I

 

מאחר והיה זה יום רגיל, ללא כל סימנים מיוחדים בכלל, לא הייתה לברתולומיאו כל תחושה או מושג לגבי העובדה שחייו עומדים להשתנות.

 

ברתולומיאו הגיע הביתה, אותו יום, כדרכו בכל יום, מבית הספר. על השולחן במטבח, בסמוך לכוס החלב ולעוגיות הזנגוויל שהוכנו עבורו, הייתה מונחת מעטפה חומה, זרה למראה.

 

 המעטפה הייתה ממוענת עבור: “ברתולומיאו ווילבור קראוצ’ ה- 3 , הצעיר”.

ברגע שעמד לפתוח את המעטפה נכנסה אמו של ברתולומיאו למטבח.

 

“הו ברתולומיאו, הבוקר הביא לנו הדוור את המעטפה, אני כה נרגשת, אתה יודע, כבר זמן רב עבר מאז קיבלנו דואר כלשהו. המעטפה הנה עבורך, כן, כך שכמובן לא פתחתי, אפילו לא ניסיתי לקרוא את תוכנה, כשהיא סגורה במעטפה, באמצעות להבת נר שקרבתי למעטפה, ובכן, יתכן שניסיתי, הצצתי מעט, אתה יודע, אבל המעטפה כה כהה, כהה מידי ולא ניתן לקרוא, אני כל כך סקרנית, בבקשה, תפתח את המעטפה עכשיו”.

 

גם ברתולומיאו היה סקרן ועל כן מיהר ופתח את המעטפה תוך שהוא מקפיד שלא לפגוע בתכולתה. ברתולומיאו שהיה בעל יכולת הקריאה הטובה בכיתתו (האמת היא שהוא היה הטוב בכיתה בכל נושא שהוא), קרא בקול רם את תוכן המכתב שהיה במעטפה תוך שהוא מקפיד לבטא בבהירות כל מילה ומילה.

 

וכך נאמר במכתב:

 

“ברתולומיאו היקר,

 

אנו צוות “בית הספר האירופאי לנימוסים והליכות ע”ש ווילהלם מנצ’ין “, מזמינים אותך להצטרף אל בית ספרנו ולהפוך לאחד מתלמידינו וזאת החל מהסתיו הקרוב. מנהל בית ספרנו, מר קפדני, שמע על היותך צעיר מוכשר ומבטיח. אנו נציע לך, כמובן, מלגה  (ברתולומיאו לא היה בטוח מה משמעות הדבר אך חשב שזה, בוודאי, משהו חיובי וטוב היות ומוצע לו כהצעה….).

אנו נמצאים בעיר קאן, על חופי הריוויירה הצרפתית היפה שבצרפת. אנא, הודע לנו באם תהיה מעוניין להצטרף כתלמיד לבית ספרנו הייחודי”.    

 

ברתולומיאו שאהב לשאוף גבוה ורחוק, חשב שבוודאי טמונה כאן הרפתקה לעניין. הוא ידע שצרפת מרוחקת מאוד מביתו שבניו – ג’רסי שבארצות הברית של אמריקה אך, כמה בואשים מקבלים, בכלל, הזדמנות לראות עולם?

 

“אינני יודעת” אמרה אמא, ” זאת נראית הזדמנות טובה, אך בא נמתין עד שישוב אביך מעבודתו, נראה מה הוא יאמר, הוא כה חכם, אתה יודע, רק אתמול הוא קרא אודות העיר העתיקה פטרה והוא ידע, בדיוק, היכן היא נמצאת, מי גר שם, הוא תמיד מסייע בפתרון תשבצים וחידוני מילים ומעולם לא הצלחתי לנצח אותו במשחק ה- “שבץ נא” כך שאני בטוחה שהוא יידע מה לעשות”.

 

ברתולומיאו חשב שכדאי היה שאמא תיקח מספר שיעורים בנושא סיום משפטים…..

 

נדמה שחלפו יובלות עד ששב אבא הביתה.

לכשנכנס, קפץ עליו ברתולומיאו וחיבק אותו בשמחה. אבא, הידוע גם כברתולומיאו ווילבור קראוצ’ ה- 2, הבוגר, היה, על פי טבעו, ביישן ורציני. בכל מקרה, הוא עדיין נהנה מחיבוקיהם ונשיקותיהם של ילדיו וכן, נראה היה שהוא באמת יודע הכול….

