ספר זה הוא מהדורה מיוחדת ל OURBOOX

ומבוסס ומכיל קטעים מהספר המקורי

שיר יוני לטרון

שולמית ספיר-נבו

הספר המלא ראה אור בהוצאת “יד לשריון בלטרון”

תרגומי שירים ופרוזה מל רוזנברג

תרגום המאקמה “ערב רעות” וכתבות מיכאל קיש

עורך שאול נגר

עיצוב סטודיו אירה קרן

יד לשריון

אתר “יד לשריון” בלטרון הוא אתר ההנצחה לחללי חיל השריון שנפלו במלחמות ישראל ממלחמת העצמאות ועד היום .לטרון נמצאת על אם הדרך בואכה לירושלים, בעמק איילון, שהיה זירת התרחשויות מרכזית בהיסטוריה של העם היהודי מתקופת כיבוש הארץ, עבור דרך מלחמת העצמאות ועד לשחרור אזור לטרון במלחמת ששת הימים.

כל המבקר בלטרון, וצופה בכותל השמות שעליו חקוקים שמותיהם של אלפי הלוחמים, מבין את המחיר הכבד ששילמה מדינת ישראל, חיל השריון והמשפחות השכולות, כדי להגיע לעצמאות ולהבטיח את קיומה.

 האתר גם מהווה מרכז ללימוד מורשת חיל השריון, בעיקר לחיילים ולבני נוער, שעליהם תהיה מוטלת האחריות להגן על מדינת ישראל בעתיד.

חוברת זו מציגה את “יד-לשריון” מנקודת מבטה של המשוררת שולמית ספיר-נבו, שהצליחה בשיריה ובכתבותיה, לבטא בצורה מאד מיוחדת ורגישה את הנצחת הלוחמים, הכמיהה לשלום והדאגה ללוחמים. המבקר באתר “יד לשריון”, קורא את  השירים והכתבות ומתבונן בתמונות,

יבין אולי טוב יותר את מהותה של “יד לשריון”.

אלוף (מיל’) חיים ארז

יו”ר עמותת “יד לשריון”

יוֹנִים

עַל מִגְדַל-הַטַּנְק הַנִשָּׂא עַל הַגִּבְעָה

מֵאָה יוֹנִים אֲפֹרוֹת בָּאוֹת בַּיָּמִים

וְקוֹלָן כְּקוֹל הַמַּתֶּכֶת,

שָׁם לְמַעלָה עַל הַגִּבְעָה

הֵן צָפוּ בַּמִּלְחָמָה

וְהִשְׁחִירוּ.

וּכְשֶנָדַם לִבּוֹ שֶׁל הַטַּנְק,

הִתְיַשְּׁבוּ עַל כְּתֵפָיו הַכְּבֵדוֹת

מְחַכּוֹת לָרֶגַע בּוֹ יַחֲלֹף הַכִּשּׁוּף.

הייתי בלטרון

כביש תל-אביב ירושלים שוקק חיים. מכוניות חולפות ביעף בשני הכיוונים, אך בלטרון, הנישאת מנגד מעל עמק איילון, הזמן עומד מלכת.

אני מתקרבת לאט לאבן, למתכת, בוהה בקיר הארוך שאלפי שמות צרובים עליו, אין ספור אותיות – טורים של חיילים עומדים. שקט ארוך מקצה עד קצה, שקט של התייחדות. גם המתכת הופכת להיות כאן אנושית מושכת מתוך גופה, מוציאה מעצמה משהו עצוב.

יש אנשים שבאים קרוב כל כך עד שהם יכולים לנשום את השמות של היקרים להם, מעבירים אצבעות על האותיות, מלטפים אות אות.

מהצד מתחיל להציץ היער, פריחה של רקפות משתרגת באנדרטאות ובגלגלי שיניים של כלי מלחמה. היא לא מקבלת רשות, היא מפרה את הסדר, את הצבעים הקשים. שולחת רוך וורד מלטף, מנסה להתקרב לכותל השמות, לגעת בכל שם. זהו פארק העוצבות – ים של רקפות מרכינות ראש.

ממשיכים מכותל השמות אל האולם בו האותיות מקבלות חיים – עיניים שפתיים, פנים. התמונות נעות, מתחלפות, לא עוצרות ונדמה כי הנה הם נכנסים בדלת. אפשר לראות כל אחד מהם. וכמו שהם נכנסים בן-רגע הם נעלמים כמשב רוח, ואתה מנסה להיאחז מנסה להבין. עומדים, מסתכלים, מחפשים פנים מוכרות, ויש כאלה הממתינים עד שתמונתו של האחד היקר להם מכל תגיע.

