הַשּׁוּעָל וְהַלֶּחֶם

.אִכָּר אֶחָד קָצָר בְּחֶרְמֵשׁ כָּל הבּוֹקֵר, עַד שֶׁהָיָה עָיֵף וְיָשַׁב לָנוּח

“וְיֵשׁ לֶחֶם?” שָׁאַל הַשּׁוּעָל

עָנָה לוֹ: “חַכֵּה רֶגַע, עוֹד לֹא זָרַעְתָּ” !

שָׁאַל הַשּׁוּעָל: “וְאָז אֶפְשָׁר כְּבָר לֶאֱכֹל לֶחֶם?”

עָנָה לוֹ: “לֹא. אָז אַתָּה קוֹצֵר וּמֵבִיא אֶת הַתְּבוּאָה לַגֹּרֶן.”

“וְסוֹף סוֹף אוֹכְלִים לֶחֶם?” הִפְצִיר הַשּׁוּעָל

עָנָה לוֹ הָאִכָּר: “עוֹד מְעַט.

מִן הַקֶּמַח תַּעֲשֶׂה בָּצֵק, תָּלוּשׁ אוֹתוֹ,

תַּעֲשֶׂה לְךָ כִּכַּר לֶחֶם וְתֹאפֶה בַּתַּנּוּר.”

חָשַׁב הַשּׁוּעָל וְאָמַר:

“קָשֶׁה מִדַּי, אָרֹךְ מִדַּי, אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ.

יוֹתֵר טוֹב שֶׁאָרוּץ וַאֲחַפֵּשׂ לִי אֵיזוֹ תַּרְנְגֹלֶת,

וְהָלַךְ לוֹ.”