היום הזה הוא לא יום גשם רגיל בחודש נובמבר. היום הזה הוא לא יום שלישי רגיל. היום הזה הוא המרגש ביותר בחייו של יוסף! היום, מיד אחרי בית הספר, יוסף ילבש את החולצה האדומה עליה מתנוסס מספר 17 וירוץ למגרש הכדורגל להתחיל באימונים. ממש כך! היום יוסף מצטרף לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב !!!

הפועל היא לא סתם קבוצת כדורגל בישראל. עבור יוסף ועבור צעירים רבים מאוד, הפועל היא הקבוצה הכי טובה, האחת והיחידה, קבוצת הכדורגל המדהימה ביותר מאז ומעולם!

יוסף אמנם צעיר בגילו – בסך הכל בן ארבע עשרה וחצי, אבל מאחוריו שבע שנים של אימונים ומשחקי כדורגל רבים. במשך השנים האלו חלומו הגדול היה להצטרף כשחקן

ל “הפועל”. הוא הצטיין בקבוצתו הקודמת ועשה כמיטב יכולתו באימונים ובמשחקים, כדי להרגיש שהוא יכול להגשים את החלום. היום זה קורה!

יוסף יושב בשיעור היסטוריה, אבל לא מצליח להתרכז בדברי המורה. הוא רואה את עצמו באימון, רואה בדמיונו את המאמן מתרשם מיכולתו, אחרי הכל, ביום כזה, מי יכול לחשוב על העבר, כשכל מה שמעניין את יוסף הוא העתיד שהולך ומתקרב עם כל דקה שעוברת ?!.

צלצול פעמון בית הספר מקפיץ את יוסף בחזרה להווה. עכשיו! הוא לא מבזבז רגע, רץ להתיר את אופניו ולדהור עליהם במהירות הישר למגרש הכדורגל .

לא עוברות עשר דקות ויוסף כבר החנה את אופניו ונכנס בכניסת השחקנים.

הוא צועד לעבר חדר ההלבשה ומרגיש את הלב פועם בהתרגשות של שמחה מעורבת בפחד מכישלון  ואכזבה.

לפני שהוא נכנס, עוצר רגע יוסף ומקשיב לקולות השחקנים, לצחוקים ולדיבורים שלהם, כשהם מחליפים בגדים ומציקים זה לזה. עכשיו הוא אחד מהם. חייו ישתנו מהרגע בו יפתח את הדלת .

 

 

 

יוסף דוחף את הדלת, הדלת נפתחת וכולם מסתכלים- מי זה הילד החדש?!…

הוא נכנס לאט, מתבונן בפניהם של השחקנים בחדר ההלבשה. חלק מהם הוא מזהה ממשחקים קודמים והם מחייכים לקראתו, בתשובה לחיוכו. הוא מרגיש טוב, עד שעיניו נתקלות בשחקן שיושב בפינה. הוא לא מחייך כלל, אלא נועץ את מבטו ביוסף בתערובת של הפתעה וגועל. כן! גועל!

“מה אתה עושה כאן ?” שואל אותו יוסף בקול מאופק .

“היום הצטרפתי להפועל, ומה אתה עושה כאן ???” , עונה יוסי בשאלה בקול כעוס.

דווקא יוסי! בשנה שעברה נפגשו יוסף ויוסי במשחק האחרון של הליגה . יוסף היה הכוכב בקבוצתו, אוחז בשיא של הבקעות שערים, ויוסי מהקבוצה הנגדית היה שחקן הגנה האחראי באופן אישי למנוע ממנו להבקיע גולים .

בסוף המחצית הראשונה, שניהם עטו על הכדור בו זמנית, הם נתקלו זה בזה ושם התחילה מהפיכת דחיפות וצעקות. מי יודע מי התחיל במלחמה הזאת, יוסף ויוסי לא יודעים בעצמם… יוסף נפל, והשופט נתן ליוסי כרטיס אדום .

