המקוללת

הגברת פורסטייר, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של רעותה.
“הו, מתילדה המסכנה שלי! שלי הן היתה מחרוזת מזויפת, שלכל היותר היה שוויה חמש מאות פרנקים…”.
מתילדה בורחת לביתה בריצה. כועסת, עצובה ומזועזעת מביש המזל שהחשיך את פניה מחיוכה. כשסוף סוף החזירה לגברת פורסטייר את המחרוזת שעבדה בשבילה עשר שנים.
בדרכה הביתה היא נתקלה ונפלה. ידייה נחבלו ושמלתה מתלכלכת. בקצה העין היא הבחינה בשרשרת הדומה בדיוק לזאת שהחזירה לגברת פורסטייר. אך בניסיון להרים אותה היא נעלמת. מתילדה הבינה שהיא הוזה מהמכה שספגה בראשה, היא מיהרה לחזור לביתה וקיוותה למצוא מנוחה בשנתה. כל יום הייתה חולמת על מה היה קורה אילו לא הייתה מאבדת את המחרוזת, היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה ומתהלכת בשנתה.
יום אחד חלמה על מדרגות בצבע זהב, היא עמדה על שפת הראשונה בהן, לבושה בסמרטוטים. גברת פורסטייר עמדה בפסגה, מהודרת ולבושה בבגדים מפוארים, ואותה המחרוזת. באורח פלא המחרוזת שינתה פניה והחלה לצחוק עליה. מתילדה נחרדה מצחוקה של המחרוזת, מהדהד ברחבי החלל השחור שבו שהתה. באותה תקופה, הדבר היחיד שהצליח לעודד אותה מדיכאונה היה אוכל, בעיקר סלט, בתקווה להיראות כמו הדוגמניות, אותן העריצה מהשעות שהעבירה בהתבוננות בהן בעיתונים. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר. לילה נוסף בו שנתה של מתילדה נגזלה ממנה. היא שלפה את כלי המטבח והחלה בהכנת סלט בריא נוסף. אך בחוסר זהירות פצעה את עצמה. צווחה נפלטה מפיה, ובעלה מיהר לבדוק במה מדובר. השריטה בידה של מתילדה והדם המטפטף על רצפת המטבח עוררו בו חרדה קלה, אך במהרה היא הרגיעה אותו. “
אל תדאג לי, אתה יודע עד כמה מגושמת אני” היא אמרה לו בעדינות. “בוא נשכח מכל הסיפור ונחזור למיטה”.
בעלה של מתילדה האמין לה בתום לב. גם היא רצתה להאמין במה שאמרה. אך בתוכה ידעה, שאיבדה כל תקווה לחיים. גם אם מעצמה זאת הסתירה, היה

בה רצון עז לפגוע בעצמה. הימים עברו, כל אחד קשה יותר מקודמו.
דיכאונה של מתילדה לא עזב אותה. פניה היו אפורות ומבטה עגום.
כשבעלה שאל על מצבה, היא חייכה בתמימות, כאילו לא הבינה על מה דיבר. ואהבתו אלייה הייתה עיוורת. לרגע אחד הוא לא חשב שאינה כנה.
הכאב רק גבר, הכאב שקרע את מתילדה מבפנים.
בוקר יום שני.
שבוע חדש מתחיל, ובעלה של מתילדה נועל נעליו לפני צאתו לעוד יום מפרך של עבודה. מתילדה יושבת ואוכלת במטבח. היא לעומתו, התפטרה מעבודתה לאחר מקרה המחרוזת, ובילתה את הימים ברביצה בבית.
מאוחר יותר, כשחזר בעלה מהעבודה, התקרב אליה בצעדים איטיים ונשק על לחייה. “תכננתי לנו משהו מיוחד להערב, תלבשי את שמלתך היפה ביותר” הוא אומר לה בתקווה רבה.
לקראת הערב הוא מבשל לשניהם ארוחה מפוארת. לאור נרות הם יושבים זה מול זה.
הוא אוחז בידיה ושופך את אשר על ליבו.
הוא אומר לאשתו כי הוא אוהב אותה מאוד, ומנסה לשכנע אותה כי זו עוד תקופה, כמו כל התקופות. תקופה קשה, אך גם היא תעבור.
היא מנסה להנהן באמינות, היא עייפה יותר מידי בשביל לפתח ריב נוסף, אך חצי חיוך שלא ברגע הנכון חושף אותה. בעלה שם לב שניסיונו כשל.
באותו הלילה בעלה של מתילדה לא נרדם בכוונה תחילה. היא קמה משנתה וצועדת לעבר המטבח. היא שולפת את אותה הסכין שבה נדקרה, עוצמת את

