האם חוש הריח הוא חוש האמת? כתב: מל רוזנברג

כאדם, אני מריח כל חיי. כמדען, חקרתי את תחום ריחות פה וגוף במשך שנים רבות. אנחנו יודעים מעט יחסית על חוש הריח בבני האדם, אז אני מבקש שתתייחסו לדברי בפרופורציה.

האם הריח הוא החוש של האמת?

אמנם הפוליגרף הומצא במאה הקודמת, אבל חמותי, עליזה ספיר, סיפרה לי שבעיראק הייתה שיטה עתיקה אחרת: היא סיפרה לי שהיהודים בעיראק, כשרצו לדעת את האמת, היו אומרים “אשתאם אל אידק”. תביא לי את היד שלך ואני אריח אותה. וכך אדע אם אתה דובר אמת.

בזמנים שעברו, אנשים היו יכולים להריח את העיסוק שלך על ידי כך שהריחו את הידיים שלך. ואם אתה ילד קטן שבדיוק סחב כמה תפוזים – אם אריח את הידיים שלך אוכל לגלות את האמת. או את השקר.

ואולי אפשר גם להריח את המרקם הביולוגי, ואפילו מצב רוח של אדם. בשבט אפריקאי מסוים הם מרחיקים לכת – כשגבר פוגש גבר אחר, כך שמעתי, הוא מעביר את ידו דרך בית השחי (כמו בכספומט) ואז מושיט את י דו לחברו- כאילו לומר, שלום, הנה אני כולי.

חוש הריח הוא החוש הקדמוני שלנו. הוא חוש שמעורבים בו רגשות וזיכרונות עמוקים. ריחות מציפים אותנו בתחושות ואמוציות חזקות ביותר, זיכרונות ישנים ועמוקים.

כשאני נוסע לבקר את אבי בן ה-88 בקנדה, אני עדיין יכול להריח על הזרוע שלו את הריח שהכרתי וזכור לי כילד קטן בקנדה.

בגרמנית, כשאתה מסכים עם מישהו אתה אומר “אני מריח אותך”. כשאתה לא סובל מישהו, אתה אומר “אני לא יכול להריח את הבן אדם הזה”.

אנחנו מתחילים להריח מיד עם לידתנו, ומריחים עד יום מותנו. וכשאנחנו מריחים משהו אנחנו מצפים להריח את הזהות של העצם שאנחנו מריחים. אתן דוגמא:

אם אני אגיש לכם בננה, בננה צהובה, עסיסית, אבל עם ריח של סטייק, מי ייגע בבננה? ואם אגיש לכם סטייק עסיסי וטעים – אבל יש לו ריח של בננה, מי יאכל אותו? זה מצחיק, אבל לא היינו נוגעים בו. זה הכוח של הריח, שאנחנו מצפים למצוא שם את האמת.

כשאנחנו מגיחים לעולם איננו יכולים להבין את מה שעינינו רואות או את מה שאוזנינו שומעות. אך מהדקות הראשונות אנחנו נקשרים לריח של אימא שלנו, ואימנו נקשרת לריח שלנו. כתינוקות יש לנו ריח מיוחד ומשכר ואני מאמין שהריח הזה נועד להגן על תינוקות מפני עוינות של זרים.

עם הזמן התינוקות שלנו גדלים והופכים לילדים, הריח הופך להיות ריח של ילדות. וכמו שאנחנו מתאהבים בילדים שלנו אנחנו מתאהבים בריח המיוחד של כל אחד מהם. אשתי, שולמית ספיר-נבו, כתבה שיר על הילדות של הבן שלנו, אדר. היה לו אז ריח פירותי מדהים שעבר אלי בשלב כלשהו.

אדר

שולמית ספיר-נבו

עַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק

אַתָּה מְמַהֵר

אַךְ כָּאן

בַּבַּיִת

לְאַט לְךָ יַלְדִּי

שְׁמֹר לִי אֶת נִיחוֹחַ הָאַגָּסִים

חֹם יַלְדוּתְךָ הַמִּתְרַפֵּק

כָּרִית חֲלוֹמוֹת

שְׁמֹר לִי.

