קערת העץ

במשפחה אחת חיו ביחד אב ואם. להם היה בן קטן וסבא. קשרים אמיצים נקשרו בין סבא לבין נכדו.
סבא שהיה זקן וטוב לב,  היה מלטף את ראש נכדו  ומספר לו סיפורים יפים.
לסבא הזקן היה קר ולכן שמר תמיד על התנור שלא יכבה.
המשפחה נהגה לאכול את הארוחות יחד. את הכלים הנאים ערכו על שולחן מכוסה במפה יפה.
באחד הימים, כשישבה המשפחה לאכול, נשמטה קערת האוכל מידיו הרועדות של סבא.
המפה היפה התלכלכה, הקערה נשברה. מאותו היום קבעו לסבא מקום ליד שולחן קטן.
את האוכל הגישו לו בקערת עץ. סבא היה  יושב בפינתו ואוכל בשקט את ארוחתו.
באחד הימים, כשהסתכלו אבא ואימא על בנם, ראוהו יושב על הרצפה ומגלף כלי עשו מעץ.
הביטו במעשיו ולאחר מכן שאלה אותו אימא: “מה אתה עושה?” והילד ענה: “אימא אני מכין שתי קערות מעץ”.
התפלא אבא על מעשה בנו  ושאל: “ולשם מה לך קערות עץ?”
“אבא” –  אמר הבן – ” אני מכין אותן לכם. כשתהיו זקנים כמו סבא,  תוכלו לאכול מתוכן מבלי ללכלך את המפה”.
הביטו האב והאם זה בזו ודמעות עמדו בעיניהם. אחר כך הם ניגשו לסבא והתנצלו בפניו על מעשיהם .
מאותו היום חזר סבא לאכול יחד אתם ליד השולחן המשותף.