה, עולם המלאכים והמידות האלוהיות. מתבטאת בתפילה.
תפילה של אדם היא רצון הלב שלו. האמיתי, לא זה המודע. רצון הלב האמיתי יכול להיות : “תקשיב לי”, “תאהב אותי”, “תראה אותי”, “מה החשיבות שלי?”.
תפילה זו היא מעבר למילים שהאדם אומר בפועל.

3. דרגת הנשמה – נמצאת בעולם הבריאה, עולם הנשמות וגן העדן. מתבטאת בשיר. אצל הרבה אנשים ניתן לשמוע שיר שחוזר על עצמו. למשל אותו שיר קורבני, התנשאותי, שיר של סיפור גבורה אישי. לעיתים אלה משפטים ספציפיים שממש חוזרים על עצמם. בכל שיר כזה למעשה יש חזרתיות על הרצון התפילתי.

4. דרגת חיה (מלשון חיים) – נמצאת בעולם האצילות, שם הכל אחד. מתבטאת בניגון.
הניגון אינו אינפורמציה אלא משהו אינטגרטיבי שלם שניתן להרגיש מאותו אדם. במקום זה אין מילים, אין מחשבות שיפוטיות, אין שלילי. גם אם הוויב הוא שלילי, הוא אינו מתפרש כשלילי, אלא כהבנה מוחלטת, ולפעמים יש רצון להתרחקות. התרחקות או ניתוק זה אינם נובעים מכעס או מכל “רגש” אלא מקבלה מוחלטת שזאת אנרגיה קוטבית שאינה מתאימה ביחד.

5. דרגת יחידה – נמצאת בעולם קדמון (מלשון קדימה, התקדמות אל האור). שלב זה הוא שלב שלמעשה קורה מאליו כשעוברים את ארבעת השלבים הראשונים והוא השלב של האחדות עצמה ומתבטאת בריקוד. הכוונה לסינכרון מלא. יש ידיעה.

איך ניתן לפתח הרגש??
דרך נפלאה היא לפרש פסוקים מהתורה בלי לחפש להם פרשנות.

דרך נוספת היא לתרגל על בני הזוג, חברים קרובים או אפילו הילדים בתור משחק. לשבת איתם בשקט מוחלט ולנסות להרגיש אותם ללא מילים ואח”כ לקבל משוב.

ניתן גם לשבת בטבע ולנסות להתביית על אובייקט, על צדפה בים, על פרח, על עץ ופשוט לנסות לכוון את התודעה על ההקשבה להם ולראות מה עולה.

תפילת התורה היא תפילת הבורא – “תבינו אותי. תבינו את הפוטנציאל המקסימלי שלכם, כי אז תבינו אותי”.

השיר של התורה הוא הודייה על כל מה שקיים כבר באהבה גדולה, כי אילולא החוויות הנוראיות שבוודאי עברנו, לא היינו מתעצבים כך כדי לשמוע בהרגשים. זה משהו שטבוע בכולנו, צריך להתכוונן ולהזכר.

פרק 15 –  חודש אלול.

חודש אלול הוא אולי החודש החשוב בשנה מבחינת היהדות. בחודש זה מתקנים את שיש לתקן משנה שעברה, מרמז על התיקון בין אדם לחברו (סליחות ורחמים) ובעיקר מסמל את הזיכוך הפנימי וההתקרבות לפוטנציאל האדיר הזה, שנקרא “אינסוף”. סוג של הכנת משטח חדש לעבודה לשנה החדשה.

בשנתיים האחרונות אני נתקלת שוב ושוב באותה תופעה מפתיעה שבה אני מגיעה לתובנות כלשהן, ומסתבר לי שהן מקבילות לאנשי הוד והדר או בשיטוט אקראי באינטרנט אחר חיפוש מידע, אני מקבלת סימוכין מקצועי ב”מקריות” לדברים שכבר כתבתי בעבר ושיתפתי לכלל.

המקבילות בתובנות שלי עם אנשים שהגיעו להשגות גבוהות ורמות משלי נובעת מכך שיש מין “ענן” אוניברסלי כזה, מלא בהארות, וככל שאנו מזככים את עצמנו לאורך המסע, נפטרים מהפרדיגמות הישנות ושבים למקור, אנו מקבלים גישה לאותו ענן. ככל שנזכך את עצמנו יותר, תהייה יותר גישה, זה הולך ביחס ישר.

כך קרה עם האתר של הרב שג”ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג, זצ”ל), שמורכב ברובו מעריכת הדרשות המוקלטות שלו ע”י תלמידיו, והייתי רוצה לצטט כמה דברים שמקבילים למה שכתבתי בעבר ולהסברת החזון שלי לחברה מאוחדת, כפי שאני רואה אותה.

“…התורה היא קוטב התכוונות גמיש ולא אחדותי שחורג תמיד ממחרוזת ייצוגו האינסופית. הדברים מזכירים את הפתגם הידוע שנאמר בשם הבעש”ט, “תורת ה’ תמימה – שלא נגע בה אדם מעולם”.

“…גם האקט הפרשני עלול להיות פעולה כוחנית ומשעבדת שבמסגרתה משועבד הטקסט לשדה המשמעויות של הפרשן…”

“…העולם הדתי הוא רק עוד אחד מאוסף משחקי לשון. משמעותו ותוקפו נבחנים מתוך משחק הלשון הדתי הייחודי וכלליו, אך הוא אינו רשאי לתבוע בלעדיות על השיח הציבורי….כאן מתקיימים התנאים לקשר כן ואמיתי הרבה יותר, קשר המשחרר מכל פטרונות ונקי משלילת האחר”.

“…האדם הדתי לא חייב להרגיש שביתו הוא הטוב ביותר. זהו פשוט ביתו ותחושה זו היא גם הבסיס לאמונה העמוקה ביותר”.

“…התביעה להגדרות אידיאולוגיות, לניסוח מודע ומנומק של עיקרי אמונה דוגמטיים (ולהוכחת עליונותם) היא תביעה חיצונית לאמונה – היא זרה ללשון האמונה ולמשחק הלשון הדתי והיא מזיקה להם. תביעה זו לוחצת את המאמין לפינה אידיאולוגית פונדמנטליסטית, וההיענות לה היא המקור לעגה הדתית הפרימיטיבית שפשטה במחוזותנו”.

“….בעולם הפוסט מודרני משוחרר המאמין מהחובה לעגן את אמונתו ואת קיום המצוות שלו באיזשהו “רצון פנימי” מהותני – שאותו מוסמכים אחרים (מחוג מצומצם וסגור) לפרש בשבילו…..הוא יכול פשוט להאמין ולקיים מצוות עכשיו משום שזוהי בחירתו העמוקה עכשיו, “היום אם בקולו תשמעו” “.

“…טעות היא לחשוב שהלמדנות הישיבתית תהפוך במקרה כזה למיותרת. להיפך – מקומה יהיה נכבד וחשוב אם רק לא נראה בה הסבר יחיד לגמרא אלא ראייתה מפרספקטיבה מסויימת; לא תיאור מדוייק של הכתוב בגמרא אלא פרשנות עצמאית שכוחה עצמאי, עוד רובד בריבוד האינסופי של התורה שבעל פה…
הלמדן אינו מגלה את רעיונותיו בתוך הגמרא אלא מכונן אותם באופן עצמאי, אך כינון זה הוא עצמו תורה”.

אני מאוד מזדהה עם החיבור של הרב שג”ר לאי רציונליות. הוא נותן לגיטימציה לסתירות, גם החיצוניות של הציבור וגם הפנימיות בכל אדם עם עצמו.

הוא מאפשר בהלך הרוח ההומניסטי שלו למצוא את האלוהות דווקא בעולם מפולג של שוני ואי התאמה…..
רבנים מסוגו הם בגדר מיעוט כיוון שהם מביעים דרך חדשה ולא מקובעת לחברה מאוחדת למרות השוני הרב בין הפרטים שלה.

אין צורך בהתקבעות והתגוננות כלפי העולם הדתי, החילוני, הלהט”בי, המגזרי וכו’, אלא פשוט קבלת העובדה שאין סיכוי שכולנו נהייה אותו דבר ולאפשר לעצמנו לכבד את אותו אדם שונה כאדם ללא הגדרה, יצירת הבורא, גם אם מערכת אמונותיו אינה מתיישבת עם שלנו.

כמובן שדבר זה אינו מציע אי שימת גבולות,  ניתן לא להסכים. לא חייבים “להכיל” הכל, לא חייבים לאהוב את כולם, אבל ניתן לעשות מאמץ אישי להפסיק את הסקאנר השלילי, השיפוט והרמיסה שאנחנו מפעילים באופן אינסטינקטיבי ברגע שאנחנו מזהים חוסר סינכרון אלינו, ורק לתת כבוד לעושר האינסופי של השוני בבריאה.
אלה תובנות מפעימות להתחיל איתן בשנה החדשה וגם בכל רגע ורגע, כי כל רגע הוא בראשית……

פרק 16 – להפוך זדונות לזכויות.

“העושה תשובה מיראה, מהפך זדונות לשגגות, והעושה תשובה מאהבה מהפך זדונות לזכויות” (חז”ל).

המטרה העיקרית של חודש אלול אינה לעבוד על סליחות בין אדם לחברו או עברות אישיות, כיוון שאלה הסימפטומים. המטרה היא מציאת המקור לבעיה הכללית ולשנות אותו כדי שאותם סימפטומים ייעלמו או יאבדו מעוצמתם.