ומשה פרץ כתב על ריח וגעגוע בשיר “גיבור של אימא”. הוא משתמש במילה “לנשום” כמילה נרדפת ל”להריח”.

גיבור של אמא

משה פרץ

“שב ילדי שב אל תלך עכשיו

תן לנשום אותך עוד רגע עוד קצת

שב ילדי שב כי עכשיו נחמד

יש שקט ואני אתך לבד. “

מסתבר שמבחינה ביולוגית לכל בן אדם יש ריח אחר, מיוחד משלו. ריח שמספר את האמת הכימית שלו, על הגנטיקה שלו, הדיאטה שלו, הגיל שלו, המקצוע, ההפרשות, האמת שלו. איך אנחנו יודעים בכלל שלכל אחד מאתנו יש ריח משלו? בגלל שכלבים מאומנים יכולים להבדיל בין חולצה שלי לחולצה של מישהו אחר, אפילו של אח שלי. ובמחקרים שנערכו בשנות השמונים ראו שנשים יכולות לזהות את הריח של הגבר שלהן מבין עשרות אפשרויות.

כשהילד גדל ומגיע לבגרות מינית פתאום יש ריחות אחרים. הריחות שלנו כבוגרים, כמובן, גם קשורים קשר הדוק עם המיניות.

אני מכיר אישה מלומדת שסיפרה לי שיש לה שני מאהבים. אחד הוא בן אדם טוב, מלומד, איש ישר, מתורבת, בן אדם שהיא מעריכה מאוד, אבל השני, בן אדם שלא מתאים לה מהרבה בחינות, אבל ריח גוף שלו לאחר מקלחת גורם לה להיות מסוממת, מהופנטת, היא נגררת אחרי הריח שלו ולא יכולה לסרב לו. אלה הם הריחות הטבעיים שמספרים לנו אמיתות חזקות עלינו ועל מי אנחנו. ומאידך גיסא, כשאת יוצאת עם גבר שיש לו ריח דוחה, ריח פה או ריח גוף, זה קטסטרופה.

במחקר באנגליה מלפני 15 שנה נשים אמרו שמכל התכונות המגעילות שלנו, הגברים, ריח גוף רע הוא הדבר הכי דוחה שיכול להיות.

אבל האם תיתכן אמת בלי שקר?

מה קורה אצל חיות? אצל חיות הריח הוא חוש קריטי לקיום שלהן. לעתים הריח מספר את האמת ולפעמים את השקר הגורלי. חיה טורפת מנסה להריח את החיה שהיא רוצה לטרוף, מבלי שהטרף יריח אותה. אז היא עומדת נגד כיוון הרוח, כך שהריח יעוף בכיוון שלה. הטרף הפוטנציאלי מאידך גיסא, לא רוצה שיריחו אותו ויש כל מיני שיטות שהם נוקטים.

לפי המדענים קיים סוג מסוים של סנאי שלועס עור שנחשים השילו, ואת הרוק הוא מורח על גופו על מנת להסוות את הריח הטבעי שלו בריח של נחש.

חיות גם שולחות אותות כימיים לבני אותו מין, הפירומונים. הפירומונים שמעניינים אותנו הם אלו המיניים. לכל מי שהיה כלב או כלבה יודע שלריחות האלה יש השפעה גדולה.

הייתה בשכונה שלנו כלבה, קמילה, שפעמיים בשנה הייתה שולחת את המולקולות שלה לכל השכונה. כל הכלבים השתגעו. אלביס הכלב שלנו היה מוכן לקפוץ מקומה גבוהה, לברוח מהבית שלושה ימים בלי אוכל ומים ורק לשבת על מפתן ביתה ולחכות לה.

אבל יש גם תרמיות עם פירומונים. יש סוג של עכביש שקוראים לו בולס (Bolas), שהוא שולח לאוויר פירומון של העש הנקבי, ולוכד את הטרף שלו במעין קור שיצר על גופו.

ולא פחות מעניין –  סחלב שמפריש ריח שמושך דבורים זכרים ממש להזדווג איתו. פרח.

טוב, אז כפי שרמזתי לכם, איפה שיש אמת, יש גם שקר. ובהיסטוריה של העם היהודי, אחד הסיפורים הכי מדהימים בספר בראשית הוא סיפור על ריחות – על האמת והשקר בריחות.

