“המקווה האחרון בסיביר” הוא סוג של אגדה, לא סאטירה נשכנית-
אף שיש בו קטעים סאטיריים משעשעים ואפילו מצחיקים, לא מסמך
של ביקורת חברתית נוקבת- אף שיש בו ביקורת חברתית בלתי סמויה
בעיקר על יחסה של החברה, הוא אגדה ישראלית מודרנית.
אשכול נבו הוא אמן מילים. כתיבתו בנויה כיצירת מופת ובדומה למופע
גדושה במוטיבים חוזרים המחליפים צבעים וגוונים עם התפתחות העלילה
עם עברית נהדרת ומתחכמת שממציאה את עצמה בכל עמוד מחדש.
אשכול נבו מתבל את הספר בידע רב ופרטי מחקר מרשימים,
בתחומים רבים ומגוונים. החל מהלכות מקווה טהרה, דרך ידע
בצפרות (שאגב, משם נשאב שמו של כריכת הספר באנגלית –
“The lost solos” ) , ידע בתרבות הרוסית והשימור שלה
בעולים.
נבו מציין את הקונפליקטים הישראליים הקלאסיים. דתיים חילוניים,
עולים וותיקים, ערבים יהודים, אשכנזים ספרדים, עניים עשירים.
כל הדמויות ניחנו בכושר דיבור והסבר טובים ורהוטים, כאילו נבו
ביקש להעביר דרכם בצורה מיטבית ומשכענת את תפיסת עולמו
של כל צד.
המקווה הוא מקום מרכזי במערכת השמש של הרומן הזה.
הוא הוקם כתרומה שהיא ספק שוחד פוליטי בלב הגטו הרוסי
בעיר , עבור אוכלוסייה שאינה זקוקה לו.
זוהי טריטוריה של עולים חדשים, שעניינם בשחמט ובאוכל
מנחם מהמולדת.
מורכבות הנפלאה של החברה הישראלית ומהניואנסים
שקיימים בכל מגזר. זה ניכר, בתפיסת העלייה הרוסית
כמי שבהכרח זרה למסורת היהודית, וכמי שתהפוך מקווה
למועדון שחמט.
הסיפור מתרחש בשכונה מוזנחת בעיר הצדיקים, בה
מתגוררים בשיכונים יוצאי ברית המועצות, עם הרבה
ספק-יהודים בתוכם. השכונה לא מטופחת עקב אכזבתו
של ראש העיר, מניפוץ אשלייתו להתאהב בעולה חדשה
מרוסיה.
ביבליוגרפיה
http://www.israelhayom.co.il/article/130771
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000901260
(c) כל הזכויות שמורות לויקטוריה שרה דזין
Published: Apr 28, 2015
Latest Revision: Apr 28, 2015
Ourboox Unique Identifier: OB-46958
Copyright © 2015