מעשה בשני אחים

אי-שם בכפר רחוק חַיוּ לפני שנים רבות שני אחים. אביהם הוֹרִישׁ חֶלְקַת שָׂדֶה לכל אחד, והם עָבְדוּ את האדמה. האחים שָׁתְלוּ בין שתי חלקות השדה בְּצָלִים של חָצָב, כדי שתהיה שם גָדֵר של חֲצָבִים פורחים. השורשים של החצב עמוקים וחזקים, העָלִים שלו רחבים ועבים, וגִבְעוֹלָיו גבוהים וזְקוּפִים כעַמוּדֵי גָדֵר.

האח הבְּכוֹר היה רַוָוק, לא הייתה לו אישה, ולא היו לו בנים. האח הצָעִיר היה נָשׂוּי, והיו לו שלושה ילדים קטנים. היחסים בין האחים היו של שָׁלוֹם ושל אַחֲוָוה.

לילה אחד  נדדה שנתו של האח הבְּכוֹר, והוא חָשַׁב בלִבּוֹ:

“לאָחִי הצעיר יש משפחה גדולה, ועליו לְפַרְנֵס אישה וילדים, עליו לדאוג לבגדיהם ולחינוכם, ואילו אני יחידי, עליי לדאוג רק לעצמי. זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שָׁוִוים בגוֹדְלָם! אחי הצעיר זקוק לשָׂדֶה גדול יותר מהשדה שלי.”

יצא האח הבְּכוֹר בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צִמְחֵי החָצָב ושָׁתַל את הבצלים בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הצעיר.

 באותו הלילה נָדְדָה גם שְׁנַת האח הצעיר, והוא חָשַׁב:

“לי יש בנים שיִדְאֲגוּ לי לְעֵת זִקְנָה, אבל אחי הבכור רַוָוק ובודד. מי ידאג לו כשהוא יהיה זָקֵן? זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שווים בגודלם, הרי הוא צריך לחסוך לימֵי זִקְנָה!”

יצא האח הצעיר בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צמחי החצב ושָׁתַל את הבצלים הַרְחֵק בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הבְּכוֹר.

למחרת בבוקר יצאו שני האחים לעבודה, והִנֵה השָׂדוֹת שווים בגודלם!

התפלאו שניהם מאוד, אך לא אמרו דבר.

בלילה הבא קמו השניים לעשות שוב כְּמַעֲשֵׂה הלילה הקודם – להגדיל איש את חלקת אחיו – ופתאום הם נִפְגְשׁוּ באמצע הדרך.

הִתְרַגְשׁוּ האחים, הִבִּיטוּ זה בזה, ולא אמרו דבר. הם הִנִיחוּ את הבצלים במקום שבו הם נפגשו, וחזרו איש לביתו. וכך מדי שנה, מִזְדַקֵף גבעול החָצָב ומוציא פרחים לבנים, סֵמֶל האַהֲבָה, הרֵעוּת והיְדִידוּת בין אח לאח ובין אדם לאדם.