 

” בית ספר לנימוסים והליכות הוא בית ספר שבו ניתן ללמוד שפות, מנהגים, הליכות ונימוסים אירופאים” הסביר אבא. “בהתחלה, יהיה לך קשה להסתגל למקום, מדינה חדשה וזרה, על מנהגיה ומאכליה השונים והמשונים”

 

“הדבר יהיה כרוך בהמון לימוד. ברור כשמש שתתגעגע לביתך, לאמא ואלי ואף לאחותך דורותי. באירופה מצויים בואשים מועטים בלבד ובצרפת ניתן אף למצוא פחות מכך ואתה תמצא זאת, בוודאי, מוזר ולא מוכר. אך, באם זה הדבר אותו אתה מבקש לעשות, נתמוך בך אמא ואני לאורך כל הדרך”.    

 

למחרת היום, בבית הספר, דן ברתולומיאו בנושא המכתב עם חבריו לכיתה. כולם סברו שהרעיון לקבל את ההצעה שהגיע במכתב הנו נפלא. הם אמרו לו שיהיה זה מצוין עבורו לראות את העולם. למעשה, הם חשבו שהדבר מצוין עבורם וזאת בשל העובדה שמורתם, מרת ב. עדן, נהגה, תמיד, להשוות אותם עם ברתולומיאו. ללא נוכחותו של ברתולומיאו בכיתה, יהיו החיים עבורם, הנותרים, נוחים יותר.

 

את רוב ימי החופש הגדול בילה ברתולומיאו בהכנות למסע לאירופה. הוא חיפש ומצא את העיר קאן באטלס שלו וברר לעצמו היכן היא נמצאת בדיוק ובנוסף, ניסה ללמוד מעט צרפתית. זו הייתה משימה קשה היות ואף אחד, אפילו אבא, לא יכול היה לסייע לו באופן הגיית המילים הזרות והמצחיקות כמו: וואי, טומפס ובואו’. אחותו דורותי השתעשעה וצחקה למראה מאמציו לנהל דו שיח, קצר, מול הראי. ברתולומיאו תהה, ביני לבינו, כיצד יתנהגו האירופאים אולם לא היה אף אירופאי בסביבתו שיוכל לעזור לו בזאת.

ברתולומיאו היה כה נרגש בשל הנסיעה הצפויה שאפילו איבד ענין, כמעט לגמרי, במשחקי כדור הבסיס שנהג לשחק עם וחבריו הטובים ביותר, טום וג’רי. השניים חשבו שהוא הפך לסנוב, יהיר ומתנשא.

 

II      

 

הגיע חודש ספטמבר. אבא ואמא הכינו מזוודה גדולה מלאה בפריטי לבוש ובחטיפים טעימים ולוו את ברתולומיאו לתחנת האוטובוס. המון דמעות נשפכו שם. ברתולומיאו נישק את אחותו דורותי לשלום, חיבק חיבוק עז את אימו ולחץ בחוזקה את ידו של אביו. תוך כדי כך לחש אבא באזנו: “ברתולומיאו, בבקשה ממך, השגח היטב על עצמך. אתה תמצא את עצמך במקום זר ודברים בלתי צפויים עלולים לקרות. עליך להיות זהיר במיוחד!”.

 

לפני שהספקתה לומר “ג’יק רובינסון” (יהיה הוא מי שלא יהיה….) מצא ברתולומיאו את עצמו בתוך האוטובוס הנוסע לניו יורק. מיד משהחל האוטובוס בתנועה, מחו הוריו הגאים של ברתולומיאו את דמעותיהם ועמדו להם, כך סתם, כשמבטם עוקב אחרי האוטובוס המתרחק עד שזה הפך לנקודה זעירה הרחק באופק. ברתולומיאו הביט לאחור דרך מסך הדמעות שבעיניו עד שלא יכול היה להבחין יותר בבני משפחתו.

“האם לא עשיתי טעות גדולה ביותר ביציאתי לנסיעה זו?” חשב. הוא היה גאה בעובדה שלא פרץ בבכי בעת הפרידה, אך עתה, לבדו על האוטובוס, לא יכול היה להתאפק מלהזיל מספר דמעות. הדמעות זרמו במורד לחייו וזלגו על מושב האוטובוס.

