circle of life

הקדמה

נכתב על ידי אורן מאייר בהשראת בת זוגתו יעל.

סיפור אמיתי המכיל תמצית חיים, ומאורעות שקראו בחלוף השנים.

דברים קטנים שנוגעים לכולנו, ומהווים חלק אינטגרלי מהחיים של כול אחד ואחד.

הסיפור מתאר התפתחות החיים בליווי קונוטציות עמוקות ומשאיר מקום לכל אחד לפרש את העלילה כראות עניו.

מקווה שכל אחד יזכה למצוא את חצי הסהר השני ולהיות מה שנועדנו להיות, עיגול אחד מושלם.

נקודת מידע:

 המתמטיקאים מכנים יצירה מופלאה זו ” ספרא”.

Circle of Life

בראשית

אז מה זה בעצם הדבר הזה שכולם מדברים עליו, לאורך כל ההיסטוריה נכתבו עליו שירים, הולחנו עליו מחזות,נעשו עליו סרטים, אנשים העריצו אותו, ותיעבו אותו, חייו אותו ומתו בגללו, עליו ציירו במערות שנתגלו על פני תבל, מדינות נכבשו וממשלות נפלו.

אותה תחושה מצמררת שער של אנרגיה מחשמלת שעולה מכפות הרגלים , מציפה את הקיבה וגורמת לכאבים בחזה,בזמן שהיא מפלחת את הלב לשניים ואת התודעה לרסיסים.

הסיפור שלי מתחיל לפני הרבה זמן, בעצם עוד בזמן שהכול היה “תהו- ובוהו וחושך על פני תהום”.

בזמן ששני הרקיעים נשקו אחד לשני, ויין ויאנג היו אחד.

כאשר הגן הגדול איפשר לכול נפש להלך בקרבו,לשחק בו ולהשתעשע, בזמן שבו לא היו מלחמות ולא שנאה-קינאה. בזמן שעוד תיבת פנדורה לא נקראה כך.

בזמן שבו הכדורים שלטו או ליתר דיוק פשוט היו,כי במקום שאין תחרות אין איבה והכדור מתגלגל ומוביל לחוסר שנאה- קינאה, ואין תחרות ויש טוב.

הכדור

מהו בעצם כדור? אם לרגע תעזבו את נקודת ההנחה שלכם,שמתבססת על מה שההיגיון הפשוט אומר והתמונה שמצטיירת לכם בראש של כדורגל או כדורסל אפילו פינג-פונג או כל “כדור” שמשרת את עולם השעשועים שמכנים ספורט וכדומה. וגם את שר המלחמה תוציאו מהתמונה מה בעצם נישאר לכם? .

טוב, בסדר אני אעזור לכם, כדור הוא בעצם צורה שמסמלת שלמות.

נכתבו על זה ספרים , וגם סרטים לא מעט נעשו,אפילו יש סימנים על זה במדע, וכן זה מופיע לא מעט לאורך ההיסטוריה המוכרת לנו של בני האדם.

למה לכאורה דבר שהוא כול כך פשוט בעניי המתבונן, מרתק לא מעט מדענים ואנשי רוח מסביב לגלובוס.

אז כמו שנאמר “שלמות”, זו מילת המפתח. מדענים ואנשי שם,מניחים שאם הם יפתרו את סוגיית “העיגול הנצחי” הם יפתרו את חידת היקום, וכמובן באופן טבעי כל דבר שאין לו פתרון מעורר באופן אינסטינקטיבי תגובות של פחד ואי וודאות, לכן הרצון לפתרון הוא “מרוץ אחר השעון”, שגם המספרים שלו דרך אגב מסודרים במעגל והמחוג לרוב נע במעגליות.

מיקרי לא?

העיקרון

אז העיקרון אומר שלמות, אני מניח שהבנתם זאת עד כה,

וכמובן עוד מישהו או משהו הבינו את זה לפני הרבה הרבה זמן אפשר אפילו לומר עידן ועידנים.

עכשיו אם נפסול לרגע או בכול אופן נשים בצד את התיאוריה של דארווין שאומרת למי שלא יודע או רוצה בכך, שמוצא האדם מן הקוף והדרך האבולוציונית היא זאת שהביאה אותנו עד הלום בכוחות עצמה.אז נשאיר את העובדה או ההנחה למי שרוצה בכך.אבל אבן הייסוד היא שיש איזה שהוא ישות שאחראית לסובב את הגלגל, לייצור ולהרוס, להחיות ולהמית ” ורוח אלוהים מרחפת על פני המים”, לתת ולקחת.

