עבודת שורשים- מיכל בריסקין 2018

מבוא:

עבודת שורשים היא עבודת חקר המורכבת מתיעוד קורות בני המשפחה וראיונות עמם. אילן יוחסין, איסוף תמונות, חפצים יקרי ערך ועוד פרקים רבים ומעניינים על המשפחה.

בעיני, עבודת שורשים היא עבודה מאוד מעניינת וחיונית, מפני שאני לא מכירה את כל הדורות הקודמים, מי היו ומה עשו. לכן, בהזדמנות שניתנה לי לעשות את העבודה הזאת מאוד מאוד שמחתי והתרגשתי כי רציתי לחקור ולגלות דברים חדשים על משפחתי המורחבת ועל הדורות הקודמים והרחוקים.

הכנפיים שלי:

לפי דעתי, אדם בעל שורשים וכנפיים הוא אדם עם ערכים טובים, שמצד אחד אדם אשר מכיר בשורשיו וקשור אליהם מאוד. יודע מהיכן בא ומהי היסטוריית עמו. אך מצד שני, בעל כנפיים. כלומר, שואף להגיע רחוק ככל האפשר, ולחיות בצורה המודרנית, להיות כמו כולם.

אני “לוקחת” ומשמרת משורשי משפחתי את הסיפורים המרתקים, את החגים, השפה וההיסטוריה. לעומת זאת, כיום קיימים חיים “קלים יותר” לדור של היום בכך שיש ארץ יהודית, עליה יהודים מרחבי העולם יכולים לעלות. קל יותר לחגוג חגים, לדבר בשפה עברית ולשמר את מסורות המשפחה מפני שכיום מכירים יותר בסיפורי העם, בארץ ישראל ויודעים מידע נרחב על עמנו. כאשר אגדל, ארצה להיות בעלת שורשים- סיפורי דור ודור שאמשיך לספר גם לילדי ולדורות ההבאים, תמונות מלפני זמן רב אשר אשמור אותם, חפצים יקרי ערך אשר עברו במשפחתי בירושה ולהם גם סיפורים מעניינים.

גיליתי סיפורי משפחה מרתקים ומעניינים מאוד, מה היו חוויותיהם של אמא ואבא כאשר היו קטנים? מי הייתה משפחתו של סבא מיכאל? איך סבא דניאל נלחם וניצל? מי הייתה סבא רוזה? ואילו חוויות מצחיקות ביותר סיפר סבא דוד?

מעולם לא הייתי יכולה לדעת את כל הדברים המרתקים הללו אילולא הכנתי עבודת שורשים, וגיליתי את עברה הרחוק של משפחתי.

פרק א’: על עצמי

שמי מיכל בריסקין, נולדתי ב-6 לנובמבר 2004 בישראל. נולדתי בשעה 3:30 בבית החולים בלינסון. עד גיל 10 גרתי ברחוב סלנט בפתח תקווה. עד גיל שנתיים ושמונה חודשים טופלתי ע”י הסבתות ולאחר מכן הלכתי לגן “פו הדוב”, “חיפושית” וגן חובה “חמניה”. בכיתות א-ג למדתי בבית הספר “משה הס פ.ת”. באוגוסט 2014 עברתי עם משפחתי לשערי תקווה. כרגע אני לומדת בבית חינוך אילן רמון שערי תקווה.

הורי קראו לי מיכל על שם סבא שלי, מיכאל (אבא של אבא) שנפטר בגיל 40.

בתנ”ך מסופר כי מיכל הייתה בתו הצעירה של שאול המלך ואשתו הראשונה של דוד המלך. בנוסף, מיכל היא מילה נרדפת ליובל- אגן הניקוז של הנהר.

שם המשפחה שלי הוא בריסקין, ולו שתי גרסאות למקור השם:              גרסה 1- על שם העיר בריסק בבלארוס על גבול פולין.                              גרסה 2- על שם המילה “בריס” ביידיש, שפירושה ברית.

אני בעלת עיניים ירוקות ושיער תלתלים שטני. הגובה שלי הוא 1.63 ויש לי נקודת חן מעל השפה העליונה.

נולדתי ב-6 לנובמבר בשבוע 42 להריון, בבית החולים בלינסון שבפתח תקווה, במשקל 3,596 גרם ובגובה 52 ס”מ. את הלידה קיבלו המיילדת נירית וד’ר מסינגר. הלידה שלי הסתבכה מכיוון שראשי נתקע ולא יכולתי לצאת. הרופא הציע להורי לעשות לידת ואקום או לידה קיסרית. ולבסוף נבחר ללכת על לידת ואקום ואפילו אמי ילדה אותי בהצלחה וללא אפידורל.

המזל האסטרולוגי שלי הוא עקרב. במסורת היהודית מתייחס מזל ערב אל חודש חשוון. מזל עקרב הוא אחד משלושת מזלות יסוד המים והוא משתייך לקבוצת המזלות הקבועים. אני חושבת שאני בן אדם שמח ועוזרת לזולת. אני בעלת ביטחון עצמי ומצחיקה.