להעביר רעיון מורכב כפסוק זה הוא אתגר מבחינתי, כיוון שהמשמעות הקבלית קצת קשה לתפיסה בשכל הישר ובהגיון, הסתכלות חד מימדית על החיים בערך מקבילה לקריאת הפשט, כי כשקורה לנו משהו קשה, התגובה שלנו היא אנושית – כעס, תסכול, עצב, קנאה (וייחר אפו, 40 מלקות, גהינום) אבל כאשר מנתחים יותר לעומק, ניתן להסתכל על כל אירוע באופן רב מימדי, ואת העומק הזה ניתן למצוא ברובד הסוד.

שני מושגים הכרחיים להבנה של הנכתב –
1. המילה “זכות” – אינה מתייחסת למשמעות של “פרס”. כלומר, אין כוונה שמי שעשה עבירה יקבל חיזוק על כך, אלא מתייחסת לזיכוך. התקרבות ללב, הבנה את עצמנו ואת הבורא קצת יותר.

2. המילה “מצווה” – להרבה מאיתנו עצם אמירת המילה מעלה אסוציאציות של התנגדות שנובעות מתבנית שהשתרשה מתפיסה מעוותת ומתקשרת לשורה שלמה של איסורים וציקצוקי לשון, כאשר משמעותה המקורית, פרט למילה “צוותא” היא “בצו הבורא”.
המצווה היא היישום של כל מה שגלוי לעין והנסתר ממנה והעניין הוא בהבנה שכל מה שקיים בתוכנו ומסביבנו, כולל כל השלילי. זהו  צו עשייה של הבורא ויש לו מטרה מאוד מדוייקת.

אם כך, כל “ויהי” הוא למעשה מצווה. עצם זה שקמנו בבוקר קרה בצו הבורא, לקחנו את הילדים לגן קרה בצו הבורא, הפרח שפורח קורה בצו הבורא, כל מה שקיים הוא בצו הבורא.

אם בהנחה שהבורא עובד רק בחיובי, בחסד ובנתינה, קשה לנו לתפוס שמעשי רצח, אונס, גניבה וכו’, מונעים מתוך “צו עשייה” שכזה, כי אין בזה חיובי כביכול.

אם להקביל בדוגמא מן הטבע, כשאנו רואים בסרט דוקומנטרי חיה הורגת וטורפת חיה אחרת, זה קשה לצפייה אבל ניתן להבין יותר בקלות כי מעשה זה שייך למערכת שלמה של שרשרת מזון שהכרחית לחיות של אותה מערכת, ובלעדיה מערכת זו לא תוכל להתקיים.

כך שלמעשה מערכת זאת היא מערכת של חיים, לא של מוות וכיוון שגם היקום הוא מערכת שלמה כזאת, כל פעולה בה היא הכרחית לחיות וההמשכיות שלה, גם אם היא נראית על פניה כאכזרית ולא צודקת.

הרעיון של הפסוק המובא מדברי חז”ל נובע מההכרה שכל טעות או סטייה ברמה האנושית היא שלב יסודי מאוד בהבנת המושג הגדול הזה – “הבורא”, כך שלמעשה נובע שאם נפלנו, קמנו וחזרנו למסלול, אותה נפילה הופכת לזיכוך (זכות) כי התקרבנו למושג האהבה – הבורא.

הפסוק לא נכתב בכדי בשני חלקים. חלקו הראשון מתייחס לראייה במיקרו וחלקו השני מתייחס לראייה במאקרו.
החלק הראשון שמתייחס לרמת המיקרו מוביל להבנה שכבר מצביעה על התעוררות מסויימת של ההכרה ולוח הבקרה שלה. אותה הבנה שזה לא “ההוא” ו”ההיא” שלקחו לנו, חיבלו לנו, אלא שיש פה משהו אחר, גבוה יותר עם אינרציה אינסופית שמזיז כל דבר.
ברגע שישנה “יראה” – תשומת לב, מתחילה להשתרש הבנה שבכלל קיים פוטנציאל כזה וזוהי למעשה ההבנה שטעינו בהבנה.

החלק השני של הפסוק שמתייחס לראיית המאקרו מוביל להכרה שאותה עבירה שנעשתה ע”י אדם, הטבע או בכלל מצירוף מקרים נוראי שלא ניתן להסבר הגיוני הוא בעצם ציווי של אותו פוטנציאל אינסופי, הבורא, ואותו שליח שהלך לאנוס, לרצוח, לגנוב,  למעשה הנוראי שלו היתה תכלית להמשך החיות של כל כלל המערכת השלמה ואותו מעשה בעצם שירת את התנהלות האורגניזם השלם.

כמובן שזהו קונספט מאוד קשה לתפיסה  כי ברמה האנושית אותו אדם שביצע עבירה נוראית לנפשו או לגופו של אדם אחר עשה מעשה פלילי וללא צל של ספק הוא חייב בעונש מוחשי וזה נכון וצודק כי הרגש האנושי חשוב מאוד ואנחנו מתנהלים ברגשות. יש פה עניין של מוסר שאסור לשכוח אותו.

החלק השני של הפסוק שמדבר על אהבה, אינו מתייחס לאהבה כרגש אנושי אלא שכדי לקיים אהבה באמת ברב ממד חייבים לקחת בחשבון שאנחנו נכיר את הטוב דרך הרע ואם לא נתנסה ברע לא נבין באמת מהו הטוב. זהו מעבר אינסופי בין הקונספט של ה”יש” וה”אין” הקבלי (האר”י הקדוש).

כדי לדעת מה כן לעשות אנחנו חייבים לדעת מה לא לעשות ואם לא נהייה במקום הנוראי של הטעות, השגגה ונשבור כלים כדי להגיע לנקודת האפס, לא נבין שבנקודה זו גם קיים הכל.

לכל אחד מועדת הטעות שלו כך שיש אנשים שיעקצו בכסף, יש שיאנסו, יש שיבגדו או יפגעו במישהו בכל צורה שהיא וזאת במטרה שישברו כלים ויתעצבו מהעצב. מתוך הכלום הם ימצאו הכל ואם זה לא היה קורה בדיוק כך, אותו אדם לא היה מבין שהחטא הורס ובסופו של דבר בוחר בחיים.

מכיוון ההפוך של הנפגע, רוצח, אנס, גנב, מתעלל, בוגד וכו’, כל אלה הם “סטייט אוף מיינד”, מצב תודעתי. מצבים תודעתיים אלה הם של חושך בוודאי.

כל מה שקורה לנפגע נועד למקד לו דרך החושך איפה בדיוק נמצא החושך הפרטי שלו כדי לקרוא לו לצאת משם, כך שרצחנו את עצמנו, רמסנו את עצמנו, גנבנו מעצמנו…..ואם יותר מגבוה – הבורא מתגלם בכל מעשה כזה גם אצל הפוגע וגם אצל הנפגע….

אם בלשון ציווי, הבורא מצווה על הנפגע לצאת מאותו מקום כדי שיתחיל לחפש אותו. דוגמא נפלאה ומרגשת בתורה היא הקריאה של ה’ לאליהו לצאת מהמערה.

“וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.  יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה” (מלכים א’, פרק י”ט).

מצבים תודעתיים של אנס, בוגד, רוצח קיימים בכולנו, בגלל זה נהייה לפעמים הטובים ולעיתים הרעים. היציאה מהמקום התודעתי האנוס, הנרצח, הבוזז מקרבת לבורא כיוון שהיא מעלה לנו את מושג האהבה בצורה רב ממדית, זאת הבנה עמוקה שאין משהו אחר ואין לאן לברוח כי הבריחה היא מעצמנו ולאט לאט כל ההתנהלות הריגשית הופכת להיות אחרת בתהליך ארוך שאינו נגמר אבל מפצה מאוד.

פרק 17 –  מי אני ומה אני? – חלק א’.

כדי לענות על שאלות עמוקות אלה, אשתמש בדוגמת הים.

הים יכול להיות עם מעט גלים, הרבה גלים, סופה, בחלק ממנו יכולים להיות מערבולות, בחלק ממנו איזורים סוערים יותר ובחלקו שקטים יותר, אדוות קטנות.
זהו ה”מי אני” של כל אחד מאיתנו. סך כל הארועים שעברנו, האישיות, התכונות…..

כשהים שקט ורגוע כולו, הוא נראה כיחידה אחת. האופק שלו אינסופי – זהו ה”מה אני” של כל אחד מאיתנו. ה”מה” הוא המהות.

מי אני? – רצף האירועים שמרכיבים אותנו והתנודות בתודעה (הגלים והתנהגות הים במקומות שונים).

מה אני? – המהות, אינסוף, ללא תבנית (הים השקט והשלם).

המהות שלנו (האינסוף) היא מה שמתקנת את רצף התנודות בתודעה שמונעות מתבניות וגורמות לרצף של ארועים שונים. כלומר האני המהותי הוא זה שמתקן את ה”קילקולים” של האני התבניתי.

לא קיימת אף ישות חיצונית שכועסת עלינו וגורמת לאירועים נוראיים, קשים או מרגיזים בחיים שלנו, אלא מי שגורם לכך הואהחלק הכי עמוק והכי אלוהי בתוכנו, חלק שאנחנו לא מכירים ולא מבינים ולא מחוברים אליו.

באופן בו הים הוא הומוגני ושקט, כך הוא החלק העמוק הזה של האני האמיתי, החלק האלוהי, והוא זהה אצל כולנו, כולנו מחוברים לאותו ים גדול ואינסופי.

מהי ידיעה?