וכמובן נוצר היקום, וכול דבר אחר על העיקרון הזה של עגול זה יפה עגול זה טוב.

לכן כשתצאו החוצה בליל ירח מלא תראו אותו זוהר באור נפלא ועגול וכן הכוכבים וגם אם הייתה באפשרותכם היכולת להביט על כדור – הארץ הייתם בוודאי מבחינים בצורתו שעדיין מנסה לשאוף לשלמות.

הגן

איפשהו במקום רחוק, מעבר להישג ידיו של האדם.

שוכן מקום נפלא וקסום כמו באגדות, גן גדול זהו לא סתם גן רגיל, זהו המקום בו נוצרות הנשמות ולאחר צאתם מין המעיין הנובע ” והכית בצור, ויצאו ממנו מים”,יוצאות לשחק בין עצי התפוח, ולהשתובב לאורך כרי הדשא האין סופיים.

במקום בו השמש לא שוקעת והירח לא זורח אך עדיין ניראה כאילו אף פעם לא מאוחר לשחק עוד משחק קטן.

מוזיקה נעימה ממלאת את החלל ומקנה תחושת רוגע נעימה, פרחים צומחים בכול עבר, מעיינות זורמים וטעמם כטעם הצוף, ומכול עבר ניתן לראות כדורים גדולים ויפים משחקים ומקפצים אל כול עבר.

כדורים מושלמים אלו הם נשמות טהורות, זוגות זוגות נוצרו, שניים שניים “ויבאו.. אל התיבה שניים שניים מכול הבשר…”.

יין –ויאנג, אחד משלים את השני, אחד לא יכול להתקיים בלי האחר, וכך כשהם מחוברים בקשר הדוק,יוצרים נשמה אחת מושלמת, יוצרים כדור אחד עגול ומושלם.

כל כדור ייחודי ואין שני לו, כל כדור מיוחד בפני עצמו   יש כול כך הרבה ועדיין יש מקום לכולם לשחק במדשאות רחבי הידיים, של הגן הנפלא. אך כמו בכול דבר גם בגן הזה יש חסרון, גם בו יש פינה אחת שחורה ומפחידה, וכל הכדורים מתרחקים ממנו ולא מתקרבים, הם יודעים שמתי שהוא כל כדור ניקרא לגשת לשם והם יודעים שכל מי שהלך לא חזר, אבל היותר מפחיד, שלא מעט פעמים קורא דבר שמעורר פחד גם בנשמות הותיקות ביותר בגן, וזה שרק חצי אחד ניקרא ללכת אל אותו מקום אפל, והחצי הנותר נאלץ להישאר לבד ובודד.

לעתים היה צורך לחכות הרבה מאוד זמן עד שגם הוא נקרא ללכת אל אותו מקום שחור ואפל, ושם יתחיל בחיפוש המייגע אחר החצי השני, על מנת לחבור אליו וליצור כמו מבראשית כדור. .

הבאר

בפינה החשוכה, לא צמח דבר רק כמצוץ של עשב שוטה ניראה פה ושם, השביל שהכיל פרחים קטנים וחמודים, בשלל סגנונות וצבעים אט אט הפך להיות שביל ירוק ויפה אומנם אבל אם מסתכלים ממקום גבוה, מהגבעה הקטנה שהייתה לא הרחק משם ניתן לראות בברור מעיין גבול דמיוני שחצץ את האזור, הבאר מזה והגן מזה.

הבאר הזו הייתה בעצם מעבר מאותו גן קסום אל אותו מקום בו יש קנאה-שנאה, אל אותו מקום בו יש תחושות ודחף להמשיך למלא את הקנקן למרות שהוא כבר גולש אל הצדדים.

למרות שכל נשמה חיה בגן מאות ואלפי בשנים,היא חוזרת להתחלה לצורה קטנה ואומללה, זה מה שהמעבר בבאר עושה, כל הידע והחוכמה שצברת במשך עשורים

נעלם ומתפוגג, לכן זו הסיבה כשתינוקות באים לעולם הם בוכים כי כול מה שהיה להם, כול השובע נילקח ובמקום נוצר חלל “והבור ריק , אין בו מים” , ורק תחושות חדשות שלא היו עד כה, תחושות עזות עד כאב, כל כך קשות עד שבא לבכות, ולבכות הרבה זמן.

אך התחושה הכי קשה זה לדעת שבעולם החומרי ישנה הגבלת זמן, ולא תמיד כוחו של האדם יעמוד לרשותו על מנת לאפשר לו להמשיך במסע.

המסע הארוך והמתמשך שבמציאת החצי האבוד.