הצעדים מובילים אל מגדל דמעות השריון וכאשר מגיעים לפתחו – נעצרים. התחושה הראשונה הינה “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”. כמו הסנה אשר אש אוחזת בו ואינה מכלה אותו, כך הדמעות עולות ויורדות במגדל ואינן מכלות אותו. אבל כאן, מותר וצריך להתקרב וללכת על רצפת הזכוכית שמעל למעיין, להגיע אל הקירות של המגדל ולראות את לבו השבור ואת הדמעות שאינן יודעות מנוחה יורדות על פניו ועל בבואת פניך הנשקפת מהם.

איזו יצירה מרגשת של האמן דני קרוון. לקחת שני הפכים, שני קצוות מנוגדים בתכלית הניגוד – פלדה ודמעות – לחבר ולערבב ביניהם. כאן מזיל דמעה גם מי שלֵב פלדה לו. וכאן מתאחדים כולם, גם אלה שנחסך מהם השכול.

מתקרבים למעמד היזכור היומי, שם מתייחדים עם כל אותם חיילים שנפלו באותו יום בכל השנים. אתה עוצר בו ורואה את הפנים וקורא על החייל, ולכל חייל יש שם, יש תמונה ויש סיפור חיים שנקטע בדיוק היום ואולי אפילו בשעה הזאת לפני מספר שנים. ואחרי שעושים את הדרך מכותל השמות, כותל של אבן ומתכת, אל התמונות המובילות אל מגדל הדמעות, באה התפילה המחפשת נחמה ומנוחה בבית הכנסת העשוי עץ ונמצא סמוך ליציאה מהמגדל.

באולם המרכבה, המיצג על השריון קורע את השקט. על המסך מפקדים וחיילים רכובים על הטנקים מסתערים ודוהרים לכל עבר, כובשים את המדבר וההר וחוצים את התעלה. איזו עוצמה אדירה יש לטנקים הענקיים האלה, ועוד יותר לרוח החיילים השריונאים, המכוונים אותם ושולטים בהם. תחושה חגיגית של גאווה, שמחה וביטחון ממלאת אותך, שהרי אלה האנשים הנפלאים והאמיצים השומרים עלינו ושבזכותם יש לנו מולדת.

יוצאים החוצה אל הרחבה שבה טנקים של כל המלחמות עומדים דום כמו במסדר כבוד, מול כותל השמות. על הגבעה, מגדל הטנק נישא ומשקיף מלמעלה על כל אלה ועל העמק הקסום שמתחתיו. יונים אפורות מתעופפות סביבו, וחלקן מתיישבות ענודות כמו דרגות על כתפיו של הטנק. כלי המלחמה החזקים והרועשים ביותר  – הטנקים, חונים עכשיו דוממים בשקט ירוק כל כך, בתוך עמק מחלוקת אשר ידע מלחמות עקובות מדם ובמזרחו צומחות הגפנים המקוות כי ענבי הזעם יהפכו לענבי השלום. ואחרי שראיתי ונגעתי בכל אלה באו השירים.

כֹּתֶּל הַשֵּׁמוֹת

מַתֶּכֶת בּוֹהֶקֶת מוֹשֶׁכֶת

מִתּוֹךְ גּוּפָה הָאָרֹךְ

אֶת שְׁמוֹת כָּל אֵלֶּה שֶׁנָפְלוּ,

וּבַיַעַר הַסָּמוּךְ –

לְכָל שֵׁם יֵשׁ רַקֶּפֶת

הַצּוֹמַחַת וּבוֹכָה

לְמַעֲנוֹ.

יָם הָרַקָּפוֹת בְּלַטְרוּן

יָם הָרַקָּפוֹת בְּלַטְרוּן מִשְׂתָּרֵג בַּעֲנָוָה,

סְבִיב חַיּוֹת הַמַּתֶּכֶת

הַמַּבִּיטוֹת מִמְרוֹם עֵינֵיהֶן הַשְּׁחוֹרוֹת,

אֵיךְ הוּא צוֹבֵעַ בְּרוֹךְ

אֶת פְּנֵיהֶן הַקָּשׁוֹת,

פּוֹתֵחַ וָרוֹד,

בֵּין אֶבֶן וְגַלְגַּלֵי הַשֵּׁן

וּמַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵן.