כשיוסי הוצא מהמשחק, יוסף הבקיע שני גולים במחצית השנייה והקבוצה שלו נצחה במשחק והפכה לאלופת הליגה. יוסי לעולם לא שכח ולא סלח.

יוסף החליט שהוא לא ייתן לכל זה להפחית מהתרגשותו.

הוא התלבש במדים החדשים , מדי “הפועל תל אביב” , בתשומת לב קשר את שרוכי נעליו, ורץ החוצה להתחמם לפני האימון עם השחקנים האחרים, מלא התלהבות. הוא רוצה להרשים את המאמן. הוא כאן כדי להצליח!

משחק האימון מתחיל. בכל פעם שיוסי ויוסף נפגשים, אפשר לראות את הניצוצות עפים ביניהם. המרפק של יוסף באוזנו של יוסי, הברך של יוסי בבטן של יוסף, גם יוסי הוא שחקן חדש בקבוצה. גם הוא רוצה להרשים את המאמן ולהצליח, שניהם מגיעים בסופו של היום הביתה מלאים בחבורות כחולות ופצועים, ובכל זאת שמחים על הצטרפותם לקבוצה הכי טובה בארץ.

בערב יושב יוסף עם משפחתו לארוחת ערב שיוסף ואמא שלו הכינו לכל המשפחה.

בזמן הארוחה הם כמעט לא מדברים ביניהם, כל אחד מהם שקוע במחשבותיו.

רק כשמגיע זמן הקפה וכדורי השוקולד שיוסף הכין, מתחילה שיחה ערה בה יוסף משתף את אחיו והוריו ומספר להם את חוויות היום המרגש.

הוא מתלבט אם לספר גם על המפגש עם יוסי, וכשאימו שואלת אותו לגבי הסימנים הכחולים שעל ידיו ורגליו, הוא כמעט מספר, אבל מחליט לשמור את הדבר לעצמו ולא להרחיב בנושא, הוא ממלמל משהו  כמו “החלקתי בבית הספר…”

 

בשבועות הבאים יוסף ויוסי מסתגלים לקבוצתם החדשה. רמת המשחק שלהם עולה והיריבות ביניהם מתעצמת.

בכל הזדמנות הם מחפשים להיתקל, מרפק פה , ברך שם….

המאמן עייף מהיריבות ביניהם ומזהיר אותם שבפעם הבאה שהוא תופס אותם רבים מישהו יאלץ ללכת הביתה לשבוע .

לא עוברות חמש דקות ובאוזניו של המאמן נשמעת צעקה. כשהוא מסתובב הוא רואה את יוסי שוכב על הדשא אוחז בבטנו ומתפתל בכאב.”קום ושחק כדורגל!” צועק אליו המאמן, אבל יוסי לא מצליח לקום. הכאב חזק ממנו.

יוסף מלבין מכעס- “למה הוא מעמיד פנים ? הוא ממש מגזים! אני לא נגעתי בו אפילו !” הוא חושב לעצמו.

המאמן בהחלט חושד שיוסף הוא האשם, והוא צועק –  “איפה יוסף ?”

המאמן מתקרב לעברו של יוסף ואומר לו בתקיפות – ” עכשיו תארוז את החפצים שלך , אתה הולך הביתה ! אמרתי  לכם להפסיק עם הריבים האלו! מה עשית לו ?”

יוסף בהלם, מגמגם בתשובה ” אבל… אבל… ל…לא עשיתי לו כלום! א…א…אפילו לא הייתי לידו! “

השחקנים האחרים מתקרבים אליהם ומחזקים את דבריו של יוסף, “הוא באמת היה בקצה השני של המגרש !” הם אומרים. אבל בינתיים יוסי ממשיך להתפתל בכאב על הדשא .

עכשיו המאמן כועס על יוסי – ” מה אתה מזייף פציעה ? אתה שחקן תיאטרון, לא שחקן כדורגל !”