 

שעה מאוחר יותר הגיע ברתולומיאו למבנה של רשות התעופה בניו יורק שם פגש בו מורה בשם מר סמית ועמו קבוצה של תלמידים אמריקאים אף הם שיעדם “בית הספר האירופאי ע”ש ווילהלם מנצ’ין”. לברתולומיאו היה מעט מאוד מן המשותף עם הקבוצה הזאת היות ואף אחד מהם לא היה בואש. כולם נכנסו לאוטובוס נוסף שלקח אותם לשדה תעופה ענקי שם עלו על סיפונו של מטוס ג’מבו שיעדו העיר מרסי שבצרפת.

הייתה זו טיסתו הראשונה של ברתולומיאו והוא התרשם מאוד ממידותיו של המטוס הענק. “כיצד יוכל הדבר העצום הזה להתרומם אי פעם מעל פני הקרקע?”  תהה.

 

 לימינו של ברתולומיאו ישב ג’רום הג’ירף, שגם הוא קיבל מלגה ללימודים ב- בית הספר האירופאי הגבוה ע”ש ווילהלם מנצ’ין . ג’רום הסכים מיד עם כל מה שאמר ברתולומיאו ולא ניכר היה בו שהוא חכם במיוחד. לבסוף אמר ברתולומיאו: “שמעתי, לאחרונה, שדיג ברזילאי שדג במימי האמזונס דג, שיכול לרקוד סמבה” תגובתו המידית של ג’רום הייתה בשאלה: “הדיג או הדג?”. ברתולומיאו ישב זמן מה בדממה, תוך שהוא תוהה כיצד הצליח ג’רום להשיג את המלגה, מלכתחילה. לאחר מכן נשען, רגוע, לאחור על מושבו וצפה בסרט טיפשי אודות כלב שלמד לשחק כדורסל.

 

לשמאלו של ברתולומיאו ישבה פלורנס הזמירה. פלורנס הייתה התלמידה היחידה על המטוס שבאמת הורגלה בטיסה. למרות זאת, כפי שהסבירה לברתולומיאו, היא מעולם לא טסה גבוהה כל כך ובמשך זמן ממושך כל כך, בעבר. כמו כן, תהתה, כיצד יכול היה המטוס להיטיב כל כך לטוס מבלי שינענע כלל בכנפיו.

 

לאחר שמונה שעות טיסה נחת המטוס בשדה תעופה בקרבת מרסי. התלמידים נסעו באוטובוס לתחנת הרכבת שם פגשו בקבוצה גדולה יותר של תלמידים נוספים שהיו בדרכם ל”בית הספר האירופאי ע”ש ווילהלם מנצ’ין”. ברגע הראשון הופתע ברתולומיאו למראם של כל כך הרבה חזירים מכל רחבי העולם. היו שם חזירים מאוסטרליה, חזירים מברזיל, חזירים מצ’ילי וחזירים מזימבאבווה. ברתולומיאו חש תחושת אשמה על כך שנתח שוק חזיר מעושן היה המאכל האהוב עליו ביותר בבית ומיד נפטר מפרוסות שוק כזה שאמא עטפה ודאגה לשים במזוודתו.  

 

III        

 

מיד לכשהגיעו ל”בית הספר האירופאי ע”ש ווילהלם מנצ’ין” פוזרו התלמידים בין חדרי השינה הגדולים ששכנו במבנה הפנימייה. ברתולומיאו חלק את חדרו עם עוג החזיר, סוס מדבר בשם אד ועם בילי, העז שכולם קראו לו בילי הנער.

 

“בית הספר האירופאי ע”ש ווילהלם מנצ’ין” לא היה מקום שקל להסתגל אליו היות והיה לו מנהל קפדן בעל עקרונות נוקשים. גם הפנימייה וגם בית הספר הצמוד לפנימייה נשמרו נקיים ומבריקים היות וניקיון היה אחד מעקרונותיו הנוקשים של המנהל הקפדן. לברתולומיאו לא היו קשיים בשמירה על הסדר והניקיון של מיטתו ומגירותיו. עוג החזיר, לעומת זאת, היה מבולגן וחסר סדר ונהג להשליך את חפציו בכל פינה. אד ניסה בכל כוחו לשמור על הניקיון אך נוהג היה להכניס בוץ לחדרים באמצעות פרסותיו שנרטבו בכל פעם שירד גשם ובילי העז היה קורע ומורט, כל לילה, את סדיניו, רצועות, רצועות.