התמונה הראשונה שלי באלבום צולמה עם אבא שלי (אלי) בחדר לידה, בשעה 3:50 (20 דקות לאחר שנולדתי). בין זיכרונותיי הראשונים – לידתו של אח שלי: הייתי בת שלוש ושלושה חודשים והלכתי לבקר את אמא שלי ואחי הקטן לאחר לידתו. זה היה יום קר מאוד ואני, סבתא שלי ודודי הגענו לבית החולים עטופים במעילים חמים, כובעים וצעיפים. לאחר הביקור, כשהיינו כבר צריכים ללכת, איני רציתי לחזור הביתה אלא להשאר עם אמא. אבא שלי ודוד שלי לקחו אותי לקניון וקנו לי בלון ירוק בכדי להרגיע אותי. בנוסף, בגיל ארבע השתתפתי בשלוש פרסומות ודיגמנתי בחברת האופנה “dune”. אני זוכרת ממש כל פרט ופרט מימי הצילומים. את חגיגות בת המצווה שלי חגגתי בכמה אופנים – תחילה, טסתי לטיול בת מצווה ביער השחור עם הורי, אחי ואחותי, שתי הסבתות וסבא. עם המשפחה המורחבת חגגתי במסעדה, ועם החברים הקרובים חגגתי בטיול רכיבה על סוסים על יד חוף הים. הייתה חוויה כיפית ומהנה מאוד!

כשאגדל, ארצה להיות שחקנית. אני אוהבת לרקוד, להפגש עם חברות, לצלם, ובעיקר לבלות ולהנות מהחיים. המאכל האהוב עלי הוא סושי ועוגת ביסקוויטים. אני אוהבת מאוד לשמוע מוזיקת היפהופ קיצבית (באנגלית ובעברית). אני פעילה בתנועת הנוער “צופים” בשבט להב באורנית ונוסף על כך, אני גם הולכת לחוג היפהופ. בעברי ציירתי, פיסלתי בקרמיקה, ושיחקתי טניס.

תחומי האחריות שלי במשפחתי הם לעזור לאחי ואחותי הקטנים, לשמור על אחותי ולפעמים להוציא אותה מהגן. לתלות, להוריד, ולקפל כביסה, בנוסף לטייל ולדאוג לכלב שלי.

הורי מספרים עלי שהייתי ילדה חכמה, מפותחת ואמוציונלית.

בנוסף, סיפרו לי על כך שרצו לקרוא לי יעל אך מתוך החלטה הראשונ/ה שיוצא/ת קוראים לו על שמו של סבי מיכאל, קראו לי לבסוף מיכל ולאחותי הקטנה- יעל. כמו כן, כשהייתי בת קצת פחות משנתיים, פרקתי את הכתף שלוש פעמים ובגיל חמש ו-9 חודשים נפלה השן הראשונה שלי.

החלום שלי הוא להיות שחקנית תיאטרון, סדרות וסרטים מצליחה מאוד.

כיום, יש לי 2 בני דודים בלבד מצד אמא. לורה- ילידת 1998, ואריאל (אריק)- יליד 2002.

פרק ב’: אמא

אמי אולגה בריסקין (שם נעורים: ניימן) נולדה ב- 13 לאוגוסט 1977.

לאמה קוראים סופיה, מורה לשפה וספרות אוקראינית ולאביה דוד, מהנדס בתחום החימום. יש לה אח מיכאל ניימן הגדול ממנה ב-3 שנים ו10 חודשים. היא גדלה בלוגנסק שבאוקראינה עד גיל 16.

השם אולגה נבחר על ידי הוריה במטרה להנציח את שמה של אחותו האהובה של סבא שלה שנספתה בשואה. מקור השם סקנדינבי ופירושו קדושה.

בילדותה הייתה ילדה רזה מאוד בעלת שיער ג’ינג’י ארוך, נמשים על אפה, בעלת עיניים כחולות/ירוקות וגובה ממוצע.

אמי מספרת שבבית הספר הייתה תלמידה מצטיינת, ביישנית ושקטה. הייתה נציגה במועצת התלמידים וחברה בתנועת הנוער “פיונרים” (חלוצים). התחביבים האהובים עליה היו ציור וקריאה. כמו כן, השתתפה זמן רב בחוג מחול (בלט וג’אז) ושנתיים בחוג חץ וקשת. כאשר ראיינתי אותה, סיפרה לי על חוויות רבות שחוותה בתור ילדה: בחופש הגדול, כל שנה הייתה נוסעת עם אחיה לבקר את סבה וסבתה בעיר פרילוקי המרוחקת מביתה ב- 710 קילומטר. החופשה נמשכה 3 חודשים וכללה מפגש עם בני דודיהם שהגיעו מרוסיה, שחייה בנהר, משחקי חוץ, קטיף תפוחים ועוד בילויים ומעשי קונדס רבים. הנסיעה לשם ברכבת הייתה חוויה בפני עצמה מפני שנמשכה כמעט יממה. ברכבת היו תאים  (ברוסית: קופה) עם מיטות עליונות מתקפלות, שולחן ודלת הזזה, הדיילות חילקו מצעים ותה. זאת הייתה חוויה שמחה ומסקרנת – הם היו מביטים זמן רב בחלון על הנופים המתחלפים, ערים, הרים ויערות. אמי טוענת שהייתה “חיה את העולם דרך החלון. כשהייתה בת 13 היה להם כלב רועה גרמני בשם “אמור”, הוא היה מאד חכם וגדול והיה מושך את אמי ואת אחיה על המגלשיים בשלג.

בביתה של אמי לא חגגו את החגים היהודיים מפני שלא היה נהוג וניסו להסתיר את זהותם היהודית מהאחרים. לעומת זאת, הסבים והסבתות של אמי דיברו יידיש ואכן שמרו על המסורת היהודית.