ידיעה = מדרגה. הגעה לקומה או מדרגה מסויימת, אני מבינה משהו חשוב ומהותי, אני חווה משהו, אני יודעת משהו.
יש משהו מגביל ותחום בידיעה, כי אם אין הבנה עמוקה שיש תמיד מעבר לאותה ידיעה, היא עלולה לתקוע במקום ולמנוע את התקדמות הצמיחה.

מהי אמונה?

המילה אינה מתייחסת לאמון שאנחנו נותנים במשהו שאיננו מבינים (I believe), אלא –
אמונה = אמונה בעצמי.
אמונה בעצמי = אמונה בבורא.

האני האמיתי הוא למעשה הבורא כי חלקי הנשמה מחולקים לחלקים – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה ולאחריהם יש אור אינסוף ועצמות הבורא. כל אלה הם חלקי הנשמה שלנו שמתחילים מתבניות כובלות ועד שמגיעים למקום תודעתי שבו אין שום תבנית, זהו האני האמיתי.

אדם שאומר “אני לא מאמין” למעשה אינו מאמין בעצמו. הוא לא יודע מה הוא.
להיות באמונה דרושים כוחות נפשיים גבוהים יותר, כי למעשה האמונה היא “למעלה מטעם ודעת”.
לעתים אנו פועלים מתוך כוח עצום שכאילו משתלט עלינו וכביכול מנוגד לחלוטין למה שאנחנו חושבים ויודעים. הכוח פועל מעל לידיעה. אך רגעים כאלה בד”כ הם נקודתיים ורגעיים וזאת כי אנחנו מתנהלים מתוך התבניות.
המצב האידיאלי הוא ההגעה למצב בו אנחנו מנהלים את עצמנו מעל טעם ודעת. לכן אמונה עומדת מעל כל המדרגות.

גם אם נגיע להשגות וידיעות מדהימות ונהייה ממש מחוברים, חשוב מאוד תמיד להאמין שיש עוד, עד אינסוף, עד העדר תבנית וצורניות לחלוטין. זהו מצב של אחדות פשוטה. אנחנו זה האחד.

האמונה היא באחדות, שקיים דבר כזה גם בלי שאנחנו חווים אותו עדיין. מצב של אמונה תמיד ימשוך אותנו קדימה לחקור עוד כי יש מטרה לחקירה. אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע.

לכן נאמר שאמונה בעצמי היא אמונה בבורא. אמונה בעצמי שלא ממקום של התרברבות, אלא מהמקום שיש עוד המון מעבר לידיעה שעלינו לחקור ולגלות, האני העצמי האמיתי הוא המהות, עצמות הבורא והאלוהות.

פרק 18 – מי אני ומה אני? – חלק ב’.

מהם עשרת הימים הנוראים?

ימים אלה הם ימים של התקרבות, התכנסות והתייחדות עם החלק הכי אינטימי בהוויה שלנו.
נורא = אור, לא כמו Horrible כנהוג לחשוב. העניין בימים אלו הוא לא רשימת החטאים האישיים.

יום כיפור הוא השיא של האינטימיות שלנו עם עצמנו. אותה נקודה של החיבור עם הבורא.
את כל התהליך הזה אנחנו אמורים לעשות כל יום בשנה, אך מכיוון שיש לכולנו נטייה “לברוח” מעצמנו ולא להתמודד, הימים האלה מוקדשים להתכנסות מכוונת ומודעת כדי להגיע לאותה אינטימיות.

ימים אלה הם החלק האחרון שהתחיל מחודש אלול, וננעל ביום הכיפורים, סה”כ מדובר על 40 יום והמשמעות בתורה היא לידה.

שלושה דברים עיקריים שיש להתמקד בהם בימים אלו  –

1. חרדת נטישה לעומת חרדת אינטימיות.
לכולנו יש חרדת נטישה. רובנו יצורים חברתיים ואם אנחנו מרגישים באיום של נטישה או דחייה מצד המשפחה הקרובה, אנשים קרובים או החברה, אנחנו חווים פחד גדול.

לעומת זאת יש לכולנו גם חרדת אינטימיות. זה אומר שיש פחד שאם ניכנס לרבדים העמוקים ביותר בתוכנו, שם אין תבניות ונבין שהכל אחד, תהייה אחריות גדולה על האחר וקשה לנו מאוד לתת מעצמנו או להרגיש כך למישהו אחר, לכן אנחנו גם מתרחקים מהחברה. כולנו מתקשים בנתינה עד הסוף, ללא שום התניה, במיוחד לאנשים שאנחנו לא מסתדרים איתם.

דבר נוסף הוא עניין האשמה. אנחנו כל כך נמנעים להכנס למקום של האינטימיות עם עצמנו כי נגלה את כל התבניות ונתחיל להאשים את עצמנו. כל החיים אנחנו מרגישים אשמים על משהו כי האשימו אותנו בדברים מגיל קטן  וישנה רתיעה מהמקום הזה.

ביום כיפור ניתנת ההזדמנות לכוח בנפש שלנו שנקרא “הכוהן הגדול” להכנס למקום הנקי שנקרא “קודש הקודשים” והוא למעשה הבורא בתוכנו.

2. כדי להגיע להתקרב למהות שלנו (מה אני?) קודם צריך לענות על השאלה “מי אני?”. למעשה השאלות הן –
באילו תבניות אני עדיין כבולה?
למה דווקא אני עברתי כך וכך?
במה ניסה הבורא למקד דווקא אותי ברצף האירועים הספציפי שלי?
מה חזר על עצמו במהלך החיים שלי? (לטוב ולרע)….וכו’.

ברגע שמזהים אותן חשוב להודות בהן, כי עניין הווידוי לא מתייחס לסיטואציה דמיונית בה אנחנו עומדים מעל דוכן הנאשמים בבית המשפט אלא הכוונה לזהות את התבניות, להגיד אותן בקול רם, להכיר בהן.

ההכרה בתבניות תוביל לאינטימיות. אם תהייה הכחשה לא תהייה אינטימיות.
לפעמים אנחנו יכולים להפוך עולם ובלבד לא להודות שאנחנו עקשנים כמו פרד, קינאנו בחבר, השתמשנו בילדים בצורה שפלה כדי לנקום בגרושים…..וכו’ וכו’ אין לזה סוף. הפויינט הוא הכרת הרע, להודות שממש עשינו רע בזדון למישהו.

3. לא ניתן לדרוש אינטימיות ממישהו. במקום לדרוש, יש לתת אותה. להיות בכנות גמורה. אם הצד השני יחליט לשתף פעולה, הוא יעשה זאת תוך כדי המנעות מעשיית חשבונות. מדובר בנתינת האינטימיות שלנו ללא התניות.

זה מאוד קשה אבל אנחנו חייבים להשתדל להיות נאמנים קודם כל לעצמנו ולהבין שהחשיבות הגדולה ביותר של אותה אינטימיות (כנות) היא קודם כל לעצמנו, אח”כ למי שעומד מולנו. אם אותו אדם מחליט לחיות בהכחשה, אי אפשר להכריח אותו.

לא נאמר “ואהבת – את – רעך כמוך” אלא נאמר “ואהבת ל-רעך כמוך”. הכוונה באות “ל” היא ל-העביר הלאה, נתינה. מישהו אחד שנרגיש איתו איחוד מוחלט וזה לא חייב להיות בן הזוג, זה יכול להיות כל אדם.

כל אחד מאיתנו נדרש לחשוב על התכונות שמזוהות איתו. במחשבה כנה אדם יכול להבין לבד אם הוא קנאי, כעסן, אם יש לו אישיו עם אחד ההורים, אם יש לו בעיה חוזרת עם אחד הילדים…..מה יכולה להגיד לנו אותה בעיה ספציפית? על מה היא ממקדת?
אותן בעיות ספציפיות מפריעות לנו מלהגיע לאינטימיות עם עצמנו.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר, י”ב, פ”ס ג’).

מהי ענווה?

ענווה היא היכולת להסתגל אל האמת וזאת בדיוק הנקודה בה אנחנו לא מצליחים לראות את הבורא. אין לו צורניות כי הוא מתבטא בענווה. כך שאם הענווה היא מידת ההסתגלות אל האמת, יוצא שהאמת נמצאת בכל מקום כל הזמן, לכן אנחנו לא מצליחים לראות “אותו”. אנחנו לא מצליחים לתפוס את האמת כפי שהיא.

כדי לתפוס את האמת כפי שהיא צריך להבין איפה הנקודות הכואבות שלנו. מה בחיים גרם או ממשיך לגרום לנו לכאב? שם נמצאת הגאווה.

מהי גאווה?

חוסר היכולת להסתגל אל האמת. כל פעם שמשהו חוזר על עצמו בחיים שלנו, לא מגיע אל החיים שלנו, או ההתקלות בו גורמת לנו לכאב, זה אומר שיש שם חוסר יכולת להסתגל אל האמת.
ברגע שתהייה הסתגלות, ראיית האמת והתמזגות איתה, הכאב יפחת או יעלם.

פרק 19 – השופטים.

“אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב.”
(ספר משלי, פרק ב’, פסוק ט’).

נתקלתי במקרה באיזשהו פוסט צורם של מישהי בפייסבוק. הפתעתי את עצמי בכך שלא עברה בי אפילו מחשבה שיפוטית ,אלא היא הצחיקה אותי עם הכנות שלה והרגשתי את הכוונה הטובה שלה בהעברה למרות הצרימה ושאלתי את עצמי איך הגעתי למצב כזה מפוסט כל כך צורם, הרי גם אני שופטת, אני לא יוצאת מהכלל.

