המסע לפולין 2018

לילה/בוקר טוב, היום הראשון למשלחת, הוא בעצם יום וחצי.

הכנות אחרונות, חזרה גנרלית, המרת מטבע לעצמי ולקופה קטנה למשלחת…אני ממהר לרוץ הביתה ולגנוב עוד כמה דקות עם המשפחה לפני שאני חוזר לביה”ס.

טקס המשלחת היה מעצים ומרומם הן עבורנו והן עבור התלמידים

בדרך לבית חשבתי עד כמה שאנחנו ברי מזל שזכינו בצוות מורים כ”כ מעצים.

אני מלא בהודיה לכל המורים שהגיעו וחיממו את ליבנו בהשקעה האישית, במכתבים ובמתנות שהרעיפו עלינו וגרמו לי להסמיק מבפנים.

בלילה שבין ראשון לשני, אחרי כל ההתרגשות וההכנות האחרונות לפני הטיסה. חטפנו תנומה קטנה (כשעה). ב01:00 כבר יצאנו לכיוון ביה”ס כדי לקלוט את התלמידים.

המון התרגשות, המון שמחה.

כיף לראות כיצד התלמידים מגיעים מלווים בהורים עם מעט חשש והרבה ציפייה.

שמחנו לראות את ציפי מנהלת ביה”ס שכבר שלוש עשרה שנה שומרת על המסורת ומלווה את המשלחת ביציאתם מבית הספר באישון ליל.

נסענו לשדה התעופה, העמסת ציוד, בידוק, מעבר דרכונים וקצת זמן לקניות בדיוטי פריי.

לאחר עיכוב קל בטיסה, עלינו למטוס וב07:00 שמנו את דרכנו לכיוון קטוביץ.

ב10:00 (שעון פולין הוא בפיגור של שעה מישראל), נחתנו בקטוביץ ויצאנו לסיור הכרת יהדות פולין דרך העיר קרקוב. ביקרנו ברובע היהודי המפואר (קזיימיש, על שם המלך שיישב את היהודים בקרקוב). למדנו כיצד יהדות פולין פרחה במשך כ600 שנה. סיירנו בשלושה בתי כנסת שונים המייצגים תקופות שונות והכרנו את גדולי היהדות האשכנזית כגון הרמ”א ותוס’ יום טוב עד לעליית הנאצים לשלטון. כיצד הגרמנים בגנרלגוברנמן מחליטים בשלב הראשון לרכז את היהודים לגטו ואף צעדנו בעקבות מסע נדודי קרקוב מקזיימיש לגטו קרקוב היישר אל כיכר השילוחים.

ב18:00 הגענו למלון לא.ע, תדריכים והכנות ללינה ולהמשך המסע.

22:00 כיבוי אורות כשכולם עייפים ומצפים למחר.

אז אחרי שהעמקנו במצבה של יהדות פולין בטרם השואה,

מחר מצפה לנו סיור באושוויץ…כניסה ללב ליבה של ההשמדה.

לילה טוב,

נועם

06:00 מתעוררים לבוקר חורפי בקרקוב.

התארגנות חפוזה, פת שחרית ועולים על האוטובוס לפלאשוב.

מכל המחנה הגדול של פלאשוב, נותרה כיום רק אנדרטת אבן גבוהה על ראש הגבעה.

הנוף הירוק מסביב מסייע למאמץ ההסתרה על הזוועה שהייתה בדיוק מעבר לגבעה.

אנו מטפסים למעלה, ומביטים מסביב. מדמיינים כיצד אמון גט הילך אימה על כלל יושבי המחנה.

הסרט רשימת שינדלר עוזר לנו לשחזר במחשבה כיצד בעבר פונה בדיוק מכאן בית הקברות. כיצד המצבות הסבו את תפקידן לריצפה נשחקת עבור הנאצים. כיצד היהודים עבדו כאן בעבודות כפייה חסרות תוכלת שכל מטרתן היה רק לענות אותם…

בדרך חזרה לאוטובוס, אחד התלמידים עוצר אותי ושואל כיצד יכול להיות שלצד נוף כ”כ יפה, מתרחשים מעשי זוועה שכאלה? האמת , שאין לי תשובה לענות.

אם “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, כנראה שזה הנוף המכוער ביותר.

המשכנו בדרך לאשוויניצם, לאחד מבין 20+ מבתי הכנסת שפיארו את העיר שמנתה כ60% יהודים. עיירה שהסבה את פנייה לסמל השואה. עיירה שנותרה יתומה מכל בניה היהודים.

עלי השלכת ממשיכים ליפול סביבנו והנוף של נהר ה”ויסלה” ממשיכים לשקר לנו בדרך חזרה.

בדרך, אני משוחח עם המאבטח הפולני שמסביר לי בצורה רגועה שפולין היא ארץ רגועה. אין ממה לדאוג…

ממשיכים לאושוויץ. אושוויץ 1, מחנה העבודה הידוע לשימצה. בכניסה למחנה מתנוסס שלט הברזל “העבודה משחררת”!

משחררת ממה?  משחררת את ההיגיון והתום. משחררת את הרסן. משחררת ונותנת פורקן חסר מעצורים לשפל שאי אפשר לתאר במילים.

בלילה אני חושב ביני לבין עצמי, שהביטוי “העבודה” משמש בלשון חז”ל גם כשבועה.

אוקסימורון צורם של מחוייבות ושחרור. אוקסימורון של בנייה והרס.

אוקסימורון של חיים ומות.