כל בוקר חדרי השינה והחצר היו נבדקים בקפדנות. באם נתפס מי מהתלמידים כשהוא זורק עטיפת ממתק על הרצפה, הייתה העטיפה מוצמדת לחולצתו של הזורק למשך שבוע שלם. באם מר קפדני, המנהל, היה תופס תלמיד בעת שזה ניסה להדביק מסטיק בתחתית מושב הכסא או השולחן, היה המנהל מדביק את המסטיק לחוטמו של התלמיד.

עוד עקרון חשוב היה למנהל, הדייקנות. בכל יום שישי היה בית הספר כולו נפגש בשעה 07:00 בבוקר לפגישה שבועית עם המנהל. תלמידים שאיחרו להגיע (ולו גם בדקה אחת בלבד!) נאלצו לכתוב חמישים פעמים במחברתם: “כל איחור ב – בית הספר האירופאי ע”ש ווילהלם מנצ’ין  הנו כנגד הכללים”. במסגרת הפגישות השבועיות היה מר קפדני משתולל ומצווח בדבר 0.1% מהתלמידים האחראים, לדעתו, לכל הבעיות בבית הספר (ברתולומיאו היה בקיא במתמטיקה ותהה כיצד הגיע המנהל לערך האמור היות ובכל בית הספר היו 200 תלמידים בלבד). כל מי שדיבר ללא רשות במהלך שיעוריו של מר קפדני נצטווה לעמוד ולמשוך את גרביו למעלה. פעם אחת נענש אד הסוס בצורה זו וגרם לפרצי צחקוק כלליים (היו לו ארבעה גרביים למשוך מעלה אך אף יד לבצע זאת….). היות וצחקוקים היו אסורים אף הם במהלך הפגישות השבועיות עם מר קפדני , היה על כל תלמידי בית הספר לקום, לעמוד ולמשוך, בצוותא, את גרביהם למעלה.

 

עוד אחד מעקרונותיו של מר קפדני היה  ההקפדה על נושא ההליכות והנימוסים.

התלמידים תרגלו הליכות ונימוסים בכל פעם שהמנהל או המורים היו בסביבה.  “בוקר טוב המורה” הם היו מצווחים במקהלה. אולם, במידה ונעזבו לנפשם, העדיפו רוב התלמידים לתרגל הליכות נפסדות וחוסר נימוס. היות והיו טובים ומוצלחים יותר בהליכות נפסדות ונימוסים גרועים , היה כל נושא ההתנהגות הנפסדת קל להם והצריך מעט מאוד תרגול מצידם. אחד מהמנהגים הנפסדים ביותר שהיה אהוב עליהם ביותר היה המנהג ללעוג, לצחוק ולהתבדח על חשבונם של תלמידים שהיו שונים מהיתר וברתולומיאו היה, ללא כל ספק, שונה.

 

כפי שאביו כבר יידע אותו, היו מעט מאוד בואשים באירופה. ברתולומיאו היה לא רק הבואש היחידי בכיתתו אלא גם הבואש היחידי בכל תחומי בית הספר. ועל אף שהתלמידים האמריקאים כבר ראו בואש לפני כן, לא כך היה הדבר עם האחרים, איש מהם לא ראה בואש מימיו. הם היו נועצים מבטים ועוקבים אחרי התלמיד החדש המוזר שהגיע. דבר זה גרם, כמובן, לתחושת אי נוחות אצל ברתולומיאו, אולם הרע ביותר עוד היה לפניו.  

 

התלמידים בעלי המידות וההתנהגות הגרועה ביותר היו החזירים. על אף שהגיעו מארצות שונות ונבדלות אחת מהשנייה, הם נצמדו איש לרעהו וחברו לקבוצה אחת. הייתה להם, למעשה, חבורה (שכונתה בפיהם האחווה) ונקראה “בטא – זטא – טתא”. במהלך השיעורים היו חלק מהחזירים תלמידים מצטיינים וחביבי המורים. אולם, אחרי שעות הלימוד נהגו הם להתגודד יחדיו וללעוג לתלמידים האחרים. החזירים נהגו לחבוש כובעים שנשאו את השם “בטא – זטא – טתא” מודפס עליהם (מנהג שהזכיר לברתולומיאו את קבוצת הבייסבול החביבה עליו, קבוצת “העורבני הכחול מטורונטו”), אמצו לעצמם סגנון הליכה מיוחד משלהם ואף חיברו לעצמם המנון משלהם אותו נהגו לזמר בזמן שצעדו ביחד:

 

“אנחנו חזירי מונצ’ין הברוכה,

הזמן אותנו להצטרף לארוחה”

 

בתם יום הלימודים אהבו החזירים להציק לתלמידים האחרים. ברתולומיאו היווה מטרה מועדפת ללעגם. בנוסף לכך, הוא הצטיין בבית הספר כפי שהם הצטיינו ועובדה זו גרמה להם לעצבנות וחשש.