כולנו שופטי בית הדין העליון. האישיות שלנו בנויה מתבניות שלמעשה מגבילות אותנו מאוד כי הן גורמות לצורך לסדר כל דבר בתוך תבנית, שיסתדר לנו (דגש על המילה “לנו”) ואנשים שלא מסתדרים לנו בתוך התבנית “אני צדיק עם כנפיים”, גורמים לפרץ של שיפוטיות כאילו אין מחר.

אבל כל זה במיקרו….

במאקרו כל אדם כזה שצורם לנו מכל סיבה שהיא, למעשה עושה איתנו חסד גדול. כל פעם זאת הזדמנות חדשה הנשלחת מהבורא כדי להפסיק לשפוט כי כל אדם כזה הוא לא סתם פנים, גוף או דיבור, אלא נשמה שמתבטאת החוצה ומנסה למצוא את הדרך לחומר הגלם המקורי שלה ולא תמיד זה יוצא בצורה הרמונית, כי גם לנשמה הזאת יש אישיות שמסודרת בתבניות שנבנתה כך בגלל נסיבות החיים האישיים שלה.

אנחנו רואים רק את תוצאת המשוואה, אבל מה עם משתני המשוואה? נדרש מכולנו ארך אפיים וכולנו סובלים במחסור ממנו כי אנחנו כבולים בתבניות ומסכים ואיננו מצליחים להרגיש נשמות אחרות, רק לסבוב סביב עצמנו.

מהו הבורא – האינסוף? ומה הקונספט הזה רוצה מאיתנו? למה הוא מעביר אותנו ייסורים ועל מה אנחנו צריכים לבקש סליחה בכלל בימים אלה?

אינסוף = אין תבנית. חוסר שיפוטיות. אחדות מוחלטת – “אנחנו”.
סוף = תבנית. שיפוטיות. אגוצנטריות – “אני ואני ואני”.

המילה “משפט” נאמרת בפשט אך יש לה עומק נוסף כי אם אלוהים ברא הכל, כולל את יצר הרע ואת כל החטאים הוא בטח לא ישפוט את עצמו…..

משפט = שיפוטיות.
ללמוד תורה רק מהפשט יכול להעביר אותנו חוויות ממש לא נעימות….יש לזה המון עומק וכדאי להתעמק כי בעומק הפירוש לפעמים בדיוק הפוך לפשט.

המילה “משפט” אינה מתייחסת לסיטואציה דמיונית במערכת משפט גשמית וכולם עושים לנו “נו נו נו” ואחר כך אנחנו מקבלים עונש והולכים לכלא….

הבורא אינו שיפוטי. הוא אינסוף, ללא תבנית, ללא שפיטה, אחדותי…..
ניתן להסתכל על כך כמו על משוב במקום עבודה. הבורא ואני.
באותו משוב מדברים על איפה הבנתי אותו השנה ואיפה לא הבנתי ונקודות וכיוונים לשיפור.

הלב של המשוב דן בשאלה האם ועד כמה שבנו למקור הרוחני שלנו וכמה אנחנו אגוצנטריים או אחדותיים וכל התפילות של ראש השנה למעשה הן לא כדי לבקש זוגיות, כסף או הריון, הן גם לא כדי לתקוע בשופר ולהגיד כמה תפילות בבית כנסת, אלא מתייחסות לרמת הקרבה לליבה הרוחנית שלנו ולעומק תודעת האחדות שחיינו בשנה החולפת ומה המסקנות או הפעולות שאנו מוכנים לעשות בשנה שנכנסת.

המושג “לשבור תבנית” כבר נהייה שגור בפי כל וקצת איבד מערכו, בערך כמו המילים “שיקוף” ו”אהבה וחמלה”, אבל האמת היא שלרובנו קשה מאוד מאוד להפטר מתבניות ותפיסה מקובעת ופשוט לפתוח אותה להוויה הרוחנית האמיתית שלשמה אנחנו כאן בכלל, כך שזה לא מספיק להגיד, צריך לעשות גם אם קשה, ובהתחלה זה מרגיש לא אמיתי עד שעם החזרתיות ממש מתחילים לחיות כך וגם מתחילים לראות תוצאות.

שבירת כלים = הפניית התודעה למקום מסויים.
שבירת תבנית מלווה בייסורים אצל כולנו ולכן אנחנו גם לא קופצים משמחה לעבוד על זה כי אף אחד לא אוהב להתייסר, והמציאות לפעמים מעמתת אותנו עם חוויות קשות שמביאות לשבירת כלים, או זעקה שאמורים להביא להפניית התודעה שלנו למקום ספציפי ואם נמנעים מכך ולא יוצאים לחקור את האמת  אנחנו נתייסר גם כך.

אז מה עדיף?

פרק 20 – למצוא את השקט הפנימי.

בעקבות הצפת מידע “רוחני” והתבטאויות שונות של מורים רוחניים, מנטורים וקואוצ’רים למיניהם, שרץ באינטרנט ומחוצה לו נוצרה מעין אמונה רווחת, שלהיות בהשתוות הצורה עם הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” היא מנת חלקם של אנשים בודדים, או כאילה שהגיעו להארה רוחנית מאוד גבוהה.

קביעה שצריך לאהוב את כולם וצמד המילים “אהבה וחמלה” מוזכר כקמע וכסטייטמנט כדי להביע עמדה של מי שמציין אותם.

מה שנוצר הוא שאנשים פשוטים כמוני, ועוד רבים וטובים, מקבלים את התחושה שבחיים לא נגיע ל”סטייט אוף מיינד” כזה, או במידה וכן, זה עוד ייקח לנו שנים של מאמץ ועבודת פרך.

לאהוב כל אדם, ובמיוחד את אלה שהביאו אותי להרגיש כעס, עלבון ופגיעה, באותה מידה שאני אוהבת את הילדים שלי זה פשוט בלתי אפשרי.
לאהוב אדם שפגשתי ברחוב ואני לא מכירה בכלל באותה מידה שאני אוהבת את אמא שלי, גם הוא בלתי אפשרי.

במילה “ואהבת” אין כוונה לרגש האנושי לאדם אחר, אלא לרגש של האהבה וההבנה את הבורא, הבריאה, היקום, ואיך עובד כל הסיפור הזה.

את האהבה והחמלה יש לכוון ליקום כולו ולא לאינדיבידואל, שכן בתודעת האחד כולנו חלק מהיקום, והאינדיבידואל למעשה מאבד משמעות כי זה לא “אני ואני ואני” אלא “אנחנו”.

אלו שמצטלבים במסע שלנו ומעוררים נקודות כואבות, או אף יותר מזה, הם חלק מהמענה של היקום לרגש שלנו, ונועדו למקד אותנו על רגשות ספציפיים שקיימים בנו. הם באו להזכיר שכולנו חלק מהבריאה.
באותו אופן בדיוק אנחנו עושים מיקוד כזה אצל אחרים, כך שפעם נצטלב במסע של מישהו עם כנפיים, ופעם אחרת עם גרזן.

חוץ ממשמעות הפסוק, הקורא לאהוב ולקבל את עצמנו ואחר כך גם את האחר, המשמעות הנוספת היא – קבל בהבנה שרעך הוא בדיוק כמוך, חלק מהשלם.

היקום כולו משוחח איתנו ברגשות, ולרגשות האנושיים יש תדר, רטט, סאונד.
כל רגש שנחווה יועבר ליקום כניגון, והיקום עובד כך שהוא יענה באותו ניגון בדיוק.

כל מורה רוחני שיספר לכם שהוא הגיע להשגות, הארות ומעיד על עצמו שהוא במקום מאוד גבוה, כמה הוא מציל אנשים מהתאבדויות ודיכאון קליני קשה, ויחלק לעצמו ציוני הצטיינות שבדרך מנמיכים את תלמידיו, למעשה מנסה ליצור בידול והפרדה דרך מעטה של התחסדות ויהירות, כי הכוונה האמיתית שמובאת דרך דבריו היא ליצור תלות בדמות חיצונית ולהגביר לכם את השיכחה והסתימות התודעתית. השיכחה והצרות שלכם עושה לו שירות גדול כיוון שתמיד נזדקק לו. ברגע שלא יהיו צרות, הוא לא ירוויח כסף….

אין אדם שלא מסוגל להגיע להבין את המילים שנכתבות פה וליישם את ההבנה שכולנו מתנהלים ברגשות. כל רגש שנחווה לא מוריד/מבטל את אפשרות הקירבה לבורא ולמעשה אדם מואר באמת לא מסוגל לתפוס את עצמו ככזה ובטח שלא יעיד כך על עצמו.

הרב אליעזר אבוחצירא היה ידוע בטמפרמנט שלו ואפילו הודבק לו הכינוי “הרב המקלל”.
הרב שג”ר, שחלה בסרטן, סיפר לפני מותו שהוא קיבל את המחלה כי לא הצליח להתנתק מצורת התפיסה של עוקביו את אישיותו, והתקשה להתחבר לעצמו והרשימה ארוכה….

לא תמצאו מקובל שיספר שהוא בהשגה רוחנית או שהוא בעולמות עליונים, ברמת ידיעת הבורא (דרגת היחידה של הנשמה) או קורא לכם לנתינה ויציין שהוא בדיוק חזר מהצלת משפחה מרעב.
האנשים המוארים באמת עוסקים במתן בסתר, הם לא מספרים על כך בפייסבוק והם מעבירים לכלל בגובה העיניים. אין להם בעיה להגיד שהם תלמידים של  מישהו ולהיות ככלל העם. הם יתבטאו כ”אנחנו” ולא כ”אתם”, כי אין שוני ואין נפרדות.