בשנת 1993 כאשר הייתה בת 16, עלתה לארץ בתוכנית נעל”ה (נוער עולה לפני הורים, עליה ארחיב בהמשך) היא גרה 3 שנים בקיבוץ גונן עם עוד 27 ילדים שהגיעו ממדינות שונות כמוהה ללא הורים. לפי דבריה זאת הייתה התקופה הכי משמעותית ומעצבת בחייה. שם היא פגשה את בעלה לעתיד, אבא שלי. היא למדה בבית הספר “עמק החולה” בקיבוץ כפר בלום במגמה ביולוגית כימית. בצבא שירתה כפקידת כוח אדם בפיקוד העורף לאחר שחרורה מהצבא למדה מנהל עסקים וחשבונאות במכללה למנהל בראשל”צ. בעת לימודיה עבדה בשדה התעופה בן גוריון בתפקיד ביטחוני. עם קבלת רישיון רואה חשבון, החלה לעבוד במשרד רואי חשבון בתל אביב, בו היא עובדת עד היום.

פרק ג’: אבא

אבי אלי (אלכסיי/ לושה) בריסקין, נולד ב-22 למרץ 1978 ללודמילה- כלכלנית ולמיכאל- מנהל צוות בנייה. יש לו אח אלכס (שוריק) בריסקין הקטן ממנו ב6 שנים ו5 חודשים. הוא גדל בזפורוג’יה שבאוקראינה עד גיל 15.

השם אלכסיי (לושה) נבחר על ידי הגרלה שקיימו הוריו של אבא שלי. ההגרלה נעשתה משום שהם לא הסכימו על שם אחד. (השמות שהיו: ג’ניה, ניקיטה, רומא, אלכנדר, איגור). מקור השם רוסי ופירושו שומר האדם.

בילדותו היה ילד רזה וגבוה. בעל עיניים ירוקות ושיער מתולתל בלונדיני.

אבי מספר שבבית הספר היה ילד מצטיין, חברותי וביישן. היה בתנועת הנוער “פיונרים” והשתתף בחוגים כגון: מוזיקה ונגינה בקלרינט, ריקודים סלוניים, היפהופ חוג רדיו וחוג מחשבים. התחביבים האהובים עליו היו קריאת ספרים ומשחקים עם חברים. בעודו בן 8, אביו – מיכאל בריסקין נפטר.  כאשר ראיינתי אותו, סיפר על מספר חוויות מהנות שחווה בתור ילד: היה גר בבית פרטי ליד נהר דנייפר (דנייפרודזרז’יסקיה 3) ולכן בילה בקיץ זמן רב ליד הנהר. כאשר ברית המועצות התפרקה היה חוסר גדול בכל המוצרים כולל במזון ולכן חילקו אדמות מסביב לעיר לתושבים בכדי שיגדלו מזון בעצמם. מכיוון שהיה אח בכור וללא אבא, עזר לאמו לגדל פירות, ירקות וחיות משק כגון: תרנגולי הודו, ברווזים וארנבות. כמו כן, נסע לחופשות עם הוריו לבתי הבראה בים אזוב ובים השחור. בנוסף לכך, כל קיץ היה נוסע למחנות נוער (מחנה פיונרים) למחזורים שהיו נמשכים שלושה שבועות ללא הורים ומחוץ לעיר. בכיתה ו התקבל לבית ספר פרטי היחיד שהיה בעיר (לוגוס), למגמת פיזיקה ומתמטיקה. לפי דבריו מספר שתחילה, בבית הספר היו 2 כיתות בלבד ורוב המורים בו היו יהודים. בילדותו, היו לו כלב אך לאחר שברח  גידלו חתולים.

בביתו לא חגגו את החגים היהודיים מפני שלא היה נהוג וניסו להסתיר את זהותם היהודית מהאחרים. לעומת זאת, חלק מהסבים והסבתות של אבי דיברו יידיש. בגיל 10/ 12 כאשר סוכנות יהודית התחילה לפעול בעיר, המשפחה התחילה להכיר חגים, מנהגים ומאכלים יהודיים.

בשנת 1993, כאשר היה בן 15 עלה, עלה לארץ בתוכנית נעל”ה- נוער עולה לפני הורים (ארחיב בהמשך), הוא גר 3 שנים בקיבוץ גונן עם עוד 27 ילדים שהגיעו ממדינות שונות כמוהו ללא הורים. שם הוא פגש את אשתו לעתיד, אמא שלי. לפי דבריו זאת הייתה התקופה הכי טובה, כיפית ומהנה, אשר לימדה אותם להיות עצמאיים. מחוויותיו הוא מספר, שבקיץ עבד במוסך ובלול תרנגולי הודו. הוא למד בבית ספר “עמק החולה” בקיבוץ כפר בלום במגמה ריאלית (פיזיקה, מחשבים, מתמטיקה). בצבא שירת בחיל שיריון בחטיבה 7 האגדית, היה מפקד טנק, שירת שנה נוספת בקבע ועד היום עושה שירות מילואים. לאחר שחרורו מהצבא טס לטיול אחרי צבא במרכז אמריקה וכשחזר, למד באוניברסטית בר אילן- כלכלה ומנהל עסקים (בהמשך למד באוניברסיטאות נוספות). לאחר סיום תואר ראשון ובמקביל ללימודים נוספים, עבד בבנק הפועלים, רשות ההגבלים העסקיים, משרד רואי חשבון (הכי גדול בארץ) ובחברת הייטק.

