חיים יפרה “פרשת בהר

ב”ה   

                                                         פרשת בהר

“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” (ויקרא כ”ה א) וברש”י: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.” ע”כ. ועדיין נשאלת שאלה גדולה, שאם כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, למה התורה בחרה ללמד אותנו כלל זה דווקא ע”י מצוות השמיטה? במה היא מיוחדת מכל המצוות?

ראיתי מי שמפרש שמצוות התורה מתחלקות לשלוש קבוצות: יש מצוות בין אדם לקונו, יש בין אדם לחברו, ויש בין אדם לעצמו. קרבנות הן מצוות בין אדם למקום, צדקה, פאה, השבת אבידה, הן מצוות בן אדם לחברו, “ושמחת בחגך” היא מצווה בינו ובין עצמו. והרי בשמיטה מצאנו כל ג’ חילוקים האלו: איסור המלאכה וקדושת הפירות הן מצות בין אדם למקום, הפקרת הפירות לעניים – בין אדם לחברו, ומצוות אכילת פירות שביעית – בינו ובין עצמו. ואם כן, השמיטה היא מצווה הכוללת את כל סוגי תרי”ג המצוות. עד כאן תמצית דבריו.

אלא שיש להעיר שכבר האריכו המפרשים שבאמת כל מצווה ומצווה כוללת כל שלוש הבחינות האלו וכל ההבדל הוא רק באיזון. מצוות צדקה, למשל: וודי שבעיקר היא מצווה בין אדם לחברו. אבל עצם מה שהיא צווי ה’ עושה אותה כמובן גם למצווה בינו בין קונו. ומה שאחד מטעמיה הוא ליצור מערכת כלכלי צודק, שממנו בסופו של דבר כולם ירוויחו, עושה אותה למצווה בינו ובין עצמו.

לכן נראה לפרש כדברי הרב דוד פינקוס זצ”ל, שאין לך מצווה שיש בה יותר התבטלות האדם כלפי מלכות שמים, וההיקש לכל התורה כולה בא ללמדנו את היחס הנכון הנדרש מאתנו כלפי כל המצוות. אלא שלכאורה גם לדבריו יש להקשות מפסוק מפורש: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים.” (ויקרא כ”ה כ’,כ”א) בלי שום התבטלות למלכות שמים הכל מסודר להפליא, ועם תבואה לשלוש שנים בסילו, מי טפש לא לצאת לשנת שבתון בחו”ל?!

אלא שפסוק תמוהה זה אומר דרשני כמובן בלי שום קשר לדברי הרב פינקוס זצ”ל, והתלבטו בו כל המפרשים. איך יתכן שנקבל פרס על חוסר אמונה ח”ו!

האור החיים הקדוש מסביר שאה”נ, לא הבנו את השאלה נכון. אם היה כתוב: איך לא נזרע וכו’! באמת הייתה קושיא. עכשיו שכתוב: הן לא נזרע וכו’, הכוונה היא: וודי שלא נזרע! אם אסור, אסור. נעשה! – ונשמע: תודיעה לנו בבקשה מה נאכל.

ואם כהבנתנו הראשונה, יש מפרשים דברי הפסוק “וציויתי את ברכתי”: אם הייתם מאמינים, הארץ מרצונה הייתה רצה לתת לכם תבואתה.. עכשיו אני צריך לצוות עליה לתת, אע”פ שלא מגיע לכם. או שיש לומר בדרך אחרת, בהקדם דברי רש”י במקום אחר שיש שני סוגי ברכה: יש ברכת רבוי האוכל, ויש ברכה שמיעוט האוכל מתברך במעיים ומשביע (כמו למשל לחם הפנים). אם כן אפשר לפרש הכונה כאן: אם תאמינו אה”נ האדמה לא תוציא יותר ממה שצפוי משדה בור. אלא שהקצת הזה ישביע אותכם במשך שלוש שנים. ואם לא תאמינו, אם תצטרכו לראות כדי לבטוח בי, אה”נ תראו. תהיה תבואה פלאית בכמות פי שלוש. ומה אם כן ההבדל בין מאמינים ללא מאמינים? פשוט מאוד: טורח והוצאות האיחסון.  

אבל איך שלא נסביר את הבטחת הקב”ה, קשה ממנה על דברי הרב פינקוס שמצוות שמיטה דורשת ביטול מוחלט למלכות שמים. ואדרבה, ה’כלי יקר’ מסביר חומרת עונש בטול השמיטה שאם אחר הנס העצום של שנה הששית עדיין לא נאמין, גדול עוונם מנשוא. אחר שכבר לא נדע איך ואיפה לאחסן כל התבואה הזאת, העובד בשמיטה לכאורה על כרחנו הוא עובר להכעיס!

אם לא שנאמר שיש גם סברה הפוכה. אולי דווקא הנס הגלוי הזה – שלדברינו במהותו “נגוע” בחוסר אימון – טומן בתוכו גם אפשרות למפקפק להמשיך לטעות: האדם לא האמין בהשגחתו מלאת חסד של הקב”ה ועל ידי זה קבל בשנה אחד תבואה פי שלוש. מה יותר מתבקש לאדם כזה מלומר: אם לא עכשיו, אימתי! עכשיו השדה בשיא יכולתה!

ואם כן, באמת לעולם השמיטה היא דורשת שיא האמונה: לאדם השלם באמונתו הנסיון הוא שבאמת הוא לא רואה מה יאכל היום. ולנגוע באמונתו הנסיון אולי עוד יותר גדול. הוא לא בטוח שלא אך ורק חוקי הטבע מנהלים את העולם, ועכשיו הם “מצווים” עליו לחלל שמיטה. לעמוד נגד פיתוי זה באמת צריך התבטלות מוחלטת.