בספר מלכים א’, מסופר על אליהו הנביא,  שהיה ידוע בקנאתו הרבה לה’. הוא יצר לעצמו מתנגדים עד כדי כך שביקשו להרגו, והוא נאלץ לברוח ולהתחבא במערה (התבודדות).
במהלך שהותו במערה, אלוהים קורא לו לצאת ונאמר כך :

“וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’, וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’, לֹא בָרוּחַ ה’; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה’; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה.”
(ספר מלכים א’, פרק י”ט, פסוקים י”א-י”ב)

יש מספר פירושים לפסוק, אך אני בוחרת להשתמש באינטרפרטציה אישית.
הבורא משוחח איתנו גם ללא תמרות עשן וקסמים. אין צורך ברעש כדי להבין שהוא קיים. האדם הפשוט ביותר מסוגל לשמוע את הסאונד הנפלא של השקט ולהתחבר, גם ללא הארות, השגות או הצלחות כלשהן.

אל תסכימו ללכת שבי אחר רוח, רעש ואש…..שיוצרים בכם את התחושה שרק יחידי סגולה מתקרבים לאור, כולנו יחידי סגולה….
תקשיבו לשקט בעצמכם, הוא קיים בכולנו, גם אם אנחנו כואבים, מקנאים ופשוטים.

פרק 21 – מידת ההזדהות.

שיקוף לעומת שיעור.

כשאנחנו נתקלים בסיטואציה מסויימת, בעיקר כזאת שמזיזה אצלנו את הכאב, כבר המון זמן נאמר המשפט “תבדוק מה זה משקף אצלך”.
אם מישהו עבר בחיים שלנו ורמס כל חלקה טובה עם הכעס שלו, האם זה אומר שהוא משקף את רמת הכעס שלנו בדיוק?
אם מישהו ממש התנהג ברוע, האם זה אומר שמידת הרוע שלו משקפת את שלנו?
אם מישהו הלין את פנינו ברבים, האם זה משקף את רמת הדחייה שלנו לעצמינו בדיוק?

שיטת ההתבוננות הזאת היא די שטחית ולא מדוייקת לטעמי, העניין מסתעף הרבה יותר….
התורה בנוייה מארבעה רבדים, פשט, רמז, דרש, סוד, כולם רבדים של תפיסת המציאות והתפיסה שלנו את המציאות בנויה בדיוק כך, מרבדים של עומק.

כשקורה משהו קשה, ההסתכלות הראשונית שלנו היא בפשט בלבד – הענישו אותי, שלחו אותי לגהינום, גילגלו אותי לאבן, ביישו אותי, דחו אותי, אלוהים עזב אותי, נגזר עלי לסבול וכו’.

נראה כי אנשים חושבים שכולם מצליחים להבין הכל בפשטות חוץ מהם אז מגיעה התהייה שאולי משהו לא בסדר….

הכל נהייה פשוט כשמבינים את העומק ועד שמבינים אותו עוברים גהינום.
רובנו עוברים כאב בלתי נסבל ושבירות כלים רבות עד שאנחנו מגיעים לעומקם של דברים……מה שקרוי ע”י חז”ל “דרך היסורים”.

כל פעם שמישהו עובר בחיים שלנו ומשאיר בנו חוויית רוע, פגיעות, כעס, חוסר צדק, בושה, פחד וכו’, למעשה האדם או הסיטואציה נועדו למקד אותנו על אם כל התבניות שמושרשת אצלנו, להעלות אותה למודע כדי לבטל אותה ולחזור להווייה המקורית שלנו, שהיא ללא שום תבנית.
כל פעם שלא נעלה על התבנית במדוייק, ונמשיך להתרכז ולהזדהות עם הסימפטומים או ב”שיקוף”, תבוא מכת ניעור חזקה יותר…..עד שנעלה על תבנית המקור- השיעור.

כך שהשאלה המדוייקת שאנחנו צריכים להחזיק בה כל הזמן, אם כך, היא “מה השיעור?”

הנשמה שלנו מחולקת לחמישה חלקים – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
הדרגה השלישית, “נשמה”, מתבטאת בשיר/שירים קבועים. שירים אלה יכולים להתבטא במשפטים ספציפיים שהאדם נוהג לומר אותם, אך למעשה ה”שירים” האלה מבטאים משהו פנימי יותר שמתבטא בניגון.

שיר קבוע של אנשים יכול להיות : “אני מפחד להכנס לזה (זוגיות, פתיחת עסק, שינוי קריירה וכו’) כי אני לא ראוי מספיק לקבל את כל ההצלחה הזאת”.

הניגון האמיתי פה הוא – “אתן ואשקיע כל כך הרבה, מה יהיה אם בסוף לא אקבל כלום?”
השיעור פה הוא – הרצון לקבל. “מה יוצא לי מזה?”, התניית הנתינה בקבלה. במילים אחרות – אגוצנטריות….

שיר נוסף שנשמע המון – “אבל אני כל כך רוצה זוגיות, למה אין לי/למה אני לא מקבל?”
הניגון פה הוא – “לי, אני, בשבילי, “אני” רוצה אישה/בעל, “אני” רוצה ילדים, שיהיה “לי” עם מי לדבר, שלא ישעמם “לי”, שיהיה “לי” עם מי לחלוק, “אני” כבר מבוגר/ת”.
השיעור פה הוא – “אני ואני ואני”, אגוצנטריות….

שירים נוספים שנשמעים הרבה, במיוחד בעולם הטיפול  –
“אני מפחד לא להיות מדוייק מספיק, אני מפחד לעמוד מול קהל, אני אשכח בהרצאה את כל החומר, אין לי עדיין מספיק ידע כדי להעביר, יקטלו אותי בביקורות”.
הניגון האמיתי פה הוא – אני אתן מעצמי את כל כולי ובסוף זה לא יילך לי.
השיעור פה הוא – דחיינות וביזבוז זמן. “מה יוצא לי מזה?” התניית הנתינה בקבלה. במילים אחרות – אגוצנטריות….

כך שכפי שזה נראה, לכוווולנו יש תבנית מקור של אגוצנטריות – הרצון לקבל לעצמו. השיקוף בד”כ הוא רק הסימפטום (השיר) שיושב על בעיית מקור הרבה יותר עמוקה (הניגון).

פגיעות = תבנית.
סבל = תבנית.
כעס = תבנית.
פחד = תבנית.
נקמה = תבנית.
קורבנות = תבנית.
עקשנות = תבנית.

כל תבנית כזאת ניתן לנתב לכיוון חיובי, כך שיוצא –
פגיעות מנותבת לאינטיליגנציה רגשית.
סבל מנותב לאמפטיה.
כעס מנותב לאסרטיביות.
פחד מנותב לתנועה ולאומץ.
נקמה מנותבת לשימת גבולות.
קורבנות מנותבת להבנת עומק את בני האדם.
עקשנות מנותבת להתמדה.
המשך למידת ההזדהות.

חשוב לציין כי אין קשר בין אגוצנטריות לבין טוב לב. אנשים יכולים להיות בעלי לב זהב ועדיין אגוצנטריים. האגוצנטריות מתבטאת בכך שאנחנו מתנהלים כאילו אנחנו המרכז ולא מבינים שאין בכלל מרכז. ההתנהלות הזאת לא מודעת לכך שאין למעשה גורמים חיצוניים, אלא התודעה היא פנימית. ההכרה היא פנימית, וכל הגורמים והמאורעות החיצוניים הם הזמנה של ההווייה שלנו, כדי להביא אותנו למקור שלה – ללא תבנית.

נראה קשה אבל זה אפשרי להבנה וליישום, גם לאדם הכי פשוט מהשורה.
מףמאוד חשוב לזהות את תבנית המקור ואין ספק שזה עמוק ודורש כנות רבה, מחשבה וחזרתיות על אותה שאלה “מהו השיעור?”, אבל התובנות מגיעות לאט לאט.

לא קל לנו לקבל שכל הבעיות נובעות מתוכנו. אנשים עם תבנית דחיינות מאוד מושרשת, יזמנו לעצמם סיטואציות שיכריחו אותם לזוז מהרביצה שלהם וביצירתיות.

אנשים עם קושי בנתינה, או בנתינה של התנייה (מה יוצא לי מזה?) יזמנו לעצמם מערכות יחסים שבהן הם יתנו ויתנו וכביכול לא יקבלו הערכה, אפילו יקבלו זילזול או יקבלו את בן הזוג הכי קשה ואגואיסט….

אדם מאוד כופה ואגואיסט, יקבל בן זוג שיעביר אותו פרידה או בגידה, הכי בפרצוף…..

עד שנלמד להפסיק להתבזבז ולהזדהות עם התבנית ויכולים להיות גם שיעורים רב מערכתיים, של כמה תבניות יחד….

השיעור המשותף לכולנו, וזאת אם כל התבניות – עד מתי נמשיך להזדהות עם החיצוני (כעס, טינה, עצב, דיכאון), עד כמה נמשיך לתת לאנשים אחרים להזיז אותנו מנקודת המרכז הפנימית, לבזבז על כך את הזמן ולא לחזור להכרה האינסופית שלנו?

אני מזכירה רבות את משה רבנו בכתיבה. אין סוף להשראה שאפשר לקחת מהאישיות שלו. נאמר עליו שהוא העניו באדם כי ענווה היא מידת ההסתגלות לאמת וגאווה (אגו) היא חוסר ההסתגלות לאמת.