יער הדורות

יַעַר הַדּוֹרוֹת מְנַמְנֵם עַכְשָׁיו,

עוֹד כַּמָּה שָׁנִים הוּא יִפְקַח אֶת עֵינָיו.

יִשָּׂא אֶת יָדָיו הַמְּלֵאוֹת בְּעָלִים,

אֶל גֶּשֶׁם וְאוֹר וְשָׁמַיִם כְּחוּלִים.

בְּטַנְקִים וּבַיַעַר בַּצֶּבַע הַיָּרוֹק,

הָרוּחַ תַּעֲבוֹר וּלְכוּלָם תִּשְׁרוֹק;

מוֹרֶשֶׁת מְפוֹאֶרֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַשִּׁרְיוֹן,

נִיצֶבֶת בְּלַטְרוּן וּפוֹרַחַת בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

צַעֲדַת לַטְרוּן

גְּפָנִים רַכּוֹת

שׁוֹלְחוֹת יָדַיִם יְרוּקוֹת,

פּוֹרְצוֹת מִבַּעַד לַגָּדֵר לַגַּעַת

בְּדֶרֶךְ הֶהָרִים הַמִּתְפַּתֶּלֶת.

עֲצֵי הַבְּרוֹש וְהָאוֹרֶן,

צוֹעֲדִים לְמַעְלָה אֶת הַשְּׁבִיל,

דַּרְדַּר וָאֶבֶן זוֹקְרִים גּוּפָם הַחַד

וּפֶרַח בָּר שׁוֹלֵחַ צֶבָע.

צִיפּוֹר נוֹדֶדֶת מְקַנֶּנֶת שִׁירָתָהּ

וְצָב חוֹצֶה אֶת הַשָּׂדֶה בִּזְהִירוּת.

צְחוֹק הַיְּלָדִים מְטַפֵּס בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר

שִירַת הַחַיָּלִים חוֹבֶקֶת אֶת הָהָר

וּפְנֵי מוֹלֶדֶת אֲהוּבִים

לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָשְׁרוּ תַּרְמִיל

וְהִמְרִיאוּ עִם הָרוּחַ

וְלַדֶּרֶך טַעַם שֶׁל לִימוֹן וַאֲנָנַס.

“אחי הצעיר יהודה

הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ?

כָּל חֲבֵרֶיךָ הַטּוֹבִים נוֹשְׂאִים דְּמוּתְךָ עִמָּם,

בְּכָל הַטַּנְקִים עַל קַוֵּי הַגְּבוּל אַתָּה נִמְצָא אִתָּם.” אהוד מנור

 ונזכור את כולם

השושנים האדומות נעוצות בכותל השמות, רוצות לתת להם קצת צבע, קצת חיים.

 והטנקים, הדגלים והאנשים מרכינים היום ראש סביבם.

ד’ באייר, יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, השעה אחת עשרה בדיוק והצפירה מפלחת את השקט שעל הגבעה, מפלחת את הלב, ומתגלגלת אל תוך תוכו של העמק הירוק, ועולה למעלה ומרעידה את כל הארץ ואת כל השמים.

היא לא רוצה

היא לא רוצה את רגבי האדמה הזאת

היא לֹא רוֹצָה אֶת הַפְּרָחִים הַרַעֲנָנִים,

הִיא לֹא רוֹצָה אֶת יָם הַאֲנָשִׁים שֶׁמְחַבֵּק אוֹתָה כָּעֵת

וּמְנַסָּה לַחֲבוֹשׁ אֶת הַלֵּב הַקָּרוּעַ.

הִיא שׁוֹתֶקֶת וּבוֹהָה, הִיא שׁוֹתֶקֶת וּבוֹכָה,

הִיא לֹא רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ מִלִּים כְּמוֹ

בְּנֵךְ הָיָה גִּבּוֹר, חֵרֵף נַפְשׁוֹ לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת,

הִיא לֹא רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ – “בְּנֵךְ הָיָה”.

אֲרֹךְ-שֵׂעָר שׁוֹבָב הוּא וּמִתְחַכֵּם בַּלִמּוּדִים

וְצוֹחֵק לְרֹחַב כָּל הַחֶדֶר

וְאֵיךְ זֶה כְּבָר מַדִּים עָלָיו וַנֶשֶׁק?