אנחנו כבר בעיצומו של הסיור והשמיים כבר מרגישים את מה שהלב רוצה לומר.

מתחיל טפטוף ואנחנו ממשיכים לביתן היהודי. עדים למסע התעמולה שגיבלס ניהל. עדים לשטיפת המוח. עדים לפתרון הסופי. עדים לספר הנספים שממלא את החדר משני צדדיו ועדיין לא מצליח להכיל את כל השמות.

אנחנו עוצרים רגע ומדמיינים שרשרת אנושית העושה את דרכה מירושלים בואכה ת”א-יפו, נכנסת לים התיכון ועולה לכיון יוון – סרביה-הונגריה-סלובקיה ומגיעה עד לאושוויץ. השרשרת האנושית מסתובבת וחוזרת חזרה עד לירושלים ואז סוגרת את המעגל האנושי.

לו יכולנו להמחיש כיצד נראים שישה מליון נרצחים, אז כך הם נראים.

סבים וסבתות, הורים, זוג נשוי שרק התחתן, אחות גדולה שמחזיקה בידיו של אחיה הקטן.

אולי באמצע השרשרת נפגוש גם ילדה קטנה שמחבקת את בובתה המעוכה שלה ומסתירה מתחת למטפחת את העובדה שצמת הזהב שלה נגזזה באכזריות מגופתה ששוכבת פרקדן על שולחן מעץ גס. את הילד הקטן שמחזיק בכדור הסמרטוטים שהוא הכין לעצמו מתוך ציפייה לצאת ולשחק באביב…

יוצאים לבחוץ והגשם מתחזק, כאילו הוא ממש מבין לליבנו. עוברים לרחבת המסדרים, לעמוד התלייה הרחב ונזכרים בציורי הילדים המציירים את המוות הניבט מעיניהם התמימות.

הגשם, ממשיך בעוז ומתחזק. אנו מגיעים לסיבוב האחרון ושומעים כיצד מפקד המחנה בסוף נידון למוות בתלייה במחנה. ובלב אני מרגיש שזה עונש שלא מכפר במאום על מה שהוא עשה.

הקור מתחזק, הגשם כבר מתחיל להרטיב אותנו ובזמן שאנחנו מרחמים על עצמנו עמוסי הביגוד הטרמי והמעילים, התלמידים מתחילים להבין את הקור העז שהצליף בגוף הצנום וחסר הבגדים שעדיין עומד בדממה אי שם ב1942 ברחבת המסדרים.

עולים להסעה וחוזרים למלון, סדנת עיבוד שעוסקת בנעליים באופן טבעי נפתחת לשיחה של למעלה משעתיים. הדמעות מתחיל לנזול והרגש משתחרר.

אנו נאלצים לסיים  ולשלוח את התלמידים לישון לקראת מחר.

לקראת אושוויץ בירקנאו.

לילה טוב,

נועם

שוב קמים ב06:00, בחוץ הכל אפור וקריר.

אורזים את הציוד, משאירים לצוות המלון מכתב ברכה ותודה בחדר שהכנו מבעוד מועד (“דרך ארץ קדמה לתורה”) ויורדים לחדר האוכל. המלון הומה שלוש משלחות שונות. בלילה הצטרפו אלינו גם משלחת של כ200 שוטרים.

בחדר האוכל יש לי ד’ה-זו-וו, אוכלים את אותה המנה בדיוק כמו אתמול, גם הכריכים שאני מכין לארוחת הצהריים נראים אותו דבר.

אני נקרא לעזור בחוץ…

מתארגנים ועולים לאוטובוס, מרטין הנהג כבר מכיר אותנו והתלמידים מברכים אותו “ג’ין דוברה”, מנגד הוא כבר עונה לנו “בוקר טוב”. נוסעים חזרה מערבה מקרקוב לאושוויץ-בירקנאו. הדרך מוכרת, אנחנו כבר מזהים את את הסתעפות הרכבות, עולים על הגשר שמעל, בדיוק אותו הגשר שבו ניצב הימלר כשהוא מביט מטה על הרכבות ורוקם במוחו את התכנית הזדונית להקמת מכלול מחנות אושוויץ.

הגענו, הקב”ט מאשר לנו לרדת ואנו נכנסים דרך השער הראשי של המחנה, זה שנמצא בצד ליד מגורי האבן. מרגע הירידה מהאוטובוס, מצליפה בנו רוח פרצים, משל הייתה היא מגלב המקדם את באי שער המחנה. מהר מאוד אני מרגיש אי נעימות אסוציאטיבית מהחזקת המטרייה דמוי המקל שלי ותולה אותה על החגורה בצד, הרחק מן העין. הרוח לא מרפה ממנו לאורך כל הביקור במחנה למעט הרגע הדל בו נכנסנו לצריף המחראות, כשם שהנאצים התרחקו מהמקום בגלל המחלות והריח האיום.

המדריכה הראשית מספרת לנו על אלמה רוזה, הכנרית בעלת התושייה שמצליחה להקים תזמורת נשים בתופת ובזכותה 50 בנות התזמורת ניצלות מציפורני המוות. אני מבין שגבורה היא לדעת לנצל את הכישרון שקיבלת לטובת הזולת.

הגענו לתאי הגזים ולקרמטוריום. עדים לזוועה, מרגישים בכאב ובוכים חלקנו בעין וחלקנו בלב.

אנו ממשיכים את צוואת היהודים שצעקו “שמע ישראל” ושרים במעגל אינטימי את המילים המוכרות משירה של שרית חדד.

