חיים יפרה “פרשת בהר

ב”ה   

                                                         פרשת בהר

“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” (ויקרא כ”ה א) וברש”י: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.” ע”כ. ועדיין נשאלת שאלה גדולה, שאם כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, למה התורה בחרה ללמד אותנו כלל זה דווקא ע”י מצוות השמיטה? במה היא מיוחדת מכל המצוות?

ראיתי מי שמפרש שמצוות התורה מתחלקות לשלוש קבוצות: יש מצוות בין אדם לקונו, יש בין אדם לחברו, ויש בין אדם לעצמו. קרבנות הן מצוות בין אדם למקום, צדקה, פאה, השבת אבידה, הן מצוות בן אדם לחברו, “ושמחת בחגך” היא מצווה בינו ובין עצמו. והרי בשמיטה מצאנו כל ג’ חילוקים האלו: איסור המלאכה וקדושת הפירות הן מצות בין אדם למקום, הפקרת הפירות לעניים – בין אדם לחברו, ומצוות אכילת פירות שביעית – בינו ובין עצמו. ואם כן, השמיטה היא מצווה הכוללת את כל סוגי תרי”ג המצוות. עד כאן תמצית דבריו.

אלא שפסוק תמוהה זה אומר דרשני כמובן בלי שום קשר לדברי הרב פינקוס זצ”ל, והתלבטו בו כל המפרשים. איך יתכן שנקבל פרס על חוסר אמונה ח”ו!

האור החיים הקדוש מסביר שאה”נ, לא הבנו את השאלה נכון. אם היה כתוב: איך לא נזרע וכו’! באמת הייתה קושיא. עכשיו שכתוב: הן לא נזרע וכו’, הכוונה היא: וודי שלא נזרע! אם אסור, אסור. נעשה! – ונשמע: תודיעה לנו בבקשה מה נאכל.

אם לא שנאמר שיש גם סברה הפוכה. אולי דווקא הנס הגלוי הזה – שלדברינו במהותו “נגוע” בחוסר אימון – טומן בתוכו גם אפשרות למפקפק להמשיך לטעות: האדם לא האמין בהשגחתו מלאת חסד של הקב”ה ועל ידי זה קבל בשנה אחד תבואה פי שלוש. מה יותר מתבקש לאדם כזה מלומר: אם לא עכשיו, אימתי! עכשיו השדה בשיא יכולתה!

ואם כן, באמת לעולם השמיטה היא דורשת שיא האמונה: לאדם השלם באמונתו הנסיון הוא שבאמת הוא לא רואה מה יאכל היום. ולנגוע באמונתו הנסיון אולי עוד יותר גדול. הוא לא בטוח שלא אך ורק חוקי הטבע מנהלים את העולם, ועכשיו הם “מצווים” עליו לחלל שמיטה. לעמוד נגד פיתוי זה באמת צריך התבטלות מוחלטת.