וּכְשֶׁחוֹזֵר רָעֵב הוּא עָט עַל שֻׁלְחָנָהּ

וּמְחַבֵּק אוֹתָה אֶל כְּתֵפָיו הַרְחָבוֹת

וּמַבְטִיח לָהּ שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

הִיא לֹא מְבִינָה עַכְשָׁיו

מִלִּים גְּבוֹהוֹת כְּמוֹ גְבוּרָה וּמוֹלֶדֶת,

הִיא רַק רוֹצָה לַלֶּכֶת רָחוֹק מִכָּאן,

לָקַחַת אֶת יָדוֹ כְּמוֹ פַּעַם וְלִשְׁמוֹר עָלָיו

רָחוֹק מִכֹּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה,

רָחוֹק מִכֹּל רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת.

אֵין כְּבָר נִסִּים גְּדוֹלִים

אין כבר ניסים גדולים

וְנִפְלָאוֹת

הֵם נֶעֶלְמוּ מֵהָעוֹלָם

כְּמוֹ הַפֵיוֹת.

יֵשׁ רַק נִסִּים קְטַנִּים

וְעֵינֵיהֶם עָיֵיפוֹת וּמְאוּבָּקוּת

וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם כִּמְעָט בְּכֹל מָקוֹם

וְאֶפְשָׁר לִצְחוֹק אִתָּם

וְכֹל-כָּךְ לֶאֱהוֹב אוֹתָם

הַנִסִּים הַקְּטַנִּים

הֵם הַנְעָרִים שֶׁשׁוֹמְרִים

עַל נִפְלְאוֹת

הָאָרֶץ הַזֹּאת.

לַטְרוּן

אֵיךְ יְכוֹלָה הַרוּחַ לְלַטֵּף

אֶת פְּנֵי הַמַּתֶּכֶת,

אֶת הֶעָלִים

וְאֶת הָאֲבָנִים.

בְּאֶחָד לְהַצְּלִיף,

בַּשֵּׁנִי לִרְקוֹם חָלוֹם

וּבַשְּׁלִישִי

לִבְכּוֹת, לְנַחֵם

וּלְיַבֵּשׁ אֶת הַדְּמָעוֹת.

*

הַנְּזִירִים וְהַתְּפִילוֹת עוֹבְרִים בְּשֶׁקֶט

בֵּין הַסְּלָעִים וְהַגָּדֵר

וּמְחַפְּשִׂים מַלְאָכִים.

הַשָּׁמַיִם מִסְתַּכְּלִים עַל כָּל אֵלֶה

בְּצֶבָע מִתְחַלֵּף

וְהָאֲדָמָה מְבָרֶכֶת.

עֲצֵי הַגֶּפֶן עֲדַיִן לֹא שִׂמְחוּ לְבַב אֱנוֹשׁ

עֲצֵי הַזַּיִּת עֲדַיִן לֹא צִמְּחוּ יוֹנַת שָׁלוֹם.

*

צִיפּוֹרִים רְחוֹקוֹת הִגִּיעוּ לְכָאן

וְקָשְׁרוּ אֶת סִימָנֵי הַנְּדוּדִים עַל רַגְלֵיהֶן,

נִדְהָמוֹת.

בְּאַף מָקוֹם הֵן לֹא רָאוּ עֵמֶק כָּזֶה,

מוֹתֵחַ אֶת תִּקְווֹתָיו

עַל מִגְדָל שֶׁל דְּמָעוֹת

וּמְחַכֶּה.

תַּמְשִׁיךְ לְחַבֵּק

הַמִּלְחָמָה עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח

כָּךְ אָמְרוּ לִי

אֲבָל אֲנִי מְטַאטְאָה אוֹתָהּ

עוֹשָׂה בָּהּ כִּשּׁוּף

שֶׁלֹא תָּזוּז

וְלֹא תִּתְקָרֵב

לָאַרְמוֹן.

תַּמְשִׁיךְ לְחַבֵּק אוֹתִי

סָגַרְתִּי אֶת הַשַּׁעַר עַל בְּרִיחַ

וְנָתַתִּי לִזְקִיפֵי הָאַהֲבָה לִשְׁמוֹר

הַמַּלְאָכִים יוֹדְעִים

אֵיפֹה שֶׁיֵש אַהֲבָה

לֹא יוֹרִים.