פרק ד’: משותף על הורי

סיפור העלייה:

הורי עלו לארץ בתוכנית נעל”ה- נוער עולה לפני הורים. זוהי תוכנית שבה עולים בני נוער יהודיים (בגילאי 15,16 בערך) מארצות שונות, ללא משפחה וחברים. הם עלו לארץ באוקטובר 1993 וגרו במשך 3 שנים בקיבוץ גונן בצפון הארץ, עם עוד 25 ילדים כמוהם. בכיתות י’-י’ב הם למדו כל אחד במגמות שונות, בבית הספר “עמק החולה”. בחופשים, אמא עבדה במטבח ואבא בלול הודים של הקיבוץ. פעם בחודש, היו נותנים להם לדבר עם משפחתם בחו”ל. הסוכנות היהודית שמימנה את התוכנית, הוציאה אותם לטיולים רבים ברחבי הארץ ובנוסף לכך מימנה להם 70 ש”ח לכל אחד דמי כיס חודשיים.

הורי מספרים שזאת הייתה תקופה מאוד מאתגרת וקשה מפני שהתגעגו למשפחתם, לא דברו את השפה ולא הכירו את התרבות. אך עם זאת, זאת הייתה תקופה מאוד מעניינת, עוצמתית ומלאת חוויות- הכירו אנשים חדשים, מאכלים שלא טעמו מימיהם, מקומות חדשים ולמדו להיות עצמאיים.

חתונה:

אחרי 9 שנות זוגיות, בשנת 2003, התחתנו כדת משה וישראל. את אירוע חתונתם, אני ראיתי פעמים רבות בקלטת שצילם צלם מקצועי. חתונתם נערכה בתאריך ה-29 לספטמבר 2003, בגן האירועים “קפה בירוק”, בנוכחותם של 180 אורחים.

פרק ה’: אחי אלון

אחי אלון בריסקין, נולד ב-30 לינואר 2008 בבית החולים בלינסון. יש לו אחות גדולה בשם מיכל הגדולה ממנו ב3 שנים ו3 חודשים, ואחות קטנה בשם יעל הקטנה ממנו ב7 שנים ו2 חודשים. הוא גדל בפתח תקווה עד גיל 6 ולאחר מכן עבר לשערי תקווה.

שמו נבחר ע”י הוריו ואחותו הגדולה משום שחשבו שזהו שם יפה. מקור השם הינו מהתנ”ך ובנוסף, אלון הוא גם עץ שנחשב לחזק במיוחד.

אלון בעל עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. הוא רזה וגבוה מאוד ונוסף על כך, יש לו קצת נמשים על אפו.

רבים מספרים עליו שהוא חכם מאוד, נבון, חצוף לפעמים, עקשן וכד’. בבית הספר אלון מצטיין בעיקר במתטיקה ועברית ואף מקבל ציונים טובים מאוד. אלון מאוד אוהב לשחק כדורגל, לצפות במשחקי כדורגל ובכללי כל חיו סובבים סביב כדורגל. מתחביביו הנוספים הם: לשחק בסוני (פלייסטיישן), לצפות בסדרות, סרטים וסרטוני יוטיוב. כמו כן, השתתף בחוג קפוארה, שחמט וכיום הולך גם לחוג כדורגל. כאשר ראיינתי אותו, סיפר לי אלון על מספר חוויות משמעותיות שחווה: בפברואר 2018 טס לסקי בבורוביץ בולגריה, יחד איתי (מיכל) ויחד עם הורינו. הוא סיפר שזוהי הייתה חוויה מדהימה אף על פי שבהתחלה לא הצליח ללמוד ולקלוט את תנועות הסקי הדרושות. לפי דבריו הבנתי שהיה מאוכזב ומיואש מאוד כייון שכולנו התקדמנו למסלולים קשים ומתקדמים יותר ורק הוא נשאר “מאחור”. לאחר זמן מה, אחרי שלמד, הצליח לגלוש יחד איתנו וסיפר שהיה מהנה מאוד וזו הייתה חוויה משפחתית מדהימה. בנוסף, כאשר היינו קטנים (אני בת 8 בערך ואלון בן 5), אהבנו ללכת לחצר האחורית של ביתינו בפתח תקווה. פרסנו מחצלת על הדשא, הבאנו מספר שוקולדים, שתיה, ועשינו פיקניק רק שנינו כאשר הורינו השגיחו עלינו מהחלון.

פרק ו’: אחותי יעל

אחותי יעל, נולדה ב-11 למרץ 2015 בבית החולים בלינסון. היא קטנה ממני ב-10 שנים   ו-4  חודשים. היא גדלה בשערי תקווה.

שמה נבחר ע”י הוריה. היו דיונים רבים על שמה וכל בן משפחה הציע שם אחר שאהב. לבסוף נבחר השם יעל. מקור השם תנכ”י וכמו כן קיים גם בעל חיים בשם יעל, השייך למשפחת הפריים.

יעל בעלת עיניים כחולות ושיער ג’ינג’י מתולתל.

היא ילדה אמיצה, חברותית, אוהבת לדבר הרבה, עצמאית, שובבה, עקשנית מאוד והרבה אומרים עליה שהיא בעלת “אופי ג’ינג’י”. היא אוהבת לשחק, לאכול, לטייל ולהנות. היא מאוד אוהבת חיות, במיוחד את הכלב שלנו- שלג. ואף מחשיבה אותו לבן משפחה. בנוסף, יעל חובבת מצלמות ותשומת לב, אוהבת להופיע, לשיר, לרקוד ולהצחיק את כולם. בהיותה בת שנה וחצי, ביקרה בחו”ל עם כל המשפחה, כאשר היינו בטיול בת מצווה שלי. היא לא זוכרת ככל הנראה את החוויות והמקומות אך ראו שנהנתה מאוד מהטיול.