התלמידים שלנו מתארגנים, גם אני, עוד רגע הטקס. אנו מקיימים אותו מעל תא הגזים 2.

השמש רואה את כאבנו ומבליחה מבין העננים לתת מזור לתלמידים שפשטו את מעיליהם כדי לכבד את כמיליון מאה הנרצחים במחנה בטקס לבושי חולצת המשלחת הצחורה.

לקראת סוף הטקס, אני מפתיע את התלמידים עם שופר שקנינו בירושלים במהלך ההכנות למסע ומנסה לתקוע בו תו”כ השתלבות בשיר “קול גלגל… קול שופר נמשך בעומקי המדרגות”. נדמה לי לרגע שהשופר שזה עתה שלפתי החוצה לא מסוגל להוציא הגה, כאילו שהוא לא מעכל את מה שהמתרחש מסביב. אני מפציר בו נשיפה נוספת ומתוכו בוקעת תקיעה המספרת את כאבם של חסרי האונים שנרצחו כאן. אנו מקריאים את שמות הנספים וניצולי השואה שחילקנו מבעוד מועד ומתייחדים רגע לזכרם. בדרך חזרה לאוטובוס שני תלמידים מספרים לי שהם הרגישו מהשופר זעקה תמימה של תינוק או של אייל קטן ואני מדמיין אותו נלקח לשחיטה.

עולים על האוטובוס לעוד ארבע שעות נסיעה למרקובה. בדרך אני מבין שאת הסנדוויצ’ים שלי שכחתי על שולחן חדר האוכל כשנקראתי לבחוץ. לא נורא, כנראה היום הייתי צריך לוותר על ארוחה אחת כדי להרגיש לרגע, בזעיר אנפין; את מצוקת הרעב התמידי שהרגישו אבותינו במקום הארור הזה.

מרקובה היינו כפר קטן של כ3000 איש פשוטי עם, קשיי יום אך בעלי לב אנושי.

20% מבני הכפר הוכרו כחסידי אומות העולם. אנו מתמקדים בסיפורה של משפחת אולמה שבלי היסוס הסתירה בעליית הגג שלה שתי משפחות עד שהם הוסגרו בידי שוטר אוקראיני תאב בצע שחפץ בביתם של משפחת שעל המסתתרת (ששילמה לו מבעוד מועד כדי שישמור על ביתם. כעת הוא רואה בבית הזה כביתו) ורק רוצה להיפטר מהם.

כל בני משפחת אולמה נרצחים, יוזף וויקטוריה ההרה, ביחד עם ששת ילדיהם מגיל שבע עד גיל שנה. בני הכפר אצילי הנפש, נוקמים את נקמתם בשוטר האוקראיני וממשיכים להציל את היהודים המסתתרים בקרבם (למרות שחלק קטן מהם “נפטר” מהיהודים שהוא החביא בלילה שלמחרת). לימים, הוקמו בכפר שני בתי-ספר על שמם ומערכת החינוך בכפר משתמשת בהם כמודל לחיקוי המעודדת את קידוש ערך חיי האדם.

עוד שלוש שעות נסיעה ואנחנו בלובלין. בדרך אנחנו נזכרים עד כמה חבל הארץ הזה שנקרא גליציה היה אזור פורה במורשת היהודית ושימש כביתה הראשוני של תנועה החסידות והפצתה הלאה…שדות החקלאות הירוקים מאבדים את קרני האור האחרונים, השמש שוקעת וחושפת את יופייה האמיתי של הארץ הזו, שחורה משחור.

השעה כבר כמעט 22:00, הגענו ללובלין. נכנסים מהר לארוחת ערב ותדריך משלחת.

אני נשאר לסגירת יום עם מנהל המשלחת וגאה לקבל מחמאות על התנהגות תלמידנו בכלל ועל הטקס בפרט.

היום כבר לא נספיק לערוך פעילות ערב. בלילה, אני עוד מסתובב בין החדרים לגשש את הלך הרוח ולחבר את הקצוות שנותרו פתוחות. באחד החדרים התלמידים מציעים לי סוכריית מזל מגומי, לעיתים יש לה טעם טעים כמו אגס, אפרסק ודובדבנים ולעיתים טעם נוראי של גרביים, דוגלי ושאר טעים שעדיף לא לספר.

אני משתתף בניסוי ולצערי נופל על טעם נוראי, אני מסיים את הגלולה המרה וחושב שאולי בדיוק כך הרגישו יהודי גליציה וכלל היהודים שנפלו תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. בהתחלה, הם לא ידעו האם השלטון הנאצי ימתיק את חייהם כשם שהבטיחו בהבטחות השווא האכזריות שלהם או שמצא מדובר על עוד גל אכזרי של אנטישמיות כפרעות ת”ח-ת”ט… כנראה שלרובנו לא היה מזל ונפלנו על הטעם הרע. ב”ה טעם הרע אצלי עבר אחרי חצי ליטר מים ואצלם? דמם נשפך כמים…

השעה כבר כמעט 02:00 שעון פולין מחר נשאר לנו יום עמוס בגטו לובלין ובמחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. אני נאלץ ללכת לישון למרות שאני מרגיש שלא פרקתי את כל הכאב שנאצר בי. בניני לבין עצמי אני מבין שגם אם אכתוב עד הבוקר, הוא ימשיך לצוף.

לילה טוב.

נועם

העייפות כבר מתחילה להצטבר, הגוף רוצה לישון.

הרצון להספיק את הכל ולמצות את היום עד הטיפה האחרונה משאיר אותי ער גם עכשיו.