המאמן העצבני פונה לשני הנערים וצועק –” בואו שניכם אלי למשרד עכשיו- אנחנו צריכים לדבר מאוד ברצינות על העתיד שלכם ב”הפועל” !”

בינתיים יוסף מסתכל על יוסי במבט דואג – הוא רואה שיוסי סובל באמת, ונזכר במקרה דומה שקרה לאחיו לפני ארבע שנים .

” המאמן!, צריך לקרוא מהר לאמבולנס ! יוסי מחזיק את הבטן שלו , את המותניים , ואולי יש לו אפנדיציט כמו שהיה לאח שלי !”

המאמן התעשת, והתבונן ביוסי, מבין סופסוף שהמצוקה של יוסי אמיתית. ברגע שהבין, מיהר המאמן לשלוף את הטלפון הסלולרי ולחייג 101 מספר החירום להזמין אמבולנס – ומיד גם הזעיק את האחראי על העזרה הראשונה של המגרש.

 

כשיוסי התעורר הוא לא הבין בהתחלה איפה הוא נמצא.

הוא התבונן מסביב ולפתע הבין – הוא בבית החולים. בהתחלה נראה היה לו שהקירות זזים ולאט לאט חזרה אליו הראיה התקינה.

“מה אני עושה כאן?” חשב לעצמו. הוא לא הצליח להיזכר בדבר ממה שאירע מאז אימון הכדורגל. יוסי הסתכל מסביב, וראה את אביו ואימו יושבים ליד מיטתו, מחייכים אליו בראותם שהוא התעורר.

“הפחדת את כולם!” אומרת אימו של יוסי וחיוך עדיין מרחף על שפתיה – שמחה לראותו ער. אביו מחזיק את ידו ומספר לו ברכות שהוא עבר ניתוח, ושבמשך הימים הקרובים יהיה עליו לנוח בבית – החולים .

“אבל מה עם המשחק בשבת?” שואל יוסי בתדהמה וכאב ” ומה קרה בכלל שהיו צריכים לעשות לי ניתוח ?”, הוסיף “בטח זה קשור ליוסף! הוא פצע אותי או משהו כזה. נראה לי שבגללו אני כאן!”

“יותר נכון לומר בזכותו,” אומרת מיד אמא של יוסי- “הוא הצליח לגרום למאמן להבין שעליו להזעיק אמבולנס שייקח אותך במהירות האפשרית לבית החולים. המאמן חשב שאתה מעמיד פנים ולקח לו זמן להתאפס, אבל יוסף לא נתן לו להתמהמה. למעשה יוסף ממש הציל את המצב!

הוא הגיע לכאן כבר קודם, מיד אחרי האימון, לבדוק מה שלומך. כנראה שאתה חייב לו התנצלות!”

 

“עברת ניתוח אפנדיציט, זה ניתוח שעושים בגלל דלקת בתוספתן. למזלנו התוספתן לא חיוני לתפקודו התקין של הגוף, ולכן אפשר להוציאו בניתוח.”

אביו של יוסי השלים את התמונה.

“אני מניח שכדאי שאני אתקשר אליו ” אמר יוסי וידו נשלחה מאליה לכיוון הטלפון הסלולרי שליד המיטה, להתקשר ליוסף .

השיחה ביניהם לא התחילה בקלות. בכל זאת הם היו יריבים זמן רב, ומעולם לא ממש דיברו זה עם זה. יוסף שמח על שיחת הטלפון עם יוסי, בעיקר בגלל שיוסי סופסוף התעורר מההרדמה והרגיש יותר טוב.

זאת היתה שיחה קצרה. יוסי אמר :”תודה. אתה ממש הצלת את החיים שלי.”

ויוסף ענה- אצלנו בבית אומרים: תעשה טוב ותזרוק לים. אני חושב שאתה היית עושה את אותו הדבר בשבילי”.