פרק ז’: סבתא סופה

סבתי מצד אמא, סופיה ליטביננקו ניימן נולדה ב-9 ליוני 1948.

לאמה קראו לאה (ליזה) באייר- מורה לשפה הגרמנית ולמלאכה ולאביה דניאל- לוחם בצבא האדום בבלרוסיה שנפצע ברגלו במלחמת העולם ה-2. יש לה אח בשם ויקטור, הקטן ממנה ב-6 שנים ו-6 חודשים. היא גדלה בפרילוקי שבאוקראינה.

השם סופיה נבחר ע”י הוריה, על מנת להנציח את שמה של אחותו של אביה אשר נספתה בשואה. סופיה (שרה) הייתה אחת מבין 7 אחים ואחיות של דניאל לויט. מקור השם סופיה יווני ופירושו חוכמה, תבונה.

בילדותה הייתה ילדה רזה. בעלת שיער שטני גלי וארוך (עבר את הישבן) ועיניים חומות.

בבית הספר הייתה רגועה וסקרנית, מצטיינת בספרות, אמנות, שפות וכד’. הייתה בתנועת הנוער “פיונרים ו”קומסומול”. השתתפה בחוג ריקודי עם, מוזיקה ונגינה באקורדיון. התחביב העיקרי שלה היה קריאת ספרים ובנוסף, סבתא מאוד אהבה לבשל ולאפות וכך גם עד היום.

אחת מחוויותיה הזכורות לה עד היום, היה כאשר אמה ילדה את אח שלה (ויקטור). בגיל 6 וחצי נסעה לבית החולים יחד עם אביה וסבתה לבקר את אמה ואחיה הקטן (שבוע לאחר הלידה). הם חיכו בחוץ ולאחר זמן מה אמא שלה יצאה עם התינוק הקטן על היידים והראתה לה אותו. סבתא סיפרה שהיה מאוד מרגש וזאת בהחלט אחת החוויות שתזכור לעולם. חוויה נוספת, כאשר הייתה קטנה, הייתה נוסעת בחופשים לבקר את דודתה יחד עם בני דודיה. היא הייתה נוסעת ברכבת וכאשר הייתה מגיעה היו הולכים כולם בקיץ לנהר להתרחץ שם. בקיץ, הייתה נוסעת יחד עם הוריה ואחיה הקטן, לבקר קרובי משפחה שלהם ב”הדסה”. הם היו גרים אצלם זמן מסויים וכל יום הולכים להתרחץ ב”ים השחור”.

האוכל הטיפוסי בביתה היה בורשט (מרק אוקראיני) שאמה הייתה עושה ולקינוח “טורט נפוליאון”. בילדותה, מאוד אהבה לאכול מנה אוקראינית הנקראת “ג’רקויה” שזה תפו”א עם בשר ובנוסף, אהבה לאכול בלינצ’ס על בשר ו”ורניקי” (כופתאות).

בשנת 1970, הכירה את דויד ניימן, במסיבת סיום אוניברסיטה, היו ביחד בערך שנה ובשנת 1971, התחתנו. בשנת 1973, נולד להם בן בכור, מישה. ובשנת 1977, נולדה להם בת, אמא שלי.

לאחר סיום לימודיה, עבדה במפעל לייצור תיקים ולמדה הוראה- אוקראינית וספרות באוניברסיטה. לאחר מכן, בגיל 23, החלה לעבוד כמורה במקצועות רבים בבית ספר חטיבה ותיכון. היא עבדה במקצוע זה 22 שנה, עד התקרית שקרטו לאביה את הרגל, ולכן נאלצה לעזוב את העבודה ולעזור ולטפל באביה. בשנת 1996, כשהייתה בת 48, עלתה לארץ ישראל 3 שנים לאחר שילדיה עלו ארצה. כיום, היא עובדת כמטפלת זקנים.

פרק ח’: סבא דוד

סבי מצד אמא, דוד ניימן נולד ב-13 לאפריל 1946.

לאמו קראו שרה וקסלר ניימן – מורה לגרמנית בחטיבה. ולאביו, משה מוייסה – מהנדס מפעל סוכר. יש לו אח זינון, הגדול ממנו ב-7 שנים. הוא גדל בכפר “קירנסובקה” עד גיל 4 בערך ולאחר מכן גר ב”אולדבקה”. בגיל 6, עבר ל”ברודצקויה” ואז בגיל 9, עבר שוב ל”טורבוב”. בגיל 13, עבר ל”צ’רנומין” וגר שם עד גיל 26 עד שהתחתן עם סופיה, סבתא שלי ועבר לגור יחד איתה בלוגנסק.

השם דוד נבחר ע”י הוריו במטרה להנציח את שמו של סבא שלו (מצד אבא) שנפטר. מקור השם הוא מהתנ”ך, דוד המלך היה המלך השני של ישראל.

 בילדותו היה ילד רזה וגבוה, בעל עיניים ירוקות / כחולות. כל חיו התאפיין בכך שהיה לו שיער ג’ינג’י כאש (מאוד בולט) וכולם קראו לו “ג’ינג’י” ו”חוט נחושת” בשל שערו הנוקשה והכתום.