עיניה לשנייה קלה ויוצאת מביתה. בעלה מבין את הנעשה, הוא ממהר אחריה.
מתילדה רצה לסמטה הסמוכה לבית. היא לוחשת את מילותיה האחרונות ומכוונת את הסכין לעבר ליבה. היא נושמת נשימה עמוקה, באמונה שלמה שהיא עושה טעות קשה.
רגע לפני שהסכין מוציאה את רוח חייה של מתילדה ממנה, בעלה שומט את הסכין מידה. הוא מרים אותה מהרצפה וזורק אותה רחוק ככל האפשר.
ללא מילים, שניהם מבינים כי לא נותר דבר להסתיר. מתילדה מנסה להגיד שהיא מצטערת, אך בעלה עוצר אותה. הוא מחבק אותה, כאילו לוקח את האשמה על עצמו. ללא מילים, הם חוזרים לביתם.
במשך של אותו השבוע בעלה לא הולך לעבוד. הוא נשאר לשמור על מתילדה מעצמה, ולארח לה חברה. בין השניים מתפתחות שיחות נפש. בעלה מעודד אותה להמשיך בחייה למרות כל הקשיים. לראשונה בחייה, היא מכבדת את דבריו של בעלה ומקשיבה לו. הוא משכנע אותה, היא מתמסרת אליו. לראשונה בחייה היא מעלה חיוך ומשמיעה קול צחוק, אמיתיים.
בתחילת השבוע הבא, בעלה מוכרח לחזור לעבודתו.
הוא נועל את נעליו ונפרד ממנה לשלום, בהודעה שיצטרך לאחר בחזרתו מהעבודה.
הוא חולף על פנייה של מתילדה לפני שהאחרונה מספיקה לשאול אותו מדוע.
לאחר שיוצא ממשרדו, הוא מתלבש בחליפה נאה ומתבשם.
בחוסר ביטחון הוא צועד לביתה של גברת פורסטייר.
הוא מקיש קלות על דלתה ומבקש רשות להיכנס.

הוא מתיישב מול גברת פורסטייר ומנסה לדבר לליבה.
“אשתי ניסתה להתאבד” הוא אומר ולא מנסה להסתיר דבר. “המחרוזת הזו שעבדה בשבילה ללא מנוח היה הדבר היקר לה ביותר”.
“אני מנסה לגרום לה להשתקם, אך יודע ששום דבר לא יחולל בה שינוי כמו החזרת המחרוזת לידיה”.
ההגנות של גברת פורסטייר נופלות ודמעה זולגת מעינה.
“אהיה חייב לך את חיי” הוא אומר ומשפיל את מבטו.
הגברת פורסטייר נכנעת לבקשתו. “מתילדה ראויה לה, תשמור על שתיהן היטב” היא אומרת כשנפרדת ממנו לשלום.
האדון ממהר לחזור לביתו ולספר לאשתו את החדשות. כמהלך מיושן הוא מבקש ממתילדה לעצום את עיניה.
הוא צועד אל מאחורי גבה וקושר את המחרוזת לצווארה.
הוא מורה לה לפקוח את עיניה ומחייך.
מתילדה לא יודעת את נפשה מרוב אושר.
היא מבטיחה לבעלה כי תחזור לעבוד, תראה את הצד היפה בחיים גם ברגעים הקשים, ותאהב אותו עד סוף חייה.
שנה ו6 חודשים עברו.
הזוג נראה מאושר יותר מאי פעם, ומצפה לבנם הראשון.
יום אחד, בחזרתה של מתילדה לביתה היא מניחה את המחרוזת על השולחן, כפי שנהגה לעשות בכל יום. היא יוצאת עם בעלה לטייל בפרדס הסמוך לביתם.
כעבור כשעה קלה, בחזרתם של השניים, הם מגלים כי המחרוזת איננה נמצאת

הם הופכים את ביתם בחיפושים, אך אין זכר למחרוזת. הם מקבלים את העובדה שהמחרוזת נגנבה, וכבר נמצאת ביעד אחר במסע שלה.
הזוג ממשיך בחייו ללא אותה המחרוזת, בהבנה, שכעת יש דברים משמעותיים יותר בחייהם, ואין להם זמן לבזבז בחלומות מיותרים.
יום אחד, בעלה של מתילדה חוזר לביתם כהרגלו.
הוא קורא לה, אך היא לא מגיבה. לאחר שבדק בכל חדר אפשרי בבית, הוא נכנס למקלחת. הוא מוצא את אשתו תלוייה ללא רוח חיים עם המחרוזת המזוייפת עליה.
הוא מבין כי חרב עליו עולמו. הוא משליך את המחרוזת לפח ופורץ בבכי. בכוחות עצמו הוא קובר אותה. הוא מקלל את המחרוזת ומפיל עלייה את האשמה הבלעדית למותה של מתילדה.
באותה תקופה, בבית השכן גרה משפחה קטנה. זוג הורים וילדה יפה, ברברה.
יום אחד, יצאה הילדה לשחק בחצר ביתה, ומצאה מחרוזת.
היא לבשה אותה על צווארה, בלי שום ידיעה כי המחרוזת מקוללת…
מאוחר יותר, הוריה של הילדה חזרו לביתם. הם קוראים לה, אך היא לא מגיבה. לאחר שבדקו בכל חדר אפשרי בבית, הם נכנסים למקלחת. הם מוצאים את בתם תלוייה ללא רוח חיים עם המחרוזת המזוייפת עליה