יש מאין

במקום שבו הזמן לא יכול לגעת ושום דבר חדש לא קורה, מה שנקבע בסדרי בראשית נמשך לנצח ועובד כמו מכונה משומנת היטב.

ולכן הדבר גרם “להדים” רבים, ולהמולה רבה וגם זו הפעם הראשונה שהכדורים נעמדו מלאכת, והמשחקים נעצרו, וכול המבטים הופנו אל עבר המעיין שעלה על גדותיו והחל מבעבע. יצאתם המסיבית של הכדורים ממנו הופסקה בבת אחת, אומנם הרגעים הבאים ובעצם כול ההתרחשות נמשכה לא יותר מכמה רגעים בודדים, אך במקום שאין זמן שנייה נמשכת כנצח.

לפתע מתחתית המעיין החל עולה כדור זוהר ונפלא, אם היה יכול להיות משהו שהוא עגול יותר מכדור אז הוא היה זה.

צורתו הייתה פשוט מושלמת, ואך שרק יצא מן המעיין חבר אל שאר הכדורים והמעיין חזר לקדמותו,וכול הפעילות חזרה לסידורה אך במהלך התקופה הבאה ידעו כולם שיש כדור מיוחד אחד בתוך הגן.

חמשת אלפים שבע מאות ושלושים ותשעה שנים מאוחר יותר, זומן הכדור אל הבאר, כולם הפנו את מבטם אליו בזמן שהלך בשביל אל עבר הגבול, אך רגע לפני שחצה את הקו הדמיוני לכאורה, נעצר הכדור וכמטה קסם נחצה לשניים.

אדמה

נולדתי ב-1979 כמדומני היה יום שבת לאחר חצות.

וכמו כל תינוק טיפוסי, הגיחה לעולם לא ממש מצאה חן בעניי והכאב היה עצום.

לא ראיתי כלום, דבר שלעצמו עורר אצלי בהלה, ובנוסף – לכל מצאתי את עצמי תלוי באוויר ומקבל מכות, מה כבר עשיתי שנענשתי כך?

בזמן שהייתי בגן שמעתי כול מני התלחשויות על מה שקורה למי שניכנס לבאר, אבל אלו בעצם היו רק שמועות כי בוא נודה בזה מי שניכנס הרי לא חזר.

אבל שום דבר לא הכין אותי לזה, ולא זה בלבד שמצאתי את עצמי שוכב בחדר ענק בוהה בכלום, בנוסף לכל היו מסביבי עוד הרבה תינוקות יותר מכפי שיכלתי לספור בזמנו, שלא הפסיקו לצווח כאילו משהו נושך את רגליהם.

לאחר שייצאתי ממה שלעתיד זכרתי כבת חולים, חשבתי שהינה הגיעה הגאולה וסוף סוף יהיה לי קצת שקט, אבל מסתבר שהתוכניות של אחרים היו קצת שונים משלי.

הגעתי ישר אל אולם אומנם יפה אבל הומה אדם, ואז קרב אלי אדם עם זקן שבהתחלה האמנתי כאדם נחמד ועוד לפני שהספקתי לומר את דעתי בנושא, בלי בושה חתך לי חלק ממה שהיה אמור להיות רכושי הבלעדי.

אתם חושבים שלא השמעתי את דעתי בנושא.

חה… במשך 24 שעות צווחתי כאילו אין מחר ואפילו אמא הייתה צריכה לקחת כדור הרגעה.

התשמ”ג

ארבע שנים חלפו מהיום הנורא הזה.

ואני בינתיים הספקתי כבר להתרגל להליכות העולם, כבר למדתי לאכול וללכת ואפילו לדבר, דברים שבצד השני נראו לי כמובנים מאליו, פה נתקלתי בקשיים.

בינתיים בגן לא חדלה המאומה כאשר חצי סהר עשה את צעדיו על השביל הפורח.

בעודו מתקדם בבטחה מבלי לדעת מה הוא הולך לעבור,לחוסר מזלו אני כבר לא הייתי באזור לכן לא יכולתי לומר לו, שעדיף שיישאר.

אבל כשאתה מזומן לעבור בפתח אז אין לך ברירה אתה חייב ללכת.

ואז זה קרה, בבת אחת נכבה האור ופתאום נשמעה צעקה ואז קולה של המיילדת אומרת לאם הטריה מזל- טוב נולדה לך בת.

וכך, יום ראשון ,חמשת אלפים שבע מאות ארבעים ושלושה שנים, לאחר שהמעיין עלה על גדותיו, יעל הגיחה אל עולם האדם בקול חורק שיניים.