מיליון טעויות הוא עשה בדרך, האשימו אותו, הלינו עליו, הוא גם סבל והתייסר רבות בדרך. אבל אם יש קו ישר שחולש על כל ההתנהלות שלו, הוא האופן המהיר שהוא זיהה את האמת ופעל לפיה…..הוא לא נתקע בקרבנות על הטעות שלו, או כי לא הבינו אותו, או כי ההוא וההיא אמרו עליו, אלא זיהה, הבין, קם שוב על הרגליים והמשיך בשליחות. הגיע הזמן שניקח דוגמא…..

פרק 22 – האקר של תבניות.

כתב האר”י הקדוש במאמרו על הצמצום את המשפט “….והיה אור פשוט ממלא כל המציאות”.
הכוונה היא שלא היתה שום תבנית.
כשאומרים “אדם פשוט”, הכוונה לאדם שאין עליו שום מלבוש, שום תבנית, שהאור הזה נהיר לו, הוא רואה את המציאות בדיוק כפי שהיא, ללא כל הטייה.

כאשר משהו נמנע מאיתנו, או שאנחנו מתנסים בחווייה נוראית, קשה מאוד לתפוס שחווייה כזאת נוצרה על ידינו בלבד, כי כל המציאות החיצונית מגיעה אלינו כפי שאנחנו מזמינים אותה כדי שנלמד ממנה, נתעצב על ידה ונסיר (מלשון ייסורים) מעצמנו את התבנית. השאלה החשובה יותר היא האם אנחנו באמת מבינים את ההזדמנות פה או שאנחנו רק מנסים להתגבר כדי להפסיק את הסבל, שיהיה שקט ונוכל לחזור לאיזור הנוח.

אין צורך באמת “לנפץ” שום תבנית, מה שחשוב הוא לזהות את התבנית כמה שיותר מהר בזמן אמת. עצם הזיהוי פורץ ומסיר אותה. זה כמו להיות “האקר” של תבניות. משה רבנו הוא מבחינתי המאסטר של זיהוי ופריצת התבנית כי האקר של תבנית הוא אדם שיודע איך להתמודד עם האכזבות שלו.

אם במטאפורה – נדמה את התודעה כלוח גדול של חשמל כמו בבית, הלוח הזה מלא במפסקים. המפסק קופץ כל פעם שיש בעיה חיצונית כלשהי שמפריעה למהלך אספקת האור בבית ונהייה קצר. כמובן שהקצר יכול להופיע מכל מיני סיבות, אך ההתבטאות תהייה זהה כל פעם – יופסק האור ונהייה בחושך.

ברגע שזה קורה, ניגשים ללוח החשמל ובודקים איזה מפסק קפץ. אז פעם אחת זה יהיה המפסק הראשי, פעם אחת זה יהיה מפסק של איזור בבית, פעם זה יהיה המפסק של ההארקה. על כל פנים אנחנו לא ממש חשמלאים וגם אם קפץ מפסק ספציפי, לא תמיד אנחנו יודעים בדיוק מה מקור הבעיה.

צריך לשים לב האם ישנו מפסק שקופץ קבוע. דבר זה מעיד על עקביות מסויימת ומיקוד על אותה בעיה – השיעור. כך שאם קפץ מפסק הכעס, הצדק, העצב, האובדן וכו’, צריך לבדוק למה זה קרה ומדוע הדבר חוזר על עצמו.

הגילוי האמיתי הוא שאם קופץ בחזרתיות מפסק ההארקה למשל, הוא להתחקות אחר כל הפעולות שאנו עושים שמפעילים כל פעם איזור אחר בבית ש”לא מחובר לקרקע”.

דוגמא שממחישה שהכל פנימי בתוך התודעה שלנו – במכניקת הקוונטים התגלה שהאלקטרון, שהוא החלקיק הקטן ביותר שלא ניתן לחלוקה, משנה את התנהגותו כביכול. פעם הוא מתנהג כחלקיק ופעם הוא מתנהג כגל. מכניקת הקוונטים חקרה את העניין הזה ולמה השינויים בהתנהגות האלקטרון, הרי מדובר כביכול באותו חומר ויש לו תכונה מסויימת קבועה שלא משתנה. אז אם תנאי הניסוי הם אותם תנאים, איך זה שתנועת האלקטרון משתנה?

שאלה זאת ניתן להשליך על דוגמא מהמציאות – לפעמים אנחנו מכירים מישהו ואנחנו מרגישים דחייה מוחלטת, אנחנו לא סובלים אותו. כל דבר שהוא אומר גורם לנו לקפוץ עד התקרה…ואחרי כמה זמן אנחנו מגלים עליו דברים שמשנים לגמרי את הגישה אליו. פתאום הרגש הוא של אהבה עמוקה והערכה. מה קרה? הרי אותו אדם לא השתנה, כך הוא היה מההתחלה. מה שקרה הוא שינוי פנימי בנו, הראייה שלנו השתנתה, שמנו על עצמנו משקפיים אחרים ופתאום האדם הזה נראה אחרת. הכל תלוי בהתבוננות שלנו על הסיטואציה ולא באותו אדם. לכן גם השינוי בהתנהגות יהיה מתוך הפנימיות שלנו ולא אצל אותו אדם.

המשך להאקר של תבניות.

“א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ}
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.  ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.” (ספר בראשית, פסוקים א-ו’).

תהו = לתהות. בהו = לבהות.

תהייה היא מצב של בלבול בו אנחנו לא מבינים ושואלים שאלות. התוצאה החיובית של התהייה היא לחקור לעומק בעצמנו.
בהייה היא התוצאה השלילית של התהייה, בה אנחנו בוהים במסקנה אחת בודדת ונתקעים עליה.

ההשגות הפנימיות של כל אחד בחיים הן בניתוח מעבר לפשט, כי אותו ניתוח נמצא, רק צריך להקשיב לניגון של כל מידע, תמיד יש משהו מעבר. כדי להיות מסוגלים לשמוע את הניגון צריך זמן, זה תהליך שלם. לא סתם הובדל האור מהחושך, ולא סתם נכתב “ויהי ערב” קודם ל”ויהי בוקר”……לפני שמגיעים לתשובות (אור) קודם עוברים בשלב של השאלות, הבילבול, הסבל והייסורים (חושך).

המים מייצגים את עולם הרגש ואנחנו מתנסים בכל מיני סוגים של רגשות (“ויהי מבדיל בין מים למים”).
הרקיע הוא החוצץ בין סוגי הרגשות של היום והלילה כך שיש רגשות נמוכים וארציים יותר, שבעיקר מושפעות מ”חסר לי” או “לא הולך לי כמו שרציתי”,  ויש הרגשים גבוהים ומדוייקים (“ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע”).
ושוב  – “ויהי ערב ויהי בוקר יום שני”. כל הבנה כזאת היא תהליך שלם בתודעת האדם בו הוא שוב יעבור בחושך עד שיגיע לאור מחדש ועד שיגיע ליום השביעי, יום השבת.

כל רגע ורגע הוא בראשית, התהליכים האלה חוזרים על עצמם כל הזמן מחדש. התורה לא נכתבה בזמן עבר, היא רלוונטית כל הזמן, אפשר להגיד שהיא אקסיומה.

לפעמים התשובות יכולות להתהוות רק על ידינו. שום גורם חיצוני לא ייתן לנו את בינת הלב. כל אדם שמעביר חומר על תודעה או על התורה, גם אם הוא בודהה או הרב הגדול ביקום, לא מסוגל לעשות במקומנו את עבודת הבירורים. בודדים האנשים שנמצאים באמת בתודעת האחד. שהרבה חושבים שהם שם אך הם ממש לא שם.

צריך להיות מגה רגיש כדי להבין אנשים באמת עד הסוף, אני קטונתי, הולכת במסע בדיוק כמו כולם. בל נשכח שכולנו בנויים באותו מבנה בדיוק וזה המקום לדעת לסלוח לעצמנו קצת יותר….כל אחד עושה ופועל במיטב שתודעתו מסוגלת להגיע ברגע נתון.

צריך להקשיב ולהחכים גם מאחרים, גם כך חוקרים, אבל ברגע שההכרה מחליטה להתעורר, נולד גלאי חדש שנקרא “גלאי החרטא”, ואנחנו מסוגלים פתאום להבחין איפה האמת באמת. תקשיבו הכי הרבה לעצמכם, והאמונה האמיתית היא להאמין שגם אם נראה שטעינו, זה הדבר הכי מדוייק שיכל לקרות באותו רגע כדי שנצמח משם, נקודה זאת היא הבורא בתוכנו כי זאת אהבה ללא תנאי לעצמנו. כשנצליח להגיע למצב כזה, נוכל יותר להרגיש את כל מה שנמצא מחוצה לנו (הרגש הזולת) ללא מלבושים.

אם אין כנות אין התקדמות.

פרק 23 – איפה האלוהים שלי?

בשנים האחרונות אני מוצאת את מבטחי בתורה, כי הכל כתוב וידוע לפני אלפי שנים, כל התרחישים האפשריים נלקחו בחשבון.
אם קוראים את הפשט דרך ערוץ תודעתי, הכל נשמע אחרת ומגלים ניסים ונפלאות כיוון שכתובות כל הבעיות וגם הפתרונות.

