ימי גאות ושפל

עליית דרייווש לשלטון והסדר שקבע בממלכה השפיעו לטובה על ארץ יהודה. בימי מלכותו פעלו אחרוני הנביאים. הם עודדו את העם לבנות מחדש את בית ה’ בירושלים, לאחר שבנייתו הופסקה בימי המלך כנבוזי. ואכן דבריהם של הנביאים מצאו אוזניים קשובות. שבי ציון זכרו, שהמטרה  שלשמה עלו ארצה הייתה לבנות את בית המקדש, וכולם התלכדו כדי לשוב לעבודת הבנייה. ואולם מכשולים רבים עמדו בדרכם:

שדותיהם לא הניבו יבולים, הדלות היתה רבה ולא היה להם כסף למחייתם. במצב כזה הם לא ידעו מאין יקחו את הכסף הדרוש לבניית בית ה’ וכיצד ישיגו ארזי לבנון, יריעות שש וארגמן וכלי כסף וזהב כדי לפאר בהם את הבית שיבנו.

גם העמים השכנים הוסיפו להפריע לעולים בבניית הבית ואלו הם השומרונים.

צפו בסרטון בעמוד הבא והכירו מי היו השומרונים (כדקה וחצי)

אבל מנהיגי העולים סירבו לשתף את השומרונים סעבודת במקדש כי השומרונים צירפו לעבודת ה’ גם עבודת אלילים. שבי ציון ראו עצמם כזרע קודש שחובתו להתרחק מבני נכר ולכן ענו לשומרונים:

“לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו” (עזרא ד’, ג’)

דחיית הנוכרים חיזקה את שנאת העמים כלפי הבונים. שכני יהודה שוב הריצו אל המלך איגרת שטנה על היהודים. אבל הפעם כשהמכתב הגיע לידי המלך הוא בדק בגזני המלוכה ומצא את הצהרת כורש שאפשר ליהודים לבנות להם את בית המקדש

על סמך הצהרה זו גם המלך דרייווש מאשר את הבנייה. ומבקש ממושלי הסביבה שיסייעו ליהודים בחומרי הבנייה ובכספים

בשנת 516 לפני הספירה במלאות 70 שנה לחורבן בית המקדש הראשון נחנך בית המקדש השני.

בית המקדש השני היה קטן מן הבית שבנה שלמה המלך ופחות מפואר ממנו.

הזקנים שהשתתפו בטכס חנוכת הבית וזכרו את מראהו של הבית הראשון היו מאוכזבים ומעניהם זלגו דמעות.

אבל הנביא חגי הבטיח להם:

“גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון…”

כעבור כמה שנים הלך ופחת מספר המבקרים בירושלים ועבודת ה’ בבית המקדש הלכה ופחתה.

החקלאים לא העלו לירושלים את התרומות והמעשרות

ולכוהנים וללוויים לא היה ממה להתקיים.

הם עקרו מירושלים ועברו לגור בכפרים שמסביבה.

אחדים מעשירי יהודה ואפילו כמה ממשפחות הכהונה המיוחסות לקחו לעצמם או לבניהם נשים נוכריות.

גם תושבי הכפרים ביהודה התרחקו מדרך ה’.

העשירים התחברו עם אנשים בני מעמד דומה מבני הנוכרים, התארחו בבתיהם, סעדו על שולחנם והתחתנו עם בניהם ובנותיהם.

הרצון להידמות לעשירי הסביבה אף הרחיב ביהודה את הקרע הפנימי בין העשירים לבין העניים. נוצר מעמד של עשירים, מלווי כספים

ולעומתם היו עניים רבים שעמלו קשה כדי להחזיר את חובם.

כעבור זמן אם החוב לא נפרע, היו המלווים משתלטים על האדמות ונוהגים בעניים כעבדים.