06:00 השכמה, זה כבר נהיה הרגל.

אני עוד נזכר שבלילה לפני שנרדמתי פתאום הרגשתי מוזר ללכת לישון לבד בארץ זרה.

בבוקר אנו מגלים שחלק מהקבוצה המקבילה, השתוללה קצת מעבר לשעת הגג. לצד זה שכאב לי לשמוע על כך, בסתר לבי הייתי גאה בתלמידים שלנו שלא נגררו אחריהם.

ההתעסקות בחיוב, דוחפת אותם להישאר באור החיובי. אתמול בלילה כבר חילקנו להם את פתקי התודה שהשארנו בבוקר במלון האוזר לובלין.

בכניסה לחד”א, שתי תלמידות מגיעות אלינו עם כאב בטן.

בדיעבד מסתבר שהן לא שתו מספיק אתמול. החורף ממשיך ומתעתע בנו.

אולם חרף הקושי, הן ממשיכות איתנו בגבורה את כל היום לצד טיפול רפואי שניתן להן בהפסקות.

אנו מפיקים לקח ומקפידים על בקבוק מים צמוד לכל תלמיד למשך כל היום ועורכים הפסקות שתייה יזומה.

את הבוקר אנו פותחים בביקור בזאמק, המצודה המלכותית של מלך פולין בלובלין. אותו מלך שהביא אליו לקרקוב את היהודים סמוך לוואול, עושה את אותו הדבר גם בלובלין.

פריחתה התורנית של לובלין עשתה לה שם עד שהיא נקראה “ירושלים דפולין”. עטורה בצדיקים כדוגמת רבי צדוק הכהן מלובלין והמהר”ם שפירא מייסד מפעל ה”דף היומי” וישיבת חכמי לובלין. דא עקא כי ברגע שהגרמנים כובשים את הגנרלגוברנמן הם מחליטים להפרע מיהודי לובלין תחילה מפני היותם סמל היהדות באזור.

אנו מביטים סביב המצודה ומזהים את אזור היהודים הסמוך. בדרך הלאה עם האוטובוס, אנו מבחינים בקצה הגטו. אנו ממשיכים בנסיעה ורואים לנגדנו את בית העלמין היהודי רחב הידיים של לובלין. אולם למרבה תמהוננו, אנו מבחינים כי בית העלמין ריק לחלוטין. ליאור המדריך מסביר לנו כיצד הנאצים ראו במצבות החולקות כבוד למת כחומר גלם זול ונגיש ולקחו אותו לריצוף מחנה ההשמדה מיידנק. לובלין הענייה מבכה על בנייה, לא רק יהודי לובלין עזבו אותה לבלתי שוב, אלא אף מתיה ננטשו ממנה ואיבדו את הטעם לשוב אליה.

נסיעה קצרה לפאתי העיר, מביאה אותנו לשדה רחב ידיים בין העיר ליער. שדה פתוח וירוק. לא מוסתר ולא רחוק. מחנה שתושבי לובלין הפולנים יכלו לראות ובחרו שלא. מחנה עבודה והשמדה שפעל והרג למעלה מ60.000 יהודים, יהודי לובלין. השמחה של יהודי לובלין שהגיעו למיידנק במקום טרבלינקה, שינתה את עורה מהר מאוד.

מיידנק, מחנה העבודה וההשמדה שהרג מבני עמו ללא רחם. אנו נחשפים למחנה דרך סיפורה של הלינה בירנבאום. כיצד היא נעקרה ממשפחתה באכזריות בפאתי המחנה, כיצד היא צעדה פנימה מדדה על נעלי עקב חצי שבורות, כיצד אמה נלקחה ממנה למשרפות בתהליך הסלקציה ב”כיכר השושנים”. שושני הדם שניגר בסלקציה על השלג הצח. כיצד רכושה הדל של הלינה נלקח ממנה והיא מוצאת ממקלחות החיטוי לבושה בשמלת ערב חשופת גב, סרקסטית לנוכח המציאות.

כיצד עבדה בפרך בזמן שהיא רואה את משלוחי היהודים המגיעים למיידנק לא מפסיקים להגיע.

אנו מתקדמים בשבילי המחנה היתום, יתום ממבנים, יתום מתום ושורץ עורבים שחורים מזפת.

הרוח מצליפה בנו את טיפות הגשם שיורדות מרגע שהגענו למחנה. שוברות את גבן של המטריות דקות המראה ושדופות הברזל ומותירות את בעליהן בגשם. בפח הסמוך להר האפר, אנו מוצאים עוד כמה מטריות שכרעו תחת עבודת המחנה בביקור של כארבע שעות ואני שואל את עצמי, כיצד אלינה החזיקה מעמד כ”כ הרבה זמן?!

באנדרטה, אנחנו כבר ספוגי מים. גם אני ספוג מים למרות שהמטרייה שלי עוד עומדת איתן. בדרך חזרה לאוטובוס, הנהג מביט בי במבט משתאה ושואל כיצד היינו בחוץ במזג האוויר הזה כ”כ הרבה זמן?! אני מחייך ועונה לעצמי “מי שיש לו למה, יוכל לשאת כמעט כל איך”.

שוב אני נמלא בגאווה בתלמידים שלנו שעמדו בהדרכה האינטנסיבית למרות הקושי האישי.

אנו עולים צפון-מערב, לוורשה.

אני נזכר בשיחת הטלפון בבוקר שעשיתי לבית, תפסתי את המשפחה בדיוק לפני היציאה לגן/ביה”ס. כשהלל שאלה היכן אני, הסברתי לה בקצרה שאני נוסע היום מלובלין לוורשה.