מה שקורה לרבים הוא שנעשה תהליך תודעתי שלם כלשהו, סליחה כנות על ההזדהות עם כל מה שלא קשור להווייה האמיתית שלנו, ביקשנו לצמוח כדי להשפיע ולהתקרב למירב הפוטנציאל ופתאום “נחתה” עלינו חווייה קשה מאוד שממש כמעט שיתקה אותנו לגמרי. כאילו כיוונו הכל כל כך נכון והתוצאה הסתברה כהפוכה…. איפה ההגיון?

אין מקריות בתאריכי החגים כפי שנקבעו, כל חג זאת תחנה תודעתית של שינוי והתודעה היא קולקטיבית ותופעה זו ידועה במיוחד לאחר חגי תשרי ולאחר חג הפסח.

ברגע שאנחנו מחליטים על שינוי מהותי בעצמנו, גם אם הרצון מאוד חזק קמה תנועה של כוחות עצומים של התנגדות. כוחות אלה רגילים לפעול כבר שנים ומאוד קשה להתגבר עליהם, תמיד תהייה משיכה שלהם חזרה לאיזור הנוח.
איזור הנוחות = איזור השקר. בדיוק במקום הזה נמצאים הערך העצמי הנמוך והענווה הפסולה. וכך נאמר בספר שמות  –

“א וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.  ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.  ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ–פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.  ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם.” (פרק ה’, פס’ א’-ד’).

משה ואהרון אשר מייצגים את ההווייה הפנימית שלנו שמבקשת להגיע לפוטנציאל שלה, ללא תבנית (הבורא) אזרו אומץ ובאו לפרעה בדרישה לשחרר את ישראל (אותנו) ופרעה שמייצג את ההתנגדות והעריצות בנפש כביכול שואל “למה מי זאת בכלל ההווייה הפנימית שלכם שמבקשת לצאת לחופשי, שאני צריך לשמוע בקולה ולעשות כרצונה?? בחייאת ראבק, משה ואהרון, למה לשנות את מה שכבר עובד כל כך הרבה שנים, לכו תחזרו כל אחד לדרכו ולבעיות שלו, למה לכם לקחת על עצמכם פרוייקטים מסובכים כאלה?”

כאילו שלא מספיק כל התהליך שעשינו, מה עשה פרעה?? הערים עוד קשיים!!
וכך נאמר בהמשך הפרק –

“ו וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר.  ז לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים–כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן.  ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם–לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ:  כִּי-נִרְפִּים הֵם–עַל-כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.  ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר.”  (פס’ ו’-ט’).

מסתבר שיש עלינו נסיון. יש מין בדיקה פנימית האם אנחנו באמת רציניים באמת שלנו, או שאנחנו מחרטטים את עצמנו? הרי מה קורה בדרך כלל, מתי אנחנו מתחילים להתפלל ולחפש את הבורא? כשקשה, כשבלתי אפשרי, כשיש ייאוש….

אז  על מה בעצם התהייה?

“כב וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה–לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי.  כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ.” (פס’ כב’-כג’)

אנחנו מתחילים להתחרט, לתהות, להעלות ספק…..אולי מה שאנחנו מרגישים הוא לא נכון, אולי זה לא מה שנועדנו לעשות, אולי אנחנו חיים בסרט, אולי אנחנו הזויים?

ואז זה קורה, מתחילים להגיע מאורעות שכביכול מוציאים מהארונות את כל התבניות הכי קשות שלנו וקולות העבר נשמעים שוב בדיסהרמוניה וצרימה – אתה משוגע, אתה הזוי, אתה שקרן, את אמא נוראית, את לא ראויה, אתה תשלם על זה ביוקר…..
המשך לאיפה האלוהים שלי.

בשנים האחרונות עושים שיפוצי בניינים מאסיביים בברצלונה. מחדשים את הבניין, צובעים, מוסיפים …..אחד הדברים שמוסיפים לבניינים ישנים הוא מעלית.

לבנות מעלית בתוך בניין שכבר נבנה זה פרוייקט לא פשוט וגם יקר מאוד…..למעשה צריכים לקחת בניין שכבר בנוי שנים וממש לתכנן אותו מחדש.

כך בדיוק המצב שלנו כשאנחנו רוצים לעשות שינוי כדי לצמוח….זה קשה מאוד….המידות של הבניין לא מתאימות למעלית, זה יקר, זה מצריך הרבה עבודה, הרבה רעש של קידוח, מזיזים הכל מפה לשם, הרבה אבק…..עד שזה ייבנה שנוכל לעלות בחופשיות למעלה….זה תהליך שלם…..

נושא האמת רחב ועמוק אך אומר בכלליות רבה למען כל האנשים שמתייסרים קשה –

יש הבדל עצום בין אדם שעושה מעשים/טעויות ללא כוונת זדון, כי הוא לא מודע, כי הוא לא מבין, כי הוא חשב מתוך רעיון כלשהו אבל טעה וגם הודה בכך והתחרט, לבין אדם שקם כל בוקר מלא שנאה, ויש לו מטרה זדונית ומניפולטיבית להזיק לאדם אחר.
כל הפעולות שלו וההתנהלות נעשים מתוך אותה מחשבה מודעת והוא לא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתו הבהמית.

לכן אדם שנאלץ להגיב לפעולות כאלה ולא עושה זאת מתוך מחשבות של נקמה אלא כי העולם שלו, המשפחה שלו והאמת שלו עומדות בסיכון, למעשה עוסק בהשבת האמת.

נאמר : “אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ” (דברים, פרק כז’ פס’ יז’)
הפרשנויות הרבות על הפסוק כוללות מקרים רבים של פגיעת אדם באדם אחר, ולא רק כפשוטו בהתייחסות לגניבת פרנסה.

אנשים מתערבים ופולשים לפרטיותם של אחרים, למשפחות שלהם, לשיחות שלהם, לנשמה שלהם, שופטים ומאיימים באכזריות כאילו אין מחר, בחוסר מודעות מוחלט לאמת, זהו לא מניע של דאגה או רצון לעזור, אלא מרוע נטו.

איך אפשר להכיל דברים כאלה ולהתמודד איתם?
קודם כל מבינים שכל האנשים והמאורעות החיצוניים מייצגים את פנימיות התודעה שלנו….כל האנשים בחוץ הם שחקנים שעושים את התפקיד שניתן להם לעשות בהצגה, הרי אין פה בחירה באמת…..אז כמו שבהצגה יהיה תפקיד של רשע, אנס, נסיכה, רוצח וכו’, כך זה מתבטא במציאות…..הכל נועד כדי להחזיר אותנו לאמת הפנימית, שנבין אותה ונתחבר אליה….

הפתרון הוא להבין שכל הנסיבות העכשוויות הן הכרחיות, כך בדיוק זה היה צריך להיות, אפשר להכנע לתוך זה בתוך האמונה ממש. להבין שאנחנו נקודה קטנה מתוך אוסף נקודות שלם. הרוע, המחלות, אי הנוחות, הנסיבות הקשות שמגיעות מבחוץ מכריחות אותנו להיות יצירתיים, לפעול מהר, להיות עירניים, להתכנס פנימה ללא שום עזרים חיצוניים, רק אנחנו והבורא ולחיות את האמת שלנו.

אם אנחנו מתנהגים ביושרה, מכוונים לטוב, עושים את המקסימום, משתדלים, כנים עם עצמנו, האמת תצא החוצה מתוך כל הקוצים והייסורים, וגם על זה יש להודות. אי אפשר להסתיר אותה, היא קיימת ועומדת איתן. מי שמאמין לא מפחד וזה בהחלט עניין של אמונה…..

יא  חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ;    צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.
יב  אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח;    וְצֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף.
יג  גַּם-יְהוָה, יִתֵּן הַטּוֹב;    וְאַרְצֵנוּ, תִּתֵּן יְבוּלָהּ.
יד  צֶדֶק, לְפָנָיו יְהַלֵּךְ;    וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. (תהילים, פרק פ”ה).

פרק 24 – עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני.

הקונספט מורכב לתפיסה אבל מאוד חשוב והוא בעצם מהווה כלי עצום להתמודדות עם המציאות, במיוחד כשהיא קשה ומייסרת.

“מידה כנגד מידה” –  אם להסביר את הקונספט ע”י דוגמא קיצונית כמו אונס, זה יותר מתקשר לעניין התדרים. כשאומרים “מחשבה יוצרת מציאות” אין כוונה שמה שתחשוב בדיוק יקרה כך, אלא שתוכן המחשבות מכניס אותנו לתדר מסויים שבו נפגוש אנשים וסיטואציות שמנגנים באותו סאונד. כמובן שמישהי שנאנסה לא “מיגנטה” את הסיטואציה. אין קשר למידת הצניעות שלה, ואין דרך גשמית שיכולה לתרץ מעשה כזה. לא ניתן להאשים את הקורבן בשום צורה, ולא כל מי שמתלבשת בחוסר צניעות נאנסת. זה עניין עמוק מאוד מאוד…..

המציאות אינה גוף עצמאי שמנחית עלינו צרות, אלא שהפנימי והחיצוני שלנו עובדים בריקוד, תמיד ביחד, לכן גם תמיד יהיה קשר. ההוויה שלנו חושבת וחיה סטייט מסויים, מהדדת את הסאונד הזה למציאות, והמציאות, מהדדת אליה חזרה, כאילו מחזירה לה תשובה. אפשר לדמות את זה לריקוד סון בסלסה, הגבר הוא שמוביל את כל הצעדים והאישה מסתנכרנת. היא אמורה להבין אותו, כל האחריות עליו ואם הוא לא מבהיר את עצמו כמו שצריך נוצר בלגאן ואחד מתחיל לדרוך על השני.