בבית הספר היה תמיד מצטיין מאוד, שובב, חברותי, אוהב חיות ורציני.היה בתנועת הנוער “פיונרים” ו”קומסומול”. השתתף בחוג פינגפונג, מתמטיקה, איסוף בולים ופיזיקה. בנוסף הלך גם לחוג אגרוף מעט זמן. בילדותו, אהב  לעשות סקי בחורפים, לשחק פינגפונג, לקרוא ספרים, לשחק בחוץ, לשחות. כאשר ראיינתי אותו, שאלתי על  מספר חוויות שזוכר עוד מילדותו. לאחר מעט זמן חשיבה, סיפר שכאשר היה הולך יחד עם אמו לשכנים, היה תמיד לוקח מהעוגה והמאפים שהיו שם כאשר אף אחד לא רואה, אוכל בשקט וללא רשותו וידיעתו של איש. לאחר הרבה זמן שעשה זאת פעם אחר פעם, אמו קלטה אותו שלוקח מאפים משכניו ללא רשותם, כעסה עליו מאוד ולא הסכימה לו לעשות את שוב. אחר המקרה, כל פעם שהיה מבקר אצל אורחים והיו מציעים לו עוגה או קינוח כלשהו, היה מסרב ומחכה לאישור מעיני של אמו. מקרה מצחיק נוסף שקרה לו, היה יום חורפי אחד, שהוא נשאר לבד בבית והחליט ללכת לנהר. הנהר היה מכוסה כולו בקרח קשיח חוץ ממקום אחד באותו נהר, שלאחר שהדייגים דגו, היה נשאר ללא קרח. הנערים שהיו שם, שכנעו את סבא שלי להכנס לחלקה הזאת של הנהר ואמרו לו שיש שם קרח מעל והכל יהיה טוב. סבא שם רגל בכדי לעמוד על הקרח, ונפל למטה למים הקפואים. למזלו, נפתח לו המעיל צמר כמצנח והוציאו אותו משם. כאשר הביתה פחד שאמו תגלה זאת, אז החביא את בגדיו הרטובים ועשה כאילו הלך לישון. סבא מאוד אהב לאכול בורשט, ועוגיית “מיודוביק”, עוגייה מתוקה עם דבש שאמו אפתה. ובכללי, סבא אהב ואוהב עד היום לאכול עוגות ומאפים מתוקים. סבא אמר ש”אכלתי הכל! מיותושים ועד מרקים :)”

בשנת 1970, הכיר את סופיה ליטביננקו, במסיבת סיום אוניברסיטה שלו, היו ביחד בערך שנה ובשנת 1971, התחתנו. בשנת 1973, נולד להם בן בכור, מישה. ובשנת 1977, נולדה להם בת, אמא שלי.

לאחר סיום לימודיו, הלך לעבוד שנתיים במקום שעבד גם אביו, מפעל לסוכר. לאחר מכן, בשנת 1966, נסע לקייב באוקראינה, ללמוד הנדסת חימום. כאשר סיים ללמוד באוניברסיטה, עבד כמהנדס חימום ובסוף שנות ה-80, ייסד חברת מערכות חימום למפעלים, הנקראת- гелиос .(הליוס)

בעבודה זו, הם נסעו לארצות שונות ברחבי בברית המועצות למשך שבועיים או שלוש והתקינו מערכות חימום.

בשנת 1996, כשהיה 50, עלה לארץ ישראל 3 שנים לאחר שילדיו עלו ארצה. לאחר עליתו ארצה, עבד במפעלים שונים. כיום, הוא עובד כשומר.

פרק ט’: סבתא לודה

סבתי מצד אבא, לודמילה (לודה) פובולוצקיה בריסקין, נולדה ב-26 לאפריל  1947.

לאמה קוראים רוזה (ביידיש- רוחלאה), עקרת בית. לאביה ארקדי (אהרון), מנהל ספקים במפעל. עם פלישת הגרמנים לבריה”מ ב-1941, ארקדי גויס לצבא האדום. במהלך המלחמה הוא נפצע מספר פעמים וכל פעם חזר לחזית. את המלחמה מול הגרמנים ארקדי סיים בפראג, לאחר שנלחם לשחררה מידי הנאצים. לאחר מכן הוא הועבר לחזית המזרחית ע”מ להלחם ביפנים. למזלו הוא לא נדרש להילחם מולם בפועל, מאחר והיפנים נכנעו מיד לאחר שאמריקאים הטילו 2 פצצות אטום על הירושימה ונגסקי. לכן, ארקדי חזר מהמלחמה רק ב-1946.

לסבתא לודמילה היה אח סימון פובולצקי ז”ל, הגדול ממנה ב- 14 שנים ואחות רעיה, הגדולה ממנה ב-9 שנים. היא גדלה בזפורוג’יה שבאוקראינה מיום לידתה ועד גיל 50.

השם לודמילה נבחר ע”י קרובת משפחה כאשר תחילה רצו לקרוא לה סופיה על שם אחותה היחידה מצד אמא (היו לאמא של לודמילה 5 אחים ואחות אחת בלבד). מקור השם יווני ופירושו אהובת קהל.

בילדותה הייתה ילדה נמוכה ורזה מאוד. בעלת עיניים ירוקות / אפורות ושיער בלונדיני מתולתל ארוך. הייתה הולכת לרוב עם צמות עד גיל 15 שהסתפרה קצוץ מסיבות שלא יכלה יותר לטפל בשערה הארוך. מגיל צעיר מאוד,  היא ואחותה נשאו בנטל עבודות הבית ניקיון, בישול וכו’ מכיוון שאמה הייתה חולה.

