“ילד שכזה- עולמו של איתמר”
Copyright © 2015
איתמר הוא ילד שכזה.
כזה מקסים, כזה שמח, כזה יפה.
כזה גם שלא מדבר וחווה את העולם מעט שונה.
זה אני, איתמר, ילד בן 13. אומרים שאני כבר נער.
אבל אוהב גם משחקים של קטנים, לשמוע מוסיקה ולטייל בחוץ ביום שמש חמים.
אני מאוד נהנה לצפות בטלוויזיה ולעמוד קרוב קרוב למסך.
גם אם אני לא רואה הכול, זה מאוד נעים לי בעיניים ובאוזניים זה חזק.
יש לי שני אחים קטנים שמצחיקים אותי, איה ויואב.
לפעמים הם מתלוננים שאני מסתיר להם את המסך: ״איתמר זוז, אתה מסתיר לי!״.
לוקח לי קצת זמן עד שאני זז ועושה דברים.
לפעמים זה מרגיז אותם ולפעמים הם סולחים.
נראה לי שהם פשוט כבר רגילים.
קודם לשמוע
מוסיקה מאוד נעימה לי באוזניים, במיוחד שירי ילדים שאני מכיר.
הפנים שלי מחייכות ואני בעננים.
כל הגוף מתרגש ואני קופץ ומנפנף.
אמא ואבא שרים לי שירים ומחבקים אותי.
שמחה ואושר מציפים את כל גופי.
אני מרוכז במוסיקה בלי לראות ולהקשיב לכל דבר אחר סביבי.
לפעמים הם אומרים: ״זהו איתמר, מפסיקים. עכשיו להירגע״.
אני לא רוצה לעצור ומחכה לשיר הבא.
יש קולות שתמיד מקפיצים אותי. נגינה בקסילופון.
זה מרגש מאוד ואני צוהל, אבל יותר מדי מזה עושה לי כבר בלאגן בראש.
יש לי כמה קולות אהובים ביותר- הקול של אמא ואבא ואחיי הצעירים.
כשאני חוזר הביתה מבית הספר, אני מחכה לשמוע את קולם.
קודם אני שומע ואחר כך אני רואה. אני הולך בעקבות הקול.
לאמא יש קול רך כזה ומתנגן לפעמים.
לאבא יש קול חזק יותר שהוא רק שלו.
לאחים שלי יש קול של פצפונים, עולה ויורד. לפעמים צועק, צוחק לפעמים מתלהב.
ככה הכי קל לי לדעת מי נמצא, אני מקשיב והולך למקום שממנו הקול בא.
יש הרבה קולות נוספים שאני מכיר- בבית הספר את המורה והחברים.
הכי קל לי כשאני שומע כל אחד בנפרד, קרוב אלי ובשקט. הס.
הרעש מסביב מאוד מבלבל והכול נשמע מאוד סוער.
כמו תזמורת של הרבה כלי נגינה שמנגנת ביחד ואני לא יודע מי זה מה.
קול של סבא וסבתא מזכיר לי ריחות של ארוחת שישי ושבת.
לכל קול יש תמונות שקופצות לי לראש. ריחות וטעמים.
לפעמים מדברים אלי בקול כזה שאני לא כל כך מבין.
כשאבא שר לי ״איתמרי בוא לאכול”, אני מייד מבין.
זה ממש ברור, הרי אמרתי לכם, אין כמו לשיר.
הכול מתחבר לי, אני קולט מהר.
השיר מגיע לאוזניי והמילים פתאום ברורות.
אחר כך לראות
כולם אומרים לי: ״איתמרי, תסתכל עלי״.
לא ברור לי איפה? פנים, עיניים, אף… אוף!!! זה מאוד מסובך.
לפעמים אני מסתכל על אמא ורואה מיד את השרשרת האדומה שלה.
אחר כך גם פה.
אני אוהב ישר לתפוס בשרשרת.
אני שומע את קולה ואז זה מתחבר.
זאת הרי אמא שלי שאני אוהב.
פעם היה לי מאוד קשה להסתכל לה ישר בעיניים. ואפילו לא תמיד נעים.
יותר נעים להסתכל מהצד.
אתם יודעים מה? לפעמים חושבים שאני לא מסתכל,
אבל אני בעצם רואה הכול.
אני לא תמיד מבין פנים- עיניים, פה ואף. איך זה מסתדר יחדיו?
אז יש לי דרכים משלי.
איה. נמוכה ממני בהרבה, שיער ארוך, קופצנית, קול עולה ויורד.
ריח שוקולד (כי מאוד אוהבת לאכול).
יואב. שיער קצר, מדבר הרבה ומהר…
ריח ברוקולי, שום ובצל ( אתם מאמינים שאוהב?).
כשהם לא בבית, אני קצת עצוב. קשה לי לחכות להם.
אני מחפש אותם בחדרים. מחכה שאפגוש אותם שוב.
כשאני פוגש אנשים חדשים, לוקח לי זמן להכיר.
תמונות עוזרות לי כשרואה אותם שוב ושוב.
מכיר את קולם ואז מגיב בשמחה.
מחייך אליהם. מקשיב.
ויודע מי בא.
להרגיש
כשמביאים לי משהו חדש אני מכניס ישר לפה.
אמא אומרת שאני ״ממפה״.
מה זה? בודק אם זה אכיל? טעים?
ככה בודק צורה ומרקם ולאן זה בדיוק שייך.
כדור, ספל או סתם בובה.