“ברתולומיאו אוףףף” היה אומר אחד מהחזירים. “ברתולומיאו מסריח בטרוף” היה עונה לו חזיר אחר.

ברתולומיאו נעלב מאוד. הוא לא חשב שהוא מריח כל כך רע. הוא נהג להתקלח מידי יום ביומו. הוא, בעצם, חשב שהחזירים עצמם הסריחו לא מעט היות ונהגו להתרחץ לעיתים רחוקות ואהבו להתגלגל ולרבוץ בבוץ.

 

בתום יום הלימודים נהג ברתולומיאו לשוב לחדרו  בפנימייה ולהעסיק את עצמו בהכנת שיעורי הבית. עיסוק זה גרם לו להסיט את מחשבתו מהאופן שבו היו החזירים מציקים לו ויורדים לחייו. ללא קשר לשעת היום או למזג האוויר נהג ברתולומיאו להשאיר את חלון החדר פתוח וזאת כדי לאפשר לפלורנס הזמירה לעופף לתוך החדר ולבקרו. פלורנס הצטיינה בגיאוגרפיה וקריאת מפות היוותה תכונה טבעית עבורה. לעומת זאת היא נצרכה לעזרתו של ברתולומיאו במתמטיקה, צורך לו נענה ברתולומיאו בשמחה.

 

פלורנס אמרה לברתולומיאו שעליו לנסות ולהתעלם מהחזירים, אך דבר לא הועיל. העובדה הייתה, שעל אף מנהגיהם הדוחים, והתגרותם בו, ברתולומיאו קינא בחזירים. הוא קיווה שהוא יוכל להצטרף לאחווה שלהם. הוא ניסה לחקות את אופן דיבורם. הוא השתדל לחקות את אופן הליכתם. הוא אף ביקש מהוריו שישלחו אליו כובע של קבוצת “העורבני הכחול מטורונטו”, כדי שיוכל להדמות במראהו ולו במעט, למראם של החזירים, אולם ביום הראשון שחבש את הכובע חטפו אותו החזירים מראשו וזרקוהו למימי הים התיכון. ככל שניסה לחקות את החזירים כך גברה מידת התעללותם בו.

 

“התרחקו מברתולומיאו, אחרת ריחו ידבק בכם, פיווו” היו צורחים, כשהם צוחקים ומתגלגלים בבוץ.       

 

ברתולומיאו חשב שאם ריחו יהיה טוב יותר יאפשרו לו החזירים להצטרף לאחוותם. הוא גיבש תכנית. בשבת (לא התקיימו לימודים בסופי השבוע!) יצא ברתולומיאו לעיר ובילה זמן מה בבית המרקחת המקומי. הוא צבר סבונים, משחות שיניים ודאודורנטים. הוא, אפילו, רכש מי שטיפה לפה המכילים מים ושמן שהבטיחו להעניק לו ריח פה רענן לכל משך היום. הוא החליף את גרביו פעם ביום. הוא ניסה לעשות שימוש בספריי אך היות ולא היו לא בתי שחי היה הדבר קשה ומסובך. הוא סיים לבסוף את הפרשה בכך שהתיז את החומר על זנבו…..

 

ועדיין, החזירים לעגו לו. פלורנס הזמירה הייתה חוזרת ואומרת לו: “ברתולומיאו אינך מריח רע כלל וכלל” אולם ברתולומיאו סירב להאמין לדבריה.

 

יום אחד, לאחר בית הספר, עלה ברתולומיאו על אוטובוס לעיר גראס, מרכז עתיק של אירופה  לייצור בשמים. “האם תוכל לרקוח עבורי בושם שישפר את ריחי וימנע מהחזירים להמשיך ללעוג ולהציק לי?” הוא שאל את דירק, הבשם. דירק אמר, “אני נמצא בעסקי הבשמים כבר שנים רבות והכנתי מאות רבות של בשמים ומרקחות, אולם מעולם לא עבור בואש.בכל מקרה, אוכל לנסות. חזור אלי בשבוע הבא”. 

