המקוללת

הגברת פורסטייר, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של רעותה.
“הו, מתילדה המסכנה שלי! שלי הן היתה מחרוזת מזויפת, שלכל היותר היה שוויה חמש מאות פרנקים…”.
מתילדה בורחת לביתה בריצה. כועסת, עצובה ומזועזעת מביש המזל שהחשיך את פניה מחיוכה. כשסוף סוף החזירה לגברת פורסטייר את המחרוזת שעבדה בשבילה עשר שנים.
בדרכה הביתה היא נתקלה ונפלה. ידייה נחבלו ושמלתה מתלכלכת. בקצה העין היא הבחינה בשרשרת הדומה בדיוק לזאת שהחזירה לגברת פורסטייר. אך בניסיון להרים אותה היא נעלמת. מתילדה הבינה שהיא הוזה מהמכה שספגה בראשה, היא מיהרה לחזור לביתה וקיוותה למצוא מנוחה בשנתה. כל יום הייתה חולמת על מה היה קורה אילו לא הייתה מאבדת את המחרוזת, היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה ומתהלכת בשנתה.
יום אחד חלמה על מדרגות בצבע זהב, היא עמדה על שפת הראשונה בהן, לבושה בסמרטוטים. גברת פורסטייר עמדה בפסגה, מהודרת ולבושה בבגדים מפוארים, ואותה המחרוזת. באורח פלא המחרוזת שינתה פניה והחלה לצחוק עליה. מתילדה נחרדה מצחוקה של המחרוזת, מהדהד ברחבי החלל השחור שבו שהתה. באותה תקופה, הדבר היחיד שהצליח לעודד אותה מדיכאונה היה אוכל, בעיקר סלט, בתקווה להיראות כמו הדוגמניות, אותן העריצה מהשעות שהעבירה בהתבוננות בהן בעיתונים. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר. לילה נוסף בו שנתה של מתילדה נגזלה ממנה. היא שלפה את כלי המטבח והחלה בהכנת סלט בריא נוסף. אך בחוסר זהירות פצעה את עצמה. צווחה נפלטה מפיה, ובעלה מיהר לבדוק במה מדובר. השריטה בידה של מתילדה והדם המטפטף על רצפת המטבח עוררו בו חרדה קלה, אך במהרה היא הרגיעה אותו. “
אל תדאג לי, אתה יודע עד כמה מגושמת אני” היא אמרה לו בעדינות. “בוא נשכח מכל הסיפור ונחזור למיטה”.
בעלה של מתילדה האמין לה בתום לב. גם היא רצתה להאמין במה שאמרה. אך בתוכה ידעה, שאיבדה כל תקווה לחיים. גם אם מעצמה זאת הסתירה, היה