סבתא מספרת שבבית הספר הייתה ילדה מצטיינת, רגועה ושקטה, בכיינית וממושמעת. הייתה בתנועת הנוער “פיונרים” וקומסומול” השתתפה בחוגים כגון: תפירה, סריגה ומקהלה. התחביבים האהובים עליה היו קריאת ספרים ומשחקי חברה בחצר. כאשר ראיינתי אותה סיפרה לי על מספר חוייות שחוותה: בילדותה, לא נהגו לחגוג לה ימי הולדת לאורך השנים מלבד גיל 12. לכן, זה היה יום ההולדת הכי זכור לה, בו הזמינו אורחים מבית ספרה וקרובי משפחה אשר נתנו לה כסף במתנה, שהספיק לסבתא לקניית שני מעילי צמר. בנוסף, לאחר שהתבגרה והתחילה לפרנס את עצמה, טיילה ברחבי ברית המועצות (לא היה אישור לצאת לארצות מחוץ לברית המועצות): קווקז, חצי האי קרים ומדינות בלטיות. לאחר עלייתה לארץ ישראל, החלה לטוס גם לארצות שונות ברחבי העולם ובינהם: איטליה, גרמניה, בולגריה, ספרד, קרואטיה, צ’כיה וכו’…

האוכל הטיפוסי שהיה להם היה ביצה חיה מעורבת עם לחם, שהביאו מהתרנגולות במשק הפרטי שלהם שגידלו בחצר הבית.

לאחר סיום לימודיה בבית הספר החלה לעבוד בעבודות מזדמנות במפעלים שונים ותוך כדי למדה כלכלה באוניברסיטה בדנפפטרובסקיה. עבדה בכלכלה למשך כל חייה והגיעה לתפקיד סגנית מנהל. בשנת 1997 בהיותה בת 50, עלתה ארצה עם בנה הקטן (שוריק) לאחר עלייתו של בנה הבכור. כיום היא בפנסיה, מגדלת את נכדיה ומטיילת בעולם.

פרק י’: סבא מיכאל ז”ל

סבי מצד אבא, מיכאל (מישה) בריסקין נולד ב-13 לנובמבר 1946 ונפטר מדום לב בגיל 40 ב- 27 לדצמבר  1986 (כשאבי היה בן 6.5 ואחיו היה בן כ-2.5).

לאמו קראו לודמילה (לוסיה) – עקרת בית שהאריכה חיים עד גיל 102 ולאביו יפים, מנהל ספקים במפעל . עם פלישת הגרמנים לבריה”מ ב-1941, ארקדי גויס לצבא האדום. לאחר שנפצע קשה ופרש, הוא העביר את המשך המלחמה בהרי אוראל בעבודה במפעל בטחוני שסיפק מוצרים לטובת הכוחות הלוחמים.

לסבא מיכאל ישנה אחות אדל (עדה) הגדולה ממנו בכ-9 שנים.

סבא מיכאל סיים תואר שני בהנדסת מכונות (אוטומציה).

התחתן עם לודמילה ב-12 לאוגוסט 1977.

פרק יא’: סבא רבא דניאל (אבא של סבתא סופה)

דניאל לויט יליד 1919, נולד בעיירה קטנה “פיריאטין” שבאוקראינה למשפחה דתית בעלת 10 ילדים (2 מתוכם תאומים שנפטרו בילדות). סבא רבא היה בן זקונים. בבית דיברו יידיש ואב המשפחה התפלל בבית כנסת בשפה העברית. דניאל סיים 7 שנות ביה”ס ועוד שנתיים של לימודים טכניים.

בשנת 1939 התגייס לצבא האדום לחיל התותחנים. עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, ב1940, נשלח להלחם בחזית בפינלנד ואחרי כמה חודשים עבר לחזית בבלרוס. היה ברשותו סוס בשם “ניקל” שעזר לו לסחוב את התחמושת והתותחים. בשנת 1941, נפל בשבי הנאצי. הגרמנים חיפשו בין השבויים יהודים כדי לחסלם. סבא רבא, השמיד את המסמכים שלו כדי שלא יגלו שהוא יהודי ולקח את שם המשפחה של חברו האוקראיני שנהרג – “ליטביננקו”. דמותו של דניאל לא נראתה כמו של יהודי טיפוסי, הוא היה בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני, כך שהגרמנים האמינו לו והוא ניצל. הוא נשאר עם השם הזה כל חייו וגם נתן אותו לילדיו, כאות הוקרה.

לאחר 5 חודשים, הוא ועוד כמה מחבריו ברחו מהשבי וניסו לחזור לגדוד שלהם. לקח להם כמעט שנה של שיטוט ביערות, הליכה בלילות בין הכפרים, והסתתרות מפני הגרמנים. בסופו של דבר, הם הגיעו לרוסיה ושם פגשו את הצבא האדום. דניאל הועבר לחיל הרגלים ועד שנת 1944 נלחם בחזית המערבית. בספטמבר 1944, בדרך לברלין, נפצע ברגל מרסיס של פצצה והועבר לבית חולים צבאי שברוסיה למשך כשנה. הכדור שממנו נפצע, נשאר בברך שלו לכל החיים ובעקבות כך הוא צלע.