 

לכששב ברתולומיאו קידם אותו דירק כשחיוך גדול על פניו. “עבדתי במשך כל השבוע בכדי להכין עבורך בושם מיוחד. חשבתי אפילו על שם מיוחד עבורו, ברתולומוס” .  תמרח טיפה מהבושם מאחורי כל אוזן ותריח נפלא”.

 

ברתולומיאו היה בואש מאושר מאוד. הוא החל להשתמש בבושם של דירק. כל אחד הסכים שריחו היה נפלא. אולם, החזירים האכזריים השליכו את הבקבוק למימי הים התיכון וכאשר חזר ברתולומיאו לדירק כדי לברר האם יוכל לרכוש עוד בושם הוא התבשר שהבשם עזב ועבר לחיות ביפן. “מה האעשה עתה” חשב. הוא פרץ בבכי וביקש לשוב לביתו.

 

אבל, אז עלה במוחו רעיון. רעיון כביר. מדוע לא חשב עליו לפני כן? “אם ברצוני לגרום לחזירים לחבב את הריח שלי” חשב לעצמו, “עלי לאמץ לעצמי את ריחם שלהם”! הוא החל לאכול כמויות גדולות של דייסה (החזירים אהבו מאוד דייסה), להסתובב בקרבת החזירים ולהתפלש בבוץ. כעבור זמן לא רב, לאחר מספר שבועות, החלו החזירים לנהוג בברתלומיאו מעט יותר טוב. הם לגלגו פחות על ריחו והניחו לצעוד בעקבותיהם (ברור שבמרחק מה מהם)  ולשיר עמם את שירם:

      

“אנחנו חזירי מונצ’ין הברוכה,

הזמן אותנו להצטרף לארוחה”

 

חבריו של ברתולומיאו, בילי הנער, הסוס אד ופלורנס הזמירה נסערו מאוד והחליטו, ערב אחד, לשוחח עמן.  “ברתולומיאו” הם אמרו, “מה קרה לך? לא רק שהתחלת להתנהג כאחד החזירים אלא שאתה גם מפיץ ריח כאחד מהם” אך ברתולומיאו רק משך בכתפיו.

 

כדי לחגוג את סוף שנת הלימודים נהוג היה לקיים יום ספורט. כפי שניתן היה לצפות אד זכה בתחרויות הריצה, פלורנס ניצחה בתחרות הקפיצה לגובה (לא חשוב היה, כלל, באיזה גובה מקמו את רף הקפיצות, היא פשוט עפה מעליו) וג’רום הג’ירף היה קפיטן נבחרת הכדורסל (ברתולומיאו הבחין שגובהו של ג’רום סייע לו גם בעת הבחינות, כאשר הוא תמיד הצליח להשיג ציונים גבוהים ללא צורך ללמוד קודם לכן. ברתולומיאו תהה באם אין בכך כדי להסביר, מלכתחילה, את עצם קבלת המלגה על ידי ג’רום). ברתולומיאו שלא היה גבוה או חזק במיוחד ישב במושבי הקהל (לא רחוק מהחזירים) והריע כאשר כיתתו זכתה במקום הראשון.

 

ביום האחרון של שנת הלימודים קיבלו כולם את התעודות ((תעודתו של ברתולומיאו הייתה טובה אם גם לא כה טובה כפי שהייתה בתחילת השנה). התלמידים נסעו ביחד למרסיי וכאן נפרדו למשך הקיץ. ברתולומיאו ויתר התלמידים האמריקאיים טסו חזרה לניו יורק היכן שמשפחותיהם המאושרות לראותם בשנית חבקו ונשקו להם ולקחו אותם הביתה לתקופת חופשת הקיץ.

 

משפחת קראוצ’ לא התקשתה לזהות את ברתולומיאו מרגע שנכנס לאולם הנוסעים שבשדה התעופה. אך ככל שקרב אליהם הם החלו להבחין שהוא השתנה. בשל הריח שהפיץ היה עליהם לעצור את נשימתם בשעה שחיבקו ונישקו אותו. הוא בילה שעות ארוכות לבד בחדרו ולא הסכים כלל לגעת בנתחי בשר החזיר המעושן שאמו הכינה בעבורו לסעודה. הוא שוחח בטלפון עם חבריו משכבר אך לא יצא לשחק עמם בכדור בסיס כפי שנהג בעבר.