“שמעתי שכבר ביקרת אותי היום, אבל עוד לא חזרה אלי ההכרה, אז אני מזמין אותך לבוא מחר – נראה לי שאצטרך להישאר לפחות שלושה ימים בבית החולים” אמר יוסי.

“כמובן שאבוא לבקר אותך!” ענה יוסף.

 

אחר הצהרים, מיד לאחר האימון, הגיע יוסף לבקר.

בידו החזיק חבילה ארוזה בנייר מתנה, והגיש אותה בביישנות ליוסי.

יוסי קיבל את המתנה בתודה, ואמר – “אני מעריך את זה. תודה.”

“עכשיו, כשאתה אומר את זה אני לא מבין על מה רבנו בכלל…” ענה לו יוסף. “יאללה תפתח את המתנה– זה משהו קטן שיגן עליך ואולי יעשה טוב בינינו, העיקר שתהיה בריא”

יוסי פתח את המתנה, ובפנים ראה חמסה יפה בצבע טורקיז.

יוסי חייך ואמר – “הי, איך ידעת שזה להגנה? אתה שחקן “התקפה”, לא  “הגנה”! מאיפה הבאת את זה? האמת שיש את החמסה הזאת בהמון מקומות, אבל זה רק של יהודים, לא?”

יוסף– “מה פתאום, זה משותף ליהודים וערבים – גם אנחנו וגם אתם מאמינים באותו דבר!”

יוסי – “וגם אתם מאמינים שזה מגן מפני עין הרע?”

יוסף – “בטח שכן! ואם כבר אנחנו בעניין של דברים דומים בינינו – בטח שמת לב שהשמות שלנו דומים מאוד!”

כך המשיכו יוסף ויוסי לשוחח ביניהם. הם העבירו חוויות מהאימונים המשותפים, שיערו ביחד השערות לגבי מי יפתח את המשחק בשבת, התבדחו קצת על חשבון המאמן… פתאום יוסף ויוסי הרגישו עד כמה למעשה הם שייכים לאותה הקבוצה.

הם גילו גם ששניהם שונאים ללמוד היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל באותה ההזדמנות שהם דיברו על הלימודים, הם החליטו לעזור אחד לשני – יוסף יעזור ליוסי בלימוד הערבית, ויוסי, שבילה בקנדה שנה, יעזור ליוסף בשיעורי האנגלית.

“בפעם הבאה שאבוא, נעשה יחד את שיעורי הבית” אמר יוסף.

יוסי שמח לשמוע שיוסף מתכנן לחזור לבקר, אבל ידע שהוא עסוק באימונים לקראת שבת, לכן אמר ליוסף – ” אבל אתה לא חייב לחזור ולבקר אותי פה, אתה יודע “

“מה קרה לך ?” שאל יוסף בתשובה “אנחנו הרי חברים עכשיו ! חוץ מזה המנהג שלנו הוא לבקר את החולים בבית החולים או בבית, להיות איתם ולהנעים את זמנם.”

 

למחרת חזר יוסף לבקר את יוסי בבית החולים. הם עשו שיעורים ביחד, ועזרו זה לזה. זאת היתה הפעם הראשונה ששניהם ממש נהנו לעשות שיעורי בית…

כמובן שהשיחה ביניהם התגלגלה גם על המשפחה. לשניהם אחים צעירים מעצבנים…

 

כעבור כמה שבועות, יוסי כבר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא חזר לאימונים, אבל עדיין לא יכול היה לשחק כדורגל, כי אסור היה לו לרוץ יותר מדי.

 

והנה כבר עבר חודש, והגיע הזמן למשחק חצי גמר הגביע. המשחק מתחיל. מתיחות, ריצות, והכדור יוצא לדרך. שריקות, קריאות עידוד, וקריאות אחרות… שתי הקבוצות משחקות בהתלהבות, עם הרבה אנרגיה והרבה רצון לנצח. המשחק מעניין ומותח.