הנה לנו יצחק אבינו, בא בימים, רוצה לתת את הירושה לעשו. אבל רבקה שומעת ומלבישה את יעקב בבגדי עשו, מלפפת את ידיו וצווארו בעור של גדי שזה עכשיו שחטה, מכינה נזיד ליצחק. מה קורה עכשיו? מה משפיע על יצחק? קודם כל הוא חשדן כשיעקב מגיע, הידיים ידי עשו אבל הקול קול יעקב. אוכל את הנזיד, לא משתכנע.

ואז יצחק אומר: גשה נא ושקה לי בני. ….. וירח את ריח בגדיו ויברכהו. זאת אומרת, מכל התחושות, האוכל, המישוש, הראייה והשמע – יצחק נופל בפח כשהוא מריח את בגדי השדה שיעקב לובש.

ובאמת, התרמית של בני האדם, אולי אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה, היא תרמית הבושם.

במצרים העתיקה וביוון היו רוקחים בשמים למלוכה, לעשירים, והנה אנחנו קוראים על זה גם בספרות הדתית שלנו, בשיר השירים פרק א’ –

“עד שהמלך במסבו, נרדי נתן ריחו. צרור המר דודי לי, בין שדי ילין”.

למה אנחנו נמשכים לריח של פרחים שזה עניינים של צמחים? אני לא יודע. יש סברה שאנחנו כמו דבורים, נמשכים לפרחים. אבל יש עוד סיפור, לא פחות מעניין. אנחנו לא מתמרחים רק בריח של צמחים אלא גם בריח של חיות מסוימות.

הנה, הדבר הזה הוא איבר מין של חיה שנקראת אייל המוסק, שהפעם הראשונה שהוא מופיע בה בספרות המערבית זה בתלמוד – שצריך לברך על המוסק בשמים. ומימי קדם צדים את האייל הזה בשביל להפיק את המוסק. היום זה בלתי חוקי. אבל גם אז, האיבר הזה, היה יכול לעלות 50 אלף דולר. אז מי שרצה לעסוק בתרמית הזאת ולמשוך את בן המין השני, כמו שעושות האיילות – צריך להשקיע רבות.

בימינו, מדענים למדו ליצור ריחות סינתטיים. אותו בושם שעלה מיליונים עכשיו עולה כמה דולרים. במקום אותו מוסק אפשר לקנות ריח סינתטי בעשרה דולר לקילוגרם.

אני שואל את עצמי למה בן אדם מוכן להוציא  מאה דולר לבקבוק קטן של בושם? כי בבושם הזה יש את השקר הגדול. מה הסכנה של השקר הגדול? זה מבלבל את האמת. אנחנו יוצאים עם מישהו, מריחים נינה ריצ’י, קוקו שאנל, ועד שאנחנו לומדים את הריח הטבעי של הבן אדם, ריח האמת, לפעמים זה מאוחר מדי. אנחנו נשואים.

הרי בתלמוד כתוב שבן אדם שהתחתן עם בחורה ולוקח אותה הביתה, ומגלה שיש לה ריח פה והוא לא ידע על כך מקודם, ולא סיפרו לו, והוא לא גילה – יכול לגרש אותה ולא לקיים את הכתובה.

ואנחנו חוזרים עכשיו ל”אישתאם אל אידק”. – חוש הריח הוא באמת חוש האמת. אבל הוא גם החוש של השקר.

אני רק מקווה שאנשים שמתאהבים בבושם, אבטרשייב, ינסו גם להתחקות אחרי הריח הטבעי של הבן זוג הפוטנציאלי. כי שם נמצאת האמת הגדולה. וגם השקר הנורא.

“אישתאם אל אידק”. באמת.

תודה לכם שקראתם את ספרי!

אם אהבתם אותו, בטח תאהבו גם את הספר:

“המדריך לשימוש יעיל במי פה”

מעוניינים לקרוא ספרים נוספים שלי ב-Ourboox ? היכנסו לכאן!

בואו ותנסו גם אתם להעלות את הספר שלכם לאתר: www.ourboox.com

הנה מדריך קצר שיסייע לכם להתחיל במלאכה

אתם מוזמנים לכתוב לי: [email protected]