רק להסתכל על זה, זה לא תמיד ברור.
אם סבתא תביא לי מתנה אתלהב ואפתח.
ארגיש את זה על פניי ואטעם שזה נעים ורך. נראה צבעוני ודומה לחולצה או תיק כי זה מלבני.
יש לזה חוטים שאני אוהב למשוך.
היא תגיד:״הבאתי לך צעיף, תתחדש״.
אלך עם זה מספר פעמים,
ויהיה לי ברור ש״צעיף״ זה בחורף והולך עם מעיל ואולי גם כובע.
להריח
ריח של בית, ריח חמים ואכיל. ריחות של אוכל עלי אהובים.
ריח ארוחת בוקר, צהריים וערב-
מסדרים לי את היום ומה בא אחרי מה. יש למה לחכות, לארוחה הבאה.
ארוחת בוקר זה בית הספר, אחר כך לומדים ויש כל מיני משחקים וחצר.
ארוחת צהריים זה ממש טעים ואחריה יש עוד לימודים,
הסעה הביתה ולאכול מעדן וניל.
טעם
הכול אני טועם! זה אני. נראה קצת מוזר כך אומרים לי.
אבל זה מה שאני מסוגל.
טעם של בגד שיצא מכביסה, פלסטיק לא ברור, חלק ממשחק שלקחתי מאיה.
יש טעמים שאני אוהב,
פסטה עגבניות ושוקו חם.
פופקורן ובייגלה עלי אהובים ובפה עושים פצפצים ורעשים נעימים.
עוד דברים שאני אוהב…
לשחות בבריכה זה ממש נעים.
אבל מים מחוממים בבקשה ולא קרירים.
במים אני קליל. כמו דג בים.
מתנועע מהר (לא כמו בחוץ)
צולל (ושותה קצת מים בדרך)
משתכשך בבריכה עם רגליי.
תנו לי מים בכל מקום ואני מסודר. תודה רבה.
עכשיו תשאלו את עצמכם – על מה אני חושב? ואיך אני מרגיש?
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה מאמא ומאבא.
את האייפד שלי.
התרגלתי אליו ממש מהר. הוא חברי הטוב ביותר!
יש לי בו תמונות של כל מה שאני רוצה לומר.
אבא הקליט בקולו.
אני לוחץ על תמונה, ואומר:״אבא אני אוהב אותך!״ או ״איפה אתה?״.
יש שם תמונות של אוכל, משחקים, רגשות ושל כל האנשים שאני מכיר.
כך אני מדבר עם כולם,
שמח ומרוצה. סוף סוף המילים יוצאות!
כי לדבר לבד בקולי, זה ממש קשה. אני ממש מנסה ורק קצת קול יוצא.
באייפד אני משחק, לומד ושומע סיפורים.
יש לי מכשיר אופנתי ו”איני” כמו לכל הילדים.
איה ויואב אלי מצטרפים, מקשיבים לי ולפעמים אנחנו בתורות משחקים.
אז זהו, זה אני איתמר.
ילד בן 13. אומרים שכבר נער.
עדיין אוהב משחקים של קטנים.
מבין רוב מה שאתם אומרים.
באייפד משמיע את קולי ונהנה מהחיים.
קצת אחר.
אוהב דברים שונים ודומים לאחרים.
אומרים לי: אתה ״ילד מיוחד״.
חשוב לי שתראו אותי כפי שאני, תכירו את עולמי ותקשיבו לקולי.
“ילד שכזה- עולמו של איתמר”
הספר נכתב מנקודת הראות של בני, איתמר בן ה-13. הוא מתאר את עולמו הפנימי של איתמר והאינטראקציה שלו עם הסביבה. איתמר מאובחן בקשת האוטיסטית.
הסיפור מתייחס לחוויותיו החושיות:
קודם לשמוע, אחר כך לראות את העולם, לטעום כדי להכיר, ריחות ותחושה. כל מרכיב בעולמו נחווה קצת אחרת, בדרכו הייחודית שלו.
בסיפור, נחווה את הפער בין החיצוניות לפנימיות שלו. הרבדים העמוקים יותר, החבויים והנפלאים של איתמר.
היכולת לדבר, לשאול, לשתף, להיות בקשר עם הסובבים אותך, היא כה בסיסית בחיינו.
יכולות אלו אינן מובנות מאליהן בחייהם של אנשים עם בעיית תקשורת.
אני מקווה שסיפורו של איתמר יתרום להורים, אחים, סבים וסבתות לילדים עם בעיית תקשורת ואנשי מקצוע שעוסקים בתחום.
ולכל מי שרוצה להכיר קצת יותר את האחר.
יפעת שוסטר, היא אמא לאיה, יואב ואיתמר. איתמר בן 13, מאובחן כאוטיסט. עובדת סוציאלית קלינית, עוסקת בתחום האוטיזם ומוגבלויות , טיפול והדרכה.
אירנה ברודסקי, היא אמא לשתי בנות, מתכנתת במשרה מלאה וציירת במשרה חלקית :). אתם מוזמנים לעקוב אחריה בבלוג שלה brodeski.blogspot.com
או בדף הפייסבוק Cartoon Boutique
אולי יעניין אותך לקרוא גם את “קפיצי ופצפוץ – סיפור על אח מיוחד”
Published: Jun 1, 2015
Latest Revision: Jan 16, 2020
Ourboox Unique Identifier: OB-52241
Copyright © 2015
Skip to content