ובכך התחילה היוצרות של מעגל חדש, כאשר באותו רגע נתון שני הסהרונים התהלכו בעולם התמותה, בתקווה שיום אחד יחברו יחדיו לפני שיגמר הזמן.

התחלה

כמו כל דבר בטבע, גם החיים נחלקים לשלושה חלקים התחלה, אמצע, וסוף.

ההתחלה נמדדת בעצם מהיום הראשון שאתה עצמך מתחיל להיות מודע לסובב אותך.

זה יכול להיות בגיל מבוגר שבו אתה עובר שינויים פנימיים ופיזיים גדולים עד כדי כך, שגם הסובבים אותך מודעים לשינוי שמתחולל בך.

וזה יכול להיות בגיל מאוד צעיר שבו אתה הופך להיות חוקר טבע נועז, שלא נרתע משום סכנה, בעולם אכזר ומלא אויבים, כשאין דבר שלא עוצר בעדך מלחקור ולהתרשם ולהכניס את הדבר המזעזע הזה לפה…איכס זה מגעיל, למה אף אחד לא אמר לי שיש לזה טעם נורא, איפה אימא שבאמת צריך אותה.

אנחנו הרי בעלי תארים יותר מאדם בוגר, במשך תקופה כל כך קצרה אנחנו הופכים להיות זואולוגים,ארכיאולוגים ומהנדסי חשמל ועוד מהמקצועות שלא יביישו אף אם גאה.וכל זה כשיש לנו את כל הרשות והתקציב מאשר אבא, כי אנחנו קטנים ומתוקים, ובנוסף יש לנו את אימא להגנתנו.

וחוץ מזה אם כל הכבוד, אנחנו גם יותר חכמים מכול אדם בוגר, הרי היו אלו המדענים הבוגרים שקבעו חד משמעית, שתינוקות” מנצלים חלק גדול יותר מהמוח”מאשר הומוסאפיאנס בוגר.

אמצע

את שאר חיינו הבוגרים, אנחנו מקדישים למה שניראה כהכנה למבחן בגרות.

כמו בכל טקס פולחני, ישנו נושא ההתארגנות לקבוצות, לימוד הטקס, וביצועו.

את ההתארגנות אנחנו מבצעים תוך רכישת חברים מתוך החברה שסובבת אותנו והם יהיו אלה שישפעו על בניית האישיות ודפוסי ההתנהגות שלנו.

לימוד הטקס מתבצע תוך הכוונה מלאה של ההורים ועל ידי מערכת חוקים נוקשה שלא עושה הנחות לאף אחד.

הטקס עצמו מתבצע כאשר אתה יוצא לעולם הגדול בכוחות עצמך, ומתמודד עם המציאות וכמובן כמו כול חיה בטבע, ברגע שאתה נתקל בצרה אתה חוזר אל המקום שבו אתה מרגיש הכי בטוח,מתחת לכנפיה של האם, בתקווה שהיא תשהה בבת מלון באותו היום.

אז הגענו לגיל המצוות ועם זה הזיפים שמגרדים לי והורמונים משתוללים, והם הכן משתוללים.

וכאן בלי שום התרעה מוקדמת, החליטה לצוץ התכונה שחקוקה לנו בגנים עוד מראשית האדם והפכתי להיות ציד. אומנם על מנת לאכול ארוחת ערב, הייתי בסך הכול צריך לעבור את הכביש למכולת השכונתית.

אבל הפכנו להיות ציידים מסוג חדש, הניסיון לצוד נקבה עסיסית, כאשר הטסטוסטרון מניע אותנו בכוח רב.

סוף

אז כמו בהתחלה, שחקנו משחקים ורצנו לרוחבי הגן מבטון, שגם כאן נראו מידי פעם עשבים שוטים שצצו פה ושם.

ואז הגיע הסוף, סוף לגיל הילדות והפכנו להיות גברים.

ואם אתם חושבים, שהיה צורך באיזה שהו תופעת טבע

אסטרונומית משהו שדמה בממדיו למפץ הגדול, שיגרום לשינויי המופלא הזה.

אז זהו שלא, בסך הכול הגיע ביום בהיר אחד, מכתב או ליתר דיוק צו גיוס.

לרגע אחד עמדתי קפוא וקראתי בהתרגשות את הפתק שהיה בתוך המעטפה החומה, ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי רץ בג’בלאות עם עוד 50 חברה, שסוחבים משקל בערך כמו שלי, ועוד עושה רושם שהם מרוצים מכל העסק הזה, אחרת מה עוד היה גורם להם לשיר.

טוב, בסדר, אז לא הייתי קרבי, וריצה בג’בלאות הסתכמה ליתר דיוק בריצה מסביב לשקם.