מסע השליחות שלי עם התלמידים עוד לא נגמר ואני לא יכול לחזור עדיין לבית.

בתמימות הבת של הגדולה עונה לי שכיף לי כי זו עיר הולדתה של מארי קירי.

אני עונה לה בבת צחוק שהיא בהחלט צודקת, לעצמי אני אומר שהתמימות שלה שווה את הכל.

עוד שלוש שעות נסיעה, בדרך אנו רואים את “הפסנתרן”, סרט שאמור להכין אותנו לקראת הסיור מחר. סיור בעיר וורשה. הסרט עוזר לי להבין כיצד יהודי ורשה התדרדרו בהתחלה למצב המשפיל שאליו הם הגיעו. אני גאה בעם שלנו היום, עם מלא בעוז וענווה, עם שיודע להרים ראש ולענות כשצריך. עם שיודע לעמוד על שלו, עם שיודע שלעולם לא עוד.

בוורשה, אנו עוצרים לארוחת ערב ב”מסעדת פנחס”. הזמנו מבעוד מועד עוגת יום הולדת לקורן, חבר מבין תלמידי המשלחת שחוגג היום יום-הולדת. בדרך מעדכנים אותנו שגם בקבוצה השנייה יש ילדת יום-הולדת אך אין עוגה נוספת. מהר מאוד אנחנו מחליטים לחגוג לשניהם יחד.

בסוף ארוחת הערב, אנו מזמינים את שניהם לקדמת המסעדה ובשירה רמה אנו מביאים להם את העוגה.

21:00, סוף-סוף סיימנו ומגיעים למלון, מקבלים מפתחות ועולים רגע לחדרים להתארגן. אני והמורה נירה עוד מטפלים בשתי הבנות מהבוקר ומחפשים במקביל חדר לפעילות הערב.

מסתבר שאין חדר ואנו מופנים לקיים את הפעילות במסדרון, התלמידים כבר עייפים, האמת שגם העיניים שלי מבקשות קצת לנוח. אבל אנחנו לא מוותרים, אוספים את כולם לנק’ הכי רחבה במסדרון של הקומה ומתיישבים. זה הזמן לעבד את הרגשות האישיים שלנו מהמסע עד כה. אנו פורסים על השטיח שמיניות נייר בשלל צבעים, צבעי פנדה, צבעי עפרון וגירים שאספנו מראש מבית הספר. אנו מבקשים מהתלמידים לחשוב ולהביע את הרגש שהם מרגישים עד כה בציור.

בהתחלה חלק מהתלמידים מיד ניגש למלאכה וחלק עוד עומד בצד ובוחן. אנו מחשים אותם לכך שבכל מקרה בסוף הם יתבקשו לשתף אותנו ברגש. כמעט כולם מציירים.

אני מופתע לטובה עד כמה התלמידים שלנו אמנותיים ויצירתיים, עד כמה הם בעלי דעה ורגש.

רק אחד לא מצייר, הוא מרגיש מנותק מהרגש.

הפעילות כל-כך התארכה עד שאני מבקש עבורנו שעת כיבוי אורות מאוחרת יותר.

אחרי שכולם הולכים לחדרים, אני והמורה נירה מעבדים את המידע על התלמידים והמסע מהסדנה. אני דואג לכיבוי אורות והמורה נירה לוקחת את אחד התלמידים לשיחה אישית בנושא.

כבר קצת אחרי 23:00, אני מוצא את עצמי מחבר מחדש דלת מקלחת זכוכית שנפלה באחד החדרים, מרגיע שתי תלמידות אחרות ועולה לחדר. כבר 23:30, הפלאפון מלא בהודעות.

אני מכין כוס מרק ויושב עם עצמי לעבד את היום.

כבר כמעט 01:00 ואני שומע צעקות מחוץ לחלון. אני מזהה ברחוב מלמטה חמישה בני נוער. אני פותח את החלון לקור הפולני ומיטיב את המבט. מהר מאוד אני מזהה שם קבוצה של חמישה בני נוער פולנים שיכורים כלוט שהולכים ברחוב בזיג-זג וצועקים הברות לא ברורות.

אני סוגר את החלון ומבין שכל היום רק עלו מולי מקרים שנועדו להמחיש לי עד כמה התלמידים שלנו מלאים בערכים ובדרך ארץ.

אני מבין עד כמה שאני בר-מזל שזכיתי ללמד וללמוד איתם.

אני מבין עד כמה שאני אוהב אותם כמו שהם.

עד כמה חשוב שבחרתי להיות מחנך.

בוקר טוב,

נועם

נ.ב מחר יום שישי, אני לא יודע עד כמה אספיק לסנכרן את כתיבת היומן.

אני משתדל תמיד להיות קודם כל עבור התלמידים ורק בלילות לעבוד ולעבד.

מתנצל מראש.

שוב קמים בשש, כבר קשה יותר לקום… אני משכנע את עצמי שעוד מעט שבת ובטח אנוח.

אני יורד לעשות סבב השכמה. התלמידים כבר מזהים את הדפיקות שלי בדלת, אני כבר יודע את מי אני רוצה לראות עומד בדלת גם אם הוא צועק לי מהמיטה שהוא כבר קם.

תחושת האורגנית וההכרה שנוצרה בשבוע הזה מדהימה אותי.

יורדים לחדר אוכל, אוכלים שוב את אותה ארוחת הבוקר, הפעם התלמידים כבר לא מתלוננים. הם פשוט התרגלו והבינו שזה האוכל ואנחנו צריכים להעריך את מה שקיבלנו ולהגיד תודה.