 עֶרֶב רֵעוּת

בחצי הלילה, כשאיש אינו נמצא כאן בסביבה

הטנקים מתכנסים ומקיימים ערב רעות על הרחבה.

אולי חסרה להם במסיבה איזו בירה או כוסית,

ומשתרבבת להם, לפעמים, איזו מילה באנגלית או ברוסית.

אך כאן על הגבעה בלטרון, בחצי קשת, החבורה בהחלט מגובשת.

ואפילו שהם עשויים מפלדה עיקשת, האווירה מאד מרגשת.

גופם הכבד חורק במקום, ועובר מהר לנוח מדום.

כן הָיֹה היה פעם סיפור לכל טנק, על צוות נפלא שאיתו הוא לחם.

פתח בכור הבכורים: “קוראים לי סֵר קרומוול, ואני כמובן לורד אנגלי.

קצת הופתעתי כשאנשי ההגנה חטפו אותי, ביוני 48′ מהמחנה הבריטי.

הבריחו אותי מחיפה לגני התערוכה, ובתל-אביב גיירו אותי כהלכה,

ועכשיו, If you don’t mind, אני מדבר עברית רהוטה.

הצוות שלי היה מהמתנדבים היהודים יוצאי יחידות השריון

של ארצות המערב במלחמת העולם השניה, והם עתירי כישרון.

הם האנשים  הנפלאים שהמשיכו ונלחמו ללא לֵאוּת

ונטלו חלק נכבד בכל המבצעים של מלחמת העצמאות.

אני רוצה להגיד גם מילה טובה,” הוא אומר ומביט עליה בחיבה,

“זו שריונית הסנדוויץ’ שאלתרו החברים האמיצים שלי מההגנה.

היא אמנם הייתה חתיכה דקת גזרה, ולא היה לה שריון מסיבי של פיל,

אך היא נלחמה בתש”ח על הדרך לירושלים, ועליה נאמר העיקר התרגיל.

וגם את ההוצ’קס הזה,” סר קרומוול אומר, “אי אפשר אותו לשכוח

שהרי גם לו הייתה לא מעט תרומה, תושייה וגם כוח.

הוא נלחם איתי כתף אל כתף, אפילו שהגיע לי רק עד הפופיק,

מפרגן לו הלורד וטפיחה מעניק, והקטנצ’יק הזה מנחת מסמיק.

פתאום נשמעה קריאה מהצד: “Je vous en prie”

ניפח את חזהו בגאווה והתקדם, כמו גנרל, הטנק הצרפתי.

“אי-אם-אקס-13 זהו שמי,” הוא אמר בקול מסתלסל,

“ואני הרי עדות לירח הדבש שהיה ל-France  עם ישראל.

הצוות שלי הם “משהו משהו”, השתתפו במבצע “קדש”.

הם פרצו לצפון השומרון וירו שם מטחים של אש;

הם היו תמיד על רמה, וירדו על סיני כמה פעמים.

הם או-לה-לה, אלופי האלופים, במלחמת ששת הימים.”

טנק השרמן חייך מאוזן לאוזן והרים את אפו.

הנה סוף סוף הגיע תורו, להשמיע  דברו.

“במבצע קדש הקדמתי את החי”ר

וכבשתי את הסכר במהלך מהיר.

מאז השריון עלה על המפה

והפך למרכז של כל קרב יבשה.

במערכה על המים באמצע שנות הששים

הצוות שלי “סידר” את העניינים  עם הסורים.

פעלנו לסיכול הטיית מקורות הירדן, בכל הדרכים.

וואלה, איך השמדנו להם את הטרקטורים מטווחים ארוכים.”

אומר השרמן בקריצה עליזה, ומנדנד את כרסו המלאה.

“כן, הצוות שלי הוא בוודאי לעילא ולעילא.”

מדושן מעונג הזדקף והכריז בקול מר סנטוריון.

“אני הייתי חוט השדרה האיתן של השריון

ובמלחמת ששת הימים הייתי הפתרון,

עם צוות לדוגמה שיש לו את כל היתרון.

נלחמנו ביעילות בכל הגזרות מדרום עד צפון,

כבשנו, שמרנו, הרתענו, והיינו מי שצוחק אחרון.

הגענו בלי להרגיש, לארבעים קילומטרים מדמשק.

ותאמינו לי חברה, לצוות שלי היה מה זה עוד חשק…

ולמרות שאני עתיר מלחמות וניסיון, אני תמיד נמצא בהיכון,

כך שאין לי שום כוונות בקרוב, לרדת אל הארכיון.