כך שמידה כנגד מידה למעשה ממקד על אותה מידה, לא על המחשבה הספציפית ולא על עוצמת המחשבה. יוצא שאם המידה היא כעס ואדם חי כעוס, הוא ייתקל באנשים וסיטואציות כעוסות. אם אדם “אונס” את רצונו על אחרים ושולל מהם את החירות שלהם באיזשהו אופן, יש מצב שייתקל במצב של אינוס המציאות הגשמית שלו באופן כלשהו
.
אם מישהו חווה בגידה של בן הזוג שלו, הוא צריך לבדוק באילו סיטואציות הוא בוגד באמון או שולף מידע חשוב כמו סכין בגב.
אם מישהו חווה מוות של ילד, חס ושלום, הוא צריך לבדוק איפה הוא לא מוכן לשחרר ולהבין שכלום לא שלו…..אלה חוויות מאוד קשות, מאוד….נדרשת פה עדינות, התבוננות וניתוח פנימה…..

כל הדברים האלה לוקחים זמן הטמעה. כמובן שאפשר להסתכל על זה גם כפשוטו “יש אנשים רעים בחיים האלה”, יש רוע, יש מפלצות, וזה כמובן גם נכון, אבל זה ברמת הפשט וזה גם בסדר, הפשט הוא רובד שטחי יותר של התבוננות.

כשאנחנו מפוקסים על מידה ספציפית, לא רק שניתקל בה כל הזמן כי שם המחשבה שלנו נמצאת, אלא שהיכן שהפוקוס שלנו נמצא, ההתבטאות בגשמי גם גוברת ועולה בהרבה על עוצמת המחשבה המקורית כיוון שאם נדמה את התדר לאולם ארועים כמובן שבאותו אולם ניתקל בכל מיני ווריאציות של אנשים או עובדים שכולם באו במטרה להשתתף באותו ארוע, גם באותו אולם ניתן להתקל בכל מיני סוגים של אנשים, חלקם טובים יותר, חלקם מזעזעים ועדיין כולם נמצאים שם באותו ווייב, ואת המוזיקה שם נשמע חזק מאוד….לכן זה ההסבר הכי הגיוני מבחינתי למצב קיצוני כמו אונס, שבוודאי לא “הוזמן” בשום צורה משום קורבן.

הבעיה נוצרת כאשר המציאות כל הזמן מדברת אלינו, אבל אנחנו לא מבינים אותה, ולמעשה זהו הבורא שמדבר אלינו אבל אנחנו לא מבינים אותו. הדבר חוזר על עצמו בוורסיות שונות כביכול, באירועים שאינם קשורים אחד לשני אז אנחנו לא יודעים לעשות את הקישור, לחבר את התודעה שלנו אליהם ולהתחקות אחר החוקיות שלהם, אבל הארועים האלה באים כל הזמן עם אותו מסר.

דוגמא שממחישה את זה – אם ניקח הרכב ג’אז, כשהם מנגנים ומאלתרים, בכל אילתור כזה יש מוטיב מסויים שהוא הבסיס, זה כמו אות, או אם בהקבלה לעניינינו זאת המידה וכל אחד מהכלים בהרכב עושה את הוורסיה שלו לאותו מוטיב. אז הקלידים ינגנו את הוורסיה שלהם, הקונטרה באס ינגן את שלו, כלי ההקשה ינגנו את שלהם וכולם תמיד סובבים סביב אותו מוטיב למרות שכל אחד כביכול נשמע שונה לגמרי.

אותו דבר עם עניין המידה. אנחנו מקבלים חוויות מהמציאות שנראה שאין ביניהן קשר, אבל למעשה כל החוויות מנגנות את אותו מוטיב.

אז נשאלת השאלה איך אפשר בכל זאת להבין מה המוטיב או מה המידה?

קודם כל צריך להיות במודעות על זה. להבין את הקונספט הזה, לאירועים יש קשר, צריך להיות במוכנות ופתיחות להקשיב, ולהתכנס פנימה, ממש להיות בשתיקה ולנסות להבין…..

דבר שני, צריך לדעת שאם אנחנו לא מוצאים את הקשר או מרגישים חסומים בהבנה, זה בעיקר נובע מסירוב פנימי לכנות מקסימלית. הרי יותר קל תמיד לקחת ארוע כואב כזה ולהאשים את הגורם החיצוני במקום להתבונן פנימה ולהבין שזה משם. אנחנו מחרטטים את עצמנו כאילו אין מחר, זה חרטא בשלישית באופן קבוע. חייבים להודות בזה קודם כל….בזאת אנחנו מתקשים להודות….

דבר שלישי, צריך סבלנות, לאט לאט התובנות באות, הסוד הוא סליחה, לא לשפוט את עצמנו על כלום, רוב הדברים נעשו מחוסר ידע ומחוסר מודעות, גם מחוסר מוכנות, אלה מחשבות בכיוון אחד של שנים, ויש צורך בזמן כדי לברר אותן.

פרק 25 – ובחרת בחיים.

תמיד גרסתי שיש שני סוגי חינוך ילדים. האחד, חינוך בדרך האיום, ההפחדה והסנקציות….
והשני, בדרך של שיתוף פעולה, בגובה העיניים, באהבה….

הסוג הראשון בוודאי מביא לתוצאות מהירות יותר ואת האפקט של הסוג השני של החינוך רואים אחרי הרבה זמן. דרוש הרבה אורח רוח כדי לחנך ילדים לשיתוף פעולה. לא פשוט להעביר להם ערכים אמיתיים של אהבה, שותפות, כבוד הדדי וכו’, כאשר הם בעיקר חושבים על רצונותיהם שלהם וטובתם העכשווית.

לך תסביר לילד שכדאי לו לחלוק את המשחק החדש שלו עם ילד אחר – אבל זה “שלו”.
נסה להסביר שהרבה יותר כיף לתת במתנה צעצועים שלנו לילדים שאין להם צעצועים כי יש לו כבר המון מהם. הוא לא רואה את ה”המון”, הוא רואה רק את זה שהוא הולך “לאבד” – יהיה חסר, וזה הופך להיות עוד יותר קשה כשהילד מתמרד, בוכה, סובל ומשתטח על הרצפה…..

הדרך שבה לימדו אותנו את היהדות עד היום ועדיין, בעיקר מתבססת על הסוג הראשון של החינוך, האיום, ההפחדה והטמעת התגשמות הסנקציות (סליחה על האמירה הזאת, אך זוהי דעתי מנסיוני האישי במשך שנים) אך למעשה היהדות כפי שהיא במקור אינה דוגלת באיום והפחדה אלא דווקא בסוג השני של החינוך –  ואם יוצאים לחקור, ניתן גם לגלות הוכחות לכך לכל אורך התורה.

התורה שלנו מדברת על מימוש הפוטנציאל האינסופי של האדם,  על פתיחת המנעולים ששמנו על עצמנו בדרך למימוש אותו פוטנציאל ונותנת הרבה כלים ודרכים לכך. אם חוקרים אותה לעומק מגלים שהתורה אינה פוסלת גויים או מחסירה כבוד לנשים, ולא מנסה “להחזיר בתשובה לזיכוי הרבים” לפי ההגדרה העממית. המילה “כופר” נאמרת מסיבה מסויימת והולכת יותר בכיוון של תיקון ע”י כוח המילים והאותיות כי מישהו הגיע למסקנות מנוגדות להלך הרוח של הלב ולא כי רוצים לקלל אותו כמו שאנחנו מבינים.

הדבר המפתיע ביותר הוא, שגם אם המסקנות בחקירה אינן תואמות את התורה, זה נלקח בחשבון והמושג “אלוהים”, שאנחנו לא מבינים בכלל, מקבל כל אדם באשר הוא, גם אם הוא לא מבין או לא מקבל. היהדות המקורית אינה שופטת על שום תוצאה, אלא מעודדת את הדרך שאמורה להיות חקירת האמת עד למצב שאנחנו “בעלי תשובה”.

בעל תשובה אינו אדם שחובש כיפה או שטריימל, זוהי ההגדרה העממית. ההגדרה המקורית של התורה לבעל תשובה היא אדם שהגיע לכל התשובות בחקירה שלו. שום תיאוריה סותרת או טענה נגדית לא תערער לו את הבטחון בתשובות שכבר נמצאות בבעלותו, הוא הגיע לאמת.

“וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ” (דברים, יג, טו).

“לְעֻמַּת “הֶעָצֶה” יְסִירֶנָּה” (ויקרא ג ט).

“אֲבָרֵךְ–אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר יְעָצָנִי; אַף-לֵילוֹת, יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. (תהלים טז ז).

“כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה” (דוד המלך, ספר תהילים).

“כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים, ל, יד).

“אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תּאמְרוּ מַיִם מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “דּבֵר שְׁקָרִים לא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי” (תלמוד, מסכת חגיגה, י”ד).

הפסוק “ובחרת בחיים” (ספר דברים, פרק ל’, פס’ י”ט) מבקש מאיתנו לא להפסיק לחקור, כי החקירה עד למציאת האמת מעניקה חיים, אדם שאינו חוקר נחשב למת. הפסוק מרמז על הבחירה החופשית שיש לכל אדם, האם לבחור להזדהות עם דרך החינוך הראשונה, “למות”, או “לחיות”, להזדהות עם דרך החינוך השנייה, שמעודדת אותנו להמשיך ולחקור כל הזמן כדי לחזור לטבע הרוחני שלנו…..