והשירה הייתה בעצם, לא בגלל שקשה להם באימונים או בקרב, אלא בגלל הרושם העמוק שהשאיר הביס האחרון בבורקס שאכלנו בבונז’ור שעל יד השקם.

2001

כשהתחלתי לעבוד בקייטרינג, לא שערתי שכאן אני הפגוש אותה, בחורה נחמדה שעשתה רושם טוב.

ואז מפה לשם התחלנו לצאת, אבל באיזה שהוא מקום בלב הרגשתי, שזה לא זה, לכן אמרתי תודה ובהצלחה בהמשך דרכך.

ובדרכי, בן מגש למגש הינה היא הייתה שם, אני לא אשכח את הרגע שראיתי אותה, עומדת במרכז המעגל, כאשר מסביבה עוד כמה בנות שגבוהות ממנה משכמם ומעלה, והיא כמו שה תמים עומד במרכז ובוהה בעניו התמימות על העדר.

הרגשתי משיכה חזקה, לא הצלחתי לחשוב בצורה ברורה, אבל ידעתי שהיא לא שייכת למעגל ההוא, היא צריכה להיות כאן איתי.

ולכן לאחר שלמדתי את כול אומנות המלחמה, והידע שרכשתי עד היום בשדות הקרב, נגשתי לשם ושלפתי אותה מתוך ההמון הסוער, או ליתר דיוק שאלתי אותה אם היא יכולה לבוא רגע הצידה כי אני רוצה לומר לה דבר מה.

למזלי היא הסכימה וניגשה איתי הצידה וכך נקבע הגורל.

עקשן כמו פרד

היינו קבוצה של חברים משועממים, כשהחלטנו לערוך קומזיץ על שפת הים, ולכן באופן טבעי התקשרתי להזמין

בשמחה רבה את יעל, להצטרף אלנו לארוחת ערב מאוחרת ואומנם לא הכי רומנטית, אבל בהחלט כפית על שפת הים.

אולי זו הסיבה שהרגשתי מוזר כשהיא החליטה ברוב נימוס, לדחות את הזמנתי לטקס עתיק יומין זה.

לכן כמו לוחם מיומן שלפתי  את הכלים הכבדים, ובאמרה זו הפכתי להיות מה שמכנים קרצייה אנושית, והתחלתי להתעקש, ולהתעקש מאוד כי מסתבר שלאחר שכנועים רבים היא הסכימה לבוא וגם אם לא, אני הייתי כבר בדרך על מנת לאסוף אותה.

הרי לא יתכן שאני מסתכן בצורה כזו ומחזיק את הסלולארי בחירוף נפש, בזמן שהוא ” מתגן” לי את המוח, והיא תגיד לי שהיא לא מוכנה לבוא ועוד להשתמש בתירוצים, שאני עצמי כתבתי כשהייתי טירון.

באותו הערב הצעתי לה חברות וכך קרה מה שייכתב בספרים לעתיד, וביום 7/9/01 , חמשת אלפים שבע מאות שישים ואחת שנים מאז שדרכיהם נפרדו, שבו לחבור יחד לעיגול אחד מושלם.

אהבה

ארבע שנים חלפו מהיום ההוא, ואני מוצא את עצמי יושב וחושב.

” אז מה זה בעצם הדבר הזה שכולם מדברים עליו… אותה תחושת מצמררת שער, של אנרגיה מחשמלת שעלה מכפות הרגלים, מציפה את הקיבה וגורמת לכאבים בחזה, בזמן שהיא מפלחת את הלב לשניים ואת התודעה לרסיסים”.

אני נמצא בגן שעשועים, בתוך מבוך וישנם ארבע צריחים בצבעים שונים, והמטרה להגיע אליהם לפי סדר שנקבע מראש, את שני הצריחים הראשונים עברתי בקלות רבה, אך כרגע אני במרכז המבוך ומולי ישנם שני שבילים…..

הקדשה

היצירה מוקדשת ליעל מאייר, לאות הערכה על אהבתה לאורך השנים, ואף פעם לא אמרה נואש,גם כשעברנו מורדות ועליות.

הסיפור נדלה מהלב ומבטא את רגשותיי הכנים.

מכוון שגם אם כל העצים היו קולמוסים, וכל הים היה דיו לא יכולתי לכתוב את מה שעובר לבי.

לכן תמצתי את מהלך השנים שלנו יחד, לכדי סיפור קצר, מקווה שתאהבי את מחשבותיי, ושנזכה לעוד הרבה שנים מופלאים ביחד.

אוהב הכי בעולם

                                                           הפשוש