לאחר סיום המלחמה הוא חזר לביתו, מצא בית הרוס וריק. כל המשפחה – אבא, אמא, 3 אחיות, 2 אחים וכל האחיינים שלו (יש עדויות שאת הילדים הקטנים זרקו לתוך באר שבחצר הבית) – נרצחו על ידי הנאצים, חוץ משתי אחיותיו שהוגלו לאוזבקיסטן בתחילת המלחמה.
על תרומתו במלחמה, קיבל סבא רבא דניאל 8 עיטורי כבוד.
בשנת 1996, עלה לארץ ישראל יחד עם ביתו סופיה ואפילו זכה להכיר ולראות את נינתו הבכורה (לורה).
נפטר במרץ 2002 בגיל 83, נקבר בבית קברות בלוד.

פרק יב’: סיפורו של חפץ

הטבעת-

סבתא סופה, קיבלה טבעת זו ביום החתונה שלה מחמותה, שרה וקסלר ניימן (אמא של סבא שלי). הטבעת עשויה זהב טהור עם אבן רובין בצבע ורוד.

כאשר אמי התחתנה, סבתא סופה העניקה לה את טבעת זו. כחלק מן המסורת המשפחתית, להעביר את המתנה היקרת ערך הלאה לכל בנות המשפחה שמתחתנות, כך גם אני אקבל אותה כאשר אתחתן.

פסלים (דג ומחליקה על הקרח)-

אמא של סבתא שלי- ליזה באייר ליטביננקו, קנתה את שני הפסלים הללו בשנת 1960 למטרת קישוט הבית. לאחר מותה, הפסלים הועברו לסבתא שלי.

פסל הדג- בצבעי כחול, כתום, שחור ולבן. הדג פונה כלפי מעלה ומחזיק בפיו כדור זהב. בפועל, הפסל הוא בעצם כד, שכאשר פותחים את הכדור המונח מעלה, אפשר למזוג לשם משקה כלשהו.

פסל המחליקה על הקרח- האישה יושבת רגל על רגל ועליה כובע וכפפות ורודות, צעיף כחול, פס חגורה זהובה, שמלה לבנה עם פס כחול מלמטה ונעלי החלקה על הקרח ורודות. היא בעלת שיער ג’ינג’י.

היו פסלים נוספים שסבתא רבא שלי קנתה, אך עם השנים הם נעלמו בין כל מעברי הדירות.

הצלחת-

את הצלחת המאויירת זו, אביו של סבא שלי (משה ניימן), נתן במתנה לאחותו שבאותה תקופה גרה במוסקבה, לרגל חתונתה. ביום בו היא התחתנה, בשנת 1937, נתן לה את הצלחת המאויירת הזו כמתנה. כאשר דודתו של סבא נפטרה, בנה הוריש את הצלחת המיוחדת הזאת חזרה לדוד, סבא שלי.

על הצלחת מאויירים שלל פרחים בכל הסוגים והמינים על ידי צייר. קיימים צבעים רבים על הצלחת הגדולה והמיוחדת, והיא אכן צלחת מאוד יפה.

סיכום

תחילה, ברצוני להודות למשפחתי שעזרה לי בעבודת השורשים, הקדישה מזמנם ותרמה חלק גדול בעבודה הזאת.

העבודה נערכה כיותר מ-5 חודשים, בהם כתבתי על חיי, על משפחתי, על סיפורי דורות, אספתי את כל המידע, חקרתי, שאלתי, ראיתי תמונות והקשבתי לסיפורי המשפחה שסיפרו לי. למדתי בהרחבה על משפחתי וגיליתי דברים חדשים שלא ידעתי. נפתח בפני עולם שלם של סיפורים מעניינים ומרתקים מדורות קודמים. אני מאוד הסתקרנתי וחקרתי גם על דברים שלא היו רשומים בהנחיות בית הספר מסיבה שהתעמקתי וגיליתי עניין רב בסיפורים ובזכרונותיהם.

קשיים בהם נתקלתי בדרך, שהיה קצת קשה לראיין את סבתות וסבא שלי מכיוון שלא כל כך יודעים עברית. דיברנו ברוסית והיו פעמים שלא ידעתי איך לתרגם את שאלותיי אליהם ובעיקר איך לנסח את דבריהם המעניינים והמצחיקים שאמרו ברוסית. קושי נוסף אשר נתקלתי בו במהלך עשיית העבודה, הוא הזמן. הזמן היה מוקצב, והיה תאריך הגשה מסויים שהיה צריך להגיש בו את העבודת שורשים. תחילה, הייתי צריכה לאסוף מידע מקרובי משפחתי בכך שהיינו נפגשים והיו מספרים לי על ילדותם, מראים לי תמונות, ועונים על שאלות ששאלתי. לאחר שאספתי את כל המידע, ישבתי שעות על גבי שעות מול מקלדת המחשב וחשבתי המון זמן מה לכתוב, מאיפה להתחיל, כיצד לנסח הכל ולתרגם. הייתי יושבת וכותבת גם בשעות הלילה המאוחרות. כמו כן היה קושי לצמצם את המידע הרב שהוצפתי בו ולבחור תמונות מכל המאגר תמונות המשפחתי. בנוסף, מכיוון שאני הבכורה במשפחתי, היה עלי לעשות את כל העבודה מהתחלה ללא ידע קודם איך עושים ומה.

לכן, אני מודה ללורה, בת דודתי, שנתנה לי להעזר בעבודת השורשים המסקרנת שלה, שעשתה גם היא בכיתה ז’. תודה!

בסופו של דבר אני מרוצה מעבודתי ומאוד שמחה שניתנה לי ההזדמנות לשמוע סיפורים מעניינים, להתעמק בשורשי ומשפחתי ולבלות עם בני משפחתי זמן נוסף.