 

הוריו היו גאים בתעודה שקיבל אך מודאגים מאוד לנוכח השינויים המוזרים שחלו בו.       

            

 IV  

 

משחזר ברתולומיאו בספטמבר לקאן, הוא מיהר להתפלש ולהתגלגל בבוץ כמנהג החזירים וזאת אף לפני שנכנס למגוריו. הוא קיבל במתנה, במהלך החופשה, כובע חדש של  קבוצת “העורבני הכחול מטורונטו” אותו הניחו לו החזירים לחבוש.

 

שבת אחת, מספר שבועות לאחר מכן, הרשו החזירים, סוף סוף, לברתולומיאו להצטרף אליהם לפיקניק ביער הסמוך לעיר קאן. לאמתו של דבר היה על ברתולומיאו ללכת מרחק מה מאחוריהם והוטל עליו לשאת את סל המצרכים שהכיל את ארוחותיהם של החזירים. על אף זאת הרגיש עצמו ברתולומיאו בר מזל על הכבוד לו זכה היות ומעולם קודם לכך לא התירו החזירים לשום חיה להצטרף אליהם לטיוליהם ביער. פיקניקים ביער נחשבו למסוכנים ונאסר על התלמידים בתוקף לקיימם. אולם בסופי השבוע לא נכחו במקום המנהל והמורים ולא היה איש שישגיח על התלמידים.

 

בשבת האמורה היה מזג האוויר נוח להפליא וצבעיהם הכתומים של עלי השלכת של הסתיו הקסימו כל עין. החזירים (כשברתולומיאו מאחוריהם במרחק לא רב) חדרו הלוך והעמק אל תוך עמקי היער בלא שיבחינו במרחק אותו כבר עברו. הם כבר עמדו להתיישב ולהתחיל את הפיקניק המתוכנן כשהבחין, לפתע, אחד מהם במעין כתם אפור הנע לעברם בין העצים העבותים. הכתם הלך וגדל ובמהרה הפך למקבץ כתמים אפורים הממהרים ומתקרבים אליהם. החזירים, שקלטו לאט לאט מהם הכתמים המתקרבים נכנסו לחרדה היסטרית:

 

“זוהי קבוצת זאבים!”

 

“הם באים לטרוף אותנו!”

 

“מה נעשה?” הם צווחו ברוב היסטריה.

 

ברתולומיאו מעודו לא לקח בחשבון את האפשרות להיות מותקף על ידי עדת זאבים.

במקום מגוריו שבניו ג’רסי שבארה”ב היו מעט מאוד זאבים ואף אחד מהם לא היה מעז לתקוף בואש. אולם חזירים הנם סיפור אחר לגמרי. זאבים פשוט משתגעים על בשרם של חזירים. ברתולומיאו, שהפיץ, עתה, ריח כשל חזיר, החל להעריך את האפשרות שיהפוך במהרה לארוחתו של זאב. המחשבה גרמה לו לעצבנות מה.

 

הזאבים הלכו וקרבו במהירות אל הקבוצה. באופן מוזר למדי, כל שנייה של ייסורי הפחד שאפף את התלמידים חלפה באיטיות מפתיעה. ברתולומיאו חשב על אמו ועל אחותו הקטנה דורותי. הוא נזכר באביו ובמילותיו החכמות שנאמרו לפני שנפרדו: ” אתה תמצא את עצמך במקום זר ודברים בלתי צפויים עלולים לקרות. עליך להיות זהיר במיוחד”. ברתולומיאו הבין שהוא לא היה זהיר כלל. “האם אזכה בכלל לשוב ולראות את משפחתי?” תהה. אולם, הזאבים כבר היו ממש עליהם וברתולומיאו ידע שהגיעה העת לעשות את שעליו לעשות. הוא יכול היה להבחין בעיניהם המתכתיות, הקרות ובשיניהם החדות. לא נותרה בידיו כל ברירה.

 

ואז זה קרה. בפתאומיות שחרר ברתולומיאו סילון עז של נוזל בעל ריח בואש איום ביותר, ריח נורא שבקושי ניתן לדמיין את עוצמתו. הריח פשוט שיתק את הזאבים. הם התגלגלו סביב עצמם וגנחו. הריח היה כה מחריד שעצי היער השירו בפתאומיות את עלי השלכת שלהם. ציפורים נפלו מהשמיים. ארנבים התחבאו במחילותיהם. הצחנה הייתה כה עזה עד שגם התושבים שבקאן רצו הביתה, הגיפו את חלונותיהם וסתמו את אפם. הזאבים נמלטו במהירות הרבה ביותר בה היו מסוגלים לרוץ. כיצד יכלו אפילו לדמיין שיתכבדו בבשר החזירים כשריח כזה מצוי באוויר?