יוצאים למסע היומי, תחנה ראשונה – גן החיות של וורשה.

בעיניים תמימות, ביקור של משלחת לפולין בגן החיות של ורשה עלול להיראות כדיסוננס חינוכי. מה לגן חיות ולמסע חינוכי אודות השואה? אולם התלמידים שלנו כבר מכירים את סיפור גן החיות עוד מההכנה למסע וכבר בתחילת הסיור מספרים למדריך בקצרה על משפחת ז’בינסקי. יאן, אנטונינה ובנם רישארד, חסידי אומות העולם. אוהבי הטבע והאדם שבחרו במודע ומתוך הבנה להציל כ-300 יהודים במהלך השואה! לצד הסיור בבית משפחת ז’בינסקי, הספקנו בדרך גם לראות מספר חיות בגן ולהעלות מחדש חיוך ששימש כ”נחמה פורתא” בדרך החוצה.

ממשיכים לבית הקברות היהודי של ורשה. בית הקברות הממוקם בתוך תחומי גטו ורשה ומשכן בתוכו את קברם של אמידי ומנהיגיה של הקהילה היהודית בורשה. עברו שם בקברה של מאמא אסתר רחל, שחקנית התאטרון שהקימה את תאטרון היידיש בעיר, מאוזליום שלושת הסופרים שהקימו את תרבותה של יהדות פולין וקברו של אדם צ’רניאקוב, מנהיג היודנרט שהחליט להתאבד במקום לבחור מי יגיע לאומשלגפלאץ (תחנת השילוחים) הנוסעת לטרבלינקה.

והמשכנו לנק’ הכי כואבת בבית העלמין, קבר האחים המכיל 80.000 מיהודי הגטו שמתו ונזרקו ברחובות הגטו. לצערנו, הרעב היה כ”כ גדול עד שהוא עשה את שלו. כשמת אדם בגטו, לא תמיד מיהרו לקבור אותו כדי שיוכלו לקחת ממנו את שובר המזון ולאכול יותר. בנקודה הזו, עצרנו את המסע בבית העלמין והוצאנו נרות כדי להדליק לזכרם. אחת התלמידות ארגנה לנו מהר על הרצפה את סמל מגו-דוד בנרות והזמנו כל אחדואחת לבוא ולהדליק נר לזכרם.

אנחנו מסיימים את הסיור בבית העלמין וחוזרים להסעה, בדרך לעיר העתיקה של ורשה לזמן חופשי לפני שבת. בדיוק לפני שאנו עולים להסעה, מספר בנות פוגשות את ראש המשלחת ומבקשות ממנו לקחת אותנו במקום זה לקניון, כי מרכז העיר מכיל רק מספר מסעדות פשוטות ללא אפשרות לערוך “קניות”. מנהל המשלחת מסרב ועונה להם שזה לא הגיוני, אבל הבנות שלנו כבר יודעות שהן מסוגלות לעשות את הכל. הן עולות להסעה ואומרות לי שעוד יהיה נס.

אנחנו מגיעים לעיר העתיקה והאוטובוס נעצר, כשהן מביטות מהחלון הן ממש התבאסו, אולם באותו רגע בדיוק קיבלנו הודעה ממנהל המשלחת על שינוי בתוכנית ונסיעה לקניון…

אחרי כמעט שעתיים בקניון (שבהם הבנתי שזו התרופה לכל כאבי הראש/הבטן/ הרגליים של התלמידים), אנחנו מרכזים חזרה את כל התלמידים באחת מנק’ היציאה ויוצאים לכיוון ההסעה. מבט חטוף בשעון מבהיר לי כי זמן כניסת השבת עוד רגע קט מגיע. אני נזכר שלא הספקתי לדבר עם אשתי כבר מאתמול… הגענו למלון, נותרו לנו רק עשרים דק’ להדלקת נרות. אני רץ למקלחת ובדרך נותן לאחד התלמידים משימה לברר בקבלה על מיקום להדלקת נרות. חמש דק’ לפני שבת אני כבר לבוש ומוכן. בהתחלה הכווינו אותנו למיקום של משלחת אחרת, אין שם מקום והבנות שלנו מתחילות להתבאס. אני מחזק אותם ומסביר כי העיקר הוא בכוונה! הן מתעודדות, בדיוק באותו הרגע מגיע הפיילוט שלנו ומראה לנו את מיקום הדלקת הנרות שלנו בחדר ליד. בסוף, כולנו הדלקנו נרות שבת בזמן. בינתיים, הבנים מצטרפים אלינו לחדר האוכל ואנחנו מחלקים לכל אחד את המכתב מהבית, מההורים ומהמשפחה. התלמידים ממש מתרגשים לקבל פיסת בית כתובה במכתב וממהרים לפתוח את המעטפה. בפנים הם מקבלים קפסולת כח חדשה שטוענת אותם באנרגיה ושולחת אותם להמשך הערב. התלמידים שותים בשקיקה את המכתבים ומתמלאים גאווה אושר על עצם היותם מי שהם. אני לומד מזה עד כמה חשוב שהורה/מורה ישבח את תלמידיו ויחזק אותם בשלבים השונים של החיים.

כבר 18:30 ואנחנו יוצאים לכיון בית הכנסת של ורשה, לא רחוק, לא קרוב, בערך רבע שעה הליכה. בבית הכנסת שולחים אותי להיות החזן, ביני לבין עצמי אני קצת מתבייש ופונה לאל בתפילה שאצליח למלא את שליחותי כחזן לטובת כלל המתפללים ולא תארע תקלה על ידי.