אם תביטו בי טוב תראו, כי עוד במותניי כוחי

ואם אתם לא מאמינים, תרגישו מיד את תותחי.”

התמתח לאט ובנחת על ציר, טנק הפטון והצהיר:

“אחרי שהראש היהודי דחף לי מנוע חזק ומהיר,

החליף לי זחל והוסיף לי אמצעי מיגון להשגיח,

הצלחתי לכולם להוכיח עד כמה השדרוג שלי הצליח.

…רבותיי,” הוא אמר בשקט ובכל הצניעות,

“אנחנו צלחנו את התעלה ראשונים וללא כל טעות.

במלחמת יום הכיפורים דהרנו בסיני בקרבות בלימה ותקיפה,

השמדנו חטיבה מצרית, עברנו על ה”תמסחים” וחצינו את התעלה.

אנחנו הצלנו את המדינה בימיה המרים והקשים

והרחקנו ממנה את הסכנה בחירוף נפש ובלי היסוסים.

אז כל הכבוד לצוות שלי העשוי ללא חת,

שעשה באש ובמים וזה כמובן בזכות המח”ט.”

הסתערו קדימה שני ג’יפים וחרקו בגלגליהם עצבניים:

“גם לנו יש מה להגיד, למרות שאין לנו תותח ושריונים.

תאמרו לנו איך זה לכולכם יש זיכרון כזה קצר,

שכחתם את הכוח הנפלא שלנו שאף פעם לא עצר.

במלחמת השחרור הובלנו אתכם עד אילת, ומאז ללא הפסקה

אנחנו, חברה יקרים, שמנו אתכם בגדול על המפה.

אז אם לא אכפת לכם, אנחנו היינו תמיד לפניכם,

ואולי הסיירים האמיצים שלנו חשובים יותר ממכם.”

פתאום קפץ ממקומו בן הזקונים, צעיר, שובב ונועז.

“עד עכשיו שמעתי את כולכם וגם לי יש מה לומר. אז

רבותיי, אתם אמנם סוסי קרבות, גיבורים וותיקים,

וכל הכבוד לכם, על זה בוודאי אין וויכוחים.

אך אני טנק המרכבה, צבר מבטן ומלידה בכלל,

ולאבא שלי קוראים האלוף ישראל טל.

אני פאר הטכנולוגיה הישראלית, פרי של אהבה.

אז אולי לכן אני קצת מפונק ומנופח מגאווה.

ולמרות שלחבר’ה שלי אני הנסיכה והם האבירים,

ההגנה עליהם היא בראש סדר העדיפויות שלי. בכל המקרים,

מאז מלחמת של”ג, הצוות שלי שומר ונלחם

והוא הצוות הטוב מכולם, כי אני יפה וגם חכם.”

וכשגמרו את השיג והשיח שמחים ומנופחי חזה,

הצדיעו הטנקים ברעות שריונאית זה לזה,

כל אחד נדרך במקומו ועצם את עיניו

בחלומות פז על הצוות שלו, שכל כך אהב.

הירח חייך והשקיף מלמעלה על המסיבה.

איזו חבורת גברים, הטנקים שברחבה.

הוא כיבה את אורות הכוכבים כדי שיוכלו לישון

ולהמשיך בחלומותיהם הנעימים מי מהם הראשון.

תְּפִלָה

בְּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ, אֱלוֹהִים,

וְתַפְרִיד הַפַּעַם הֵיטֵב בֵּין הָחֹשֶׁךְ לָאוֹר

וְאַל תִּתֵּן לָנוּ – אֲנָשִׁים קְטַנִּים –

לִקְבֹּעַ אֶת הַגְּבוּלוֹת.

תַּפְרִיד לָנוּ שׁוּב יַבָּשָׁה וּמַיִם

וְתַפְרִיד בֵּינֵינוּ סוֹפִית,

שֶׁלֹא נִרְאֶה וְלֹא נִתְאַוֶּה

לַהֲרוֹג אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

קַח מִזָּבַת הֶחָלָב וְהַדְּבַשׁ

וְתֵן לָנוּ קְצָת שֶׁקֶט בִּמְּקוֹם,

וְאַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנְעָרִים –

הַשְׁאֵר לָנוּ אֶת הַיְלָדִים לְשָׁלוֹם.