סיפורו של אלי ויזל

אליעזר “אלי” ויזֶל (באנגלית: Eliezer “Elie” Wiesel;‏ ט”ז בתשרי ה’תרפ”ט, 30 בספטמבר 1928 – כ”ו בסיוון ה’תשע”ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף,אינטלקטואל וסופר יהודי רומני–אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואהומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

ויזל נולד בסיגט שבטרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית,הונגרית ורומנית. אמו שרה, הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז’ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.

משמאל- תמונת ילדות של אלי ויזל

בעיר סיגט, עיר הולדתו של אלי,

היו שמועות המרד של היהודים בגטו ורשה.

הם קוננו על כך שנותר מעט, וחייבים להיות סבלניים. כך כותב ויזל אלי עצמו .

ימי השואה

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.

לאחר המלחמה

עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורומר שושני גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו “והעולם שתק”, על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם “הלילה“.

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון “ידיעות אחרונות” וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב”ועדה הנשיאותית לזכר השואה”, שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר, בשנים1978–1986. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיאביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו והוא בן 87