בסוף התפילה, אני שמח לשמוע משובים חיוביים מהצוות החינוכי שלנו, מהתלמידים שלנו

ומחברי ארבעת המשלחות הנוספות שבאו להשתתף עימנו בתפילת ערבית.

בסוף האוכל, אנחנו צועדים לארוחת שבת חגיגית במסעדה, אחד התלמידים מביה”ס השני שמשתתף איתנו במשלחת, מגיע אליי בביישנות ומבקש ממני שהוא יערוך את הקידוש. אני נענה לכך בשמחה ומביא לו מה שנדרש לקידוש. הוא ממש מאושר ושמח מן הרעיון, אחרי הקידוש הוא בא ומסביר לי עם חיוך גדול שזו הפעם השנייה שהוא עורך קידוש. אני שמח על הזכות שנפלה בחלקתי לשמח ילד נוסף ולחזק את תחושת המסוגלות שלו גם שהוא לא מביה”ס שלנו.

22:30 אנחנו מגיעים למסלון סוף-סוף, התלמידים כבר ממש עייפים, גם אני כבר מותש. אנחנו מחליטים לא לעשות להם עוד פעילות ערב,במקום זה, אני נשאר עם התלמידים בקומה ועובר מחדר לחדר כדי לערוך שיחות לא פורמאליות שבהן אני יכול להכווין את התלמידים שלנו מלב אל לב, באופן אישי ונקודתי.

כבר 23:30, גג שעת שינה הגיעה ואני שולח את כולם לישון, גורר את עצמי למעלה במדרגות ועולה לישון באזור 00:00, מחר אני שוב צריך לקום מוקדם כדי להתפלל תפילת שבת לפני ארוחת הבוקר… אני חוזר על המנטרה שליוותה אותי היום ברגעים של עייפות מצטברת כשאמרתי לעצמי: “בשבת אני אנוח”.

אני נכנס למיטה וקולט שלא הספקתי לדבר עם המשפחה שלי כל היום. כשהגענו למלון ממש לפני שבת, בארץ השבת כבר נכנסה. זרם של געגוע לבית חולף בי ואני נרדם.

מסתבר שלא, גם בשבת אין יותר מידי זמן למנוחה.

שבת בבוקר אני קם מוקדם להתפלל, צירוף מקרים או השגחה אלוקית, אני מסיים את תפילת מוסף בדיוק בזמן לרדת לחדר האוכל.

מיד לאחר מכן,אנו עורכים שיחת סיכום בית ספרית ומשלחתית למסע, אנחנו מנצלים את ההזדמנות ומודים “לכל מיש שעסק בצרכי ציבור באמונה” וסייע להצלחת המסע,

בשיחה אישית, אנחנו מחליטים לתת את המתנות מאיתנו רק בסוף המשלחת עצמה כדי לא להפיג את המתח החינוכי.

במהלך שיחת הסיכום, אני מבין עד כמה שאני בר מזל שזכיתי לעסוק בחינוך כדרך חיים. עד כמה אחריות לקחתי על כתפיי להנחיל לדור העתיד שלנו את הערכים שהם נר לרגלנו ולעזור להם לפרוץ את הדרך המיוחדת שלהם בעולם. עד כמה החינוך הוא ההבדל בין התום לרשעות. עד כמה החינוך בדרך הנכונה הוא זה שיעזור לילדים שלנו להתעלות על הרצונות ולעשות את מה שנכון וראוי לעשות.

אנו מסיימים את שיחת הסיכום וכאילו כאות וסמל שאני בדרך הנכונה, אנחנו יוצאים לסיור בעיר ומגיעים בתחנה הראשונה לאנדרטה לזכרו של הנריק גולדשמיט (יאנוש קורצ’ק). מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש עד כמה קורצ’ק האמין בילדים ואהב אותם בזכות מי שהם ולא בגלל הישגים או דברים שהם עשו. אני חושב שזה הבסיס לחינוך, לאהוב את התלמידים שלך על עצם היותם מי שהם. במהלך ההדרכה, המדריך מחלק באקראי לכל תלמיד משפט של יאנוש קורצ’ק ובאופן מפליא התלמידים ממש מתחברים למשפטים שהם קיבלו ומרגישים שזה מדבר בדיוק אליהם.

אנחנו ממשיכים הלאה ונכנסים לאחת השכונות, ורשה נחרבה כבר שלוש פעמים (כשהגרמנים כבשו אותה, במרד היהודי ובמרד הפולני), כלומר שכיום כמעט ולא ניתן למצוא שרידים לגטו שהיה. באחת השכונות, נותרו עוד שני קטעי חומה ואנחנו נכנסים לראות אותם. צחוק הגורל הוא שליד אחד הקטעים, גר אדם אנטישי ואלים שתמיד מחפש כיצד להפריע ולפגוע במשלחות שבאות מתחת לבית שלו… לשמחתי הרבה, היום אנחנו כבר לא ניתן לאף אחד לפגוע בנו במקום האיום הזה! אני שמח לשמוע את תחושת הגאווה והכבוד שהתלמידים שלנו רוחשים למדינה ולסמליה.