 

V  

  

בדרך חזרה לעיר צעד ברתולומיאו בגאווה בראש ההולכים כשהחזירים מאחוריו. כולם ידעו שסילון ריח הבואש המחריד הוא זה שמנע את הפיכתם לארוחה לזאבים. כפי שניתן לומר, ברתולומיאו הציל את צלע החזיר במקרה זה. כשהם צועדים חזרה לכוון בית הספר, חיברו החזירים בית חדש לשירם הישן:

 

”ברתולומיאו ברתולומיאו

היכן היינו לולא סייע הוא?

.      

 אנחנו חזירי מונצ’ין הברוכה,

כמעט הפכנו להיות לך לארוחה”

 

למרות שהחזירים ידעו שברתולומיאו הוא גיבור ביום והוא זה שהציל את המצב הם ביקשו ממנו לא לספר זאת לאיש. לאחר הכול, לא היה עליהם להימצא שם ביער מלכתחילה.

 

במשך כשבוע, לערך, זכה ברתולומיאו ליחס אדיב מצד החזירים שבבית הספר. הם הניחו לו לצעוד לצידם ולא שקלו לחזור ולזמר את השירים הבוטים שנהגו לשיר באוזניו.

אולם במהרה הם החלו לשכוח את עובדת הצלתם בידיו והחלו להיזכר בעוצמת הריח המחריד אותו הפיץ. ואז, לאט לאט, החלו החזירים להתבדח על כך. הנושא הפך לבדיחה ולא עבר זמן רב לפני שהחזירים שבו למנהגיהם הפסולים הישנים. הם עדין הקפידו על יחס נימוסי לברתולומיאו בכל מקום בו נתקלו בו (אחרת, חששו, שהוא יספר למר קפדני אודות הפיקניק), אך מאחורי גבו הם החלו לכנות אותו “הבואש שהבאיש”. ברתולומיאו הבחין בכך ופשוט לא יכול היה להאמין כמה גסים ורעי לב הם. הוא כה נעלב עד שחדל ממנהגו לאכול דיסות והחל שוב להתקלח. הוא הסיר מראשו את כובע הבייסבול שלו והחל לבלות יותר ויותר זמן עם חבריו הלא חזיריים.

 

“ובכן, מה בכך אם אני בואש?” חשב לעצמו, “לולא הייתי אני נוכח במקום כדי להצילם הם היו הופכים לפיקניק של יום השבת עבור הזאבים”.

 

וכך, בהגיע יוני, בעת שהסתיימו הלימודים בבית הספר, לא נעצב ברתולומיאו כהו זה. הוא היה מאושר לשוב וטוס חזרה אל אמו, אביו ואחותו שבניו ג’רסי.  התעודה שקיבל הייתה מצוינת. הוא הפך למנומס ובעל הליכות נאות. משפחתו מיהרה להבחין שהוא חזר להפיץ ריח שלו עצמו, כבעבר. הוא למד שפות ונושאים רבים נוספים בכיתת הלימוד ואף רבים יותר מחוצה לה. הוא סיפר למשפחתו סיפורים רבים. למעשה, את כל הסיפורים פרט לסיפור אחד….

 

VI

 

בתחילה, לא נגע ברתולומיאו בבשר שוק החזיר המעושן אותו כה אהב לפנים. למעשה הוא ממש היה נסער מכך שאמו הכינה מנה כזו מדי בוקר לארוחת הבוקר. הוא אפילו לא יכול היה לשבת במחיצת משפחתו כשהוגשה מנה זו לשולחן. אולם, עם כל יום שעבר, נוכח ברתולומיאו שריח הבשר הנצלה מפריע לו פחות ופחות. בוקר אחד לא יכול היה מלעצור את עצמו מלטעום רק חתיכה אחת קטנה. לאחר מכן ניסה חתיכה נוספת ואז חתיכה נוספת ואז עוד שתיים.

 

ואז, כך חשב לעצמו, בעת שמחה ברוב נימוס את שפתיו באמצעות מפית, שהריח לא היה רע כל כך, ככלות הכול.