אחרי משחק סוער עם הגנה חזקה הגיע זמן המחצית, ועדיין התוצאה היא 0:0.

בזמן ההפסקה של המחצית, פנה פתאום לעברו של יוסי האדם הגבוה שישב לידו, ושאל אותו באנגלית לשמו

“Joseph ” הוא ענה

“אה” הגיב האיש והמשיך באנגלית- ” אתה השחקן שסבל מאפנדיציט. שמעתי שאתה שחקן הגנה מעולה. אני אשמח לראות אותך משחק בקרוב!”

“כן, זה אני, תודה” ענה יוסי באנגלית עם מבטא טוב “גם אני מחכה כבר לחזור למגרש ולהמשיך לשחק “.

“שמח לשמוע !” ענה האיש , והמשיך –”תוכל לומר לי מה שמו של השחקן מספר 11? הוא ממש מוכשר.”

בלי להסס לרגע ענה יוסי- “שמו יוסף , הוא חבר טוב שלי, הוא שחקן מצוין , הכי טוב בקבוצה! למה אתה שואל? “

“אני צייד הכשרונות של קבוצת הנוער “צ’לסי”, ואנחנו מחפשים שחקנים צעירים ומוכשרים”. ענה הגבר בשלווה.

ליבו של יוסי פעם בחוזקה – זאת הזדמנות שכל צעיר בליגת הכדורגל חולם עליה! לשחק בחו”ל להתמקצע ולהרויח מיליונים ותהילה עולמית!

בעוד ההתרגשות מאיימת לחנוק את גרונו, אמר יוסי מהר וברור: “אז הנה, אתן לך את מספר הטלפון של יוסף, אתה יכול לרשום אותו ישר בטלפון הסלולרי שלא יאבד לך”.

צייד הכשרונות של “צ’לסי” שאל – “אוכל לומר לו שאתה נתת לי את המספר?”

“בודאי, בשמחה ” ענה יוסי “בהתחלה הינו יריבים ולא הפסקנו להילחם זה בזה , אבל יוסף הציל את חיי, ומאז נעשינו חברים קרובים”.

“אני אשוחח איתו פנים אל פנים מיד לאחר המשחק” אמר צייד הכשרונות, וחיוך רחב על פניו בתגובה לחיוכו הענק של יוסי למשמע החדשות הטובות.

יוסי שכח שאסור לו עדיין לרוץ. הוא זינק מהר אל המגרש, לפני שתתחיל המחצית הבאה, הגיע במהירות הרוח לחבריו השחקנים ואמר לכולם מילות דרבון ועידוד לקראת המחצית הבאה. במיוחד הוא חיבק את יוסף, ואמר לו – “שחק כמו שאתה יודע לשחק!” עם חיוך עצום שנשאר על פניו עוד מהשיחה עם צייד הכשרונות של “צ’לסי”, וקריצה.

והנה ממשיכה המחצית השנייה. לקראת סוף המשחק- הקשר מוסר ליוסף כדור עומק מדויק, יוסף מעביר את הכדור לשחקן ההגנה המתקדם לכיוון השער ועובר על פני כמה שחקנים מהקבוצה היריבה. בתזמון מושלם הכדור חוזר אליו. בלי לאבד שנייה בועט יוסף את הכדור בעוצמה אל הפינה הרחוקה של השער ……………

 “ג וווווווווווווווווווווווווווווו   ל !”

הרעש מהספסלים מחריש אוזניים! יוסי, אבא שלו וצייד הכשרונות של “צ’לסי” מזנקים על רגליהם יחד עם כל הקהל הנרגש, מריעים בהתלהבות.

 

חברי “הפועל  תל אביב ” רצים לחבק את יוסף, אבל לפתע הוא בורח מהם, רץ לכיוון הקהל, לעברו של יוסי, מרים את חולצתו וחושף את הכתובת על החולצה שמתחת למדי השחקן:

בשבילך אחי !