משם, אנחנו ממשיכים לגשר המעבר (גשר כלודנה) בין הגטו הקטן לגטו הגדול בורשה, הנק’ שהפרידה את שני חלקי הגטו בגלל מסילת הרכבת ומיקום הכנסייה. אנחנו לומדים על הצפיפות ששררה בגטו, על כמות האנשים שנדחסו לחדר, על תנאי המחיה הקשים והעדר הסנטריה, על אי הודאות ועל המחסור במזון. אנו שומעים על סיפורו של אדם צרניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה שבחר לשים את נפשו בכפו ולא לשלוח יהודים אחרים להשמדה.

משם אנחנו ממשיכים לארוחת צהרים במסעדת פנחס, אני שמח לראות שהתלמידים שלנו כבר יושבים ביחד עם ביה”ס המקביל ונרקמים ביניהם קשרי ידידות. יותר מכך אני שמח לראות כיצד כל תלמידי המשלחת מביה”ס שלנו התגברו במהלך המסע על ריבים או ויכוחים קודמים שהם הגיעו אתם לפולין ודווקא פה, כ”כ רחוק מהבית הם מצאו את הדרך לפתור את כל המחלוקות.

אנחנו ממשיכים בהליכה של 5-4 ק”מ למסלול הגבורה. אנו לומדים שגבורה היא לאו דווקא נחלת הלוחמים אלא נחלתם של אנשי הרוח וההנהגה בתחומי החיים השונים. אנשים שבחרו לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון על אף הקושי הרב שעמד לנגדם בשעת המבחן. את מסלול הגבורה אנו מסיימים במילה 19, ממש מעל הבונקר שבו נהרגו לוחמי מרד גטו ורשה.

בינתיים השבת כבר יוצאת, אנו מגיעים לנק’ המפגש עם האוטובוס ונוסעים לטקס חסידי אומות העולם. בדרך, אני משאיל מתלמיד פלאפון (שלי בחדר עוד מכניסת שבת) ומרוויח כמה דק’ של שיחה עם הבית…

המפגש האישי שלנו עם ניצולי שואה ועם חסידי אומות העולם, מוליד בעיניי קסם מיוחד שאי אפשר לתאר במילים. כואב לי לדעת שלקסם הזה אין עוד המון זמן להמשיך ולהתקיים, שכן הזמן עושה את שלו וככל שחולף הזמן בסוף גם “עמודי התווך” האלה נאספים אל עמם.

 אנחנו חוזרים למלון, תדריך למחר. הלילה האחרון למסע (לא כולל הטיסה חזור). התלמידים משתפים אותי בעצב שממלא אותם שהמסע כבר כמעט הגיע לקיצו. אני שמח לשמוע מהם עד כמה שהמסע הזה תרם להם להעריך את הבית/המשפחה/החיים. עד כמה המסע הזה תרם להם לאהוב אדם באשר הוא אדם. עד כמה המסע הזה תרם להם את ההבנה שצריך לקבל פרופורציות בריאות לחיים ולהתעסק בעיקר ולא בטפל. עד כמה שכל מעשה קטן וטוב שלהם יכול להשפיע על אנשים רבים באופן אקספוננציאלי.

אני מנצל את זה שהלילה השעון חוזר לאחור שעה ואני מחליט להמשיך להישאר עם תלמידים לשיחות אישיות בחדר גם אחרי זמן “כיבוי אורות” שבו אסור להם כבר לצאת מהחדר. אני יודע עד כמה יש יכולת חינוכית לזמן הזה שמחוץ לבית הספר. אז אני משתדל לתת עוד כמה מילים מחזקות ועוד כמה נקודות מבט לחיים בריאים באחד מחדר הבנים.

כמעט חצות, יש לי עוד עבודה לשבת ולעבד את המסע, לארגן את התיק למחר ולהספיק לנצל את הלילה וללכת לישון. כבר 02:00, כלומר שוב 01:00. אני מסיים את המכתב וחושב שזו ההזדמנות היחידה שיש לי להשיב את השעון לאחור…(וגם זה בהשאלה עד לשעון הקיץ הבא).

זו ההמחשה הכי טובה לכך שכל יום אני צריך להשתדל לעשות את המירב כדי לממש את תפקידי בעולם…אני מסיים את העבודה במחשב ועובר להמשך העבודה בחדר.

מחר מחכה לנו יום עמוס, טרבלינקה, טיקוצין ויער לופוחובה.

לילה טוב.

נועם

חול

“גרגר בחול, אביון ומלך
בודד, מונח על אם הדרך.
גרגר בחול נדבק ברגל הלך.
ללא זהות, בחוסר ודאות וערך.

 

גרגר בחול נסתר במרתף,
ללא אור, בעלטה מתכופף.
שותק, נבלע בחלל העוטף
נתלה בבצע הפכפך ובחסד מתחלף.

 

גרגר בחול, ללא מחסה,
אבל, חפוי ראש ומעשה.
חגור בשק ובעפר מתכסה,
ייסוד עפר ועצב מחשה.

 

גרגר בחול, חסר שם וזכירה
מי בגז, מי בירי, מי ברעב, מי בחנק ומי בבערה.
מי לחיי יסורים ומי לארץ גזרה
עולה במרכבת אש ורוח סערה

 

גרגר בחול מיני רבים,
נשטף לחוף משצף הגלים.
עולה ונסוג אחור ולפנים,
מתנחם ביום בו יבואו האובדים.

 

גרגר בחול חולף בתפר
כעוף החול נוסק מאפר
הלא המה כתובים בספר,
ארבה ארבה את זרעך כחול לאין חקר.

 

גרגר בחול, פעוט וחשוב
גרגר יצוק לזכוכית באור והבהוב
בא מעפר ולעפר ישוב

נובל ופורח כציץ ישוב”