המכתב

כל יום, אחר הצהריים, באים אמא, שוני, עדי ודורון לקיוסק של גרשון בקצה השדרה. גרשון סוחט לכל אחד כוס גדולה של מיץ גזר טרי והם שותים הכל עד הסוף. אחר כך הם מושיטים לגרשון לשון, והוא מניח עליה סוכריה מחליפה צבעים, והלשון שלהם נהיית פעם אדומה ופעם כחולה, כמו לשון של זיקית.

בחופש הגדול השדרה הומה כל היום. ילדים משחקים תופסת, קופצים בקלאס ובחבל, ובונים בחול. אימהות יושבות על הספסל, סורגות ומפטפטות. אנשים בבגדי עבודה באים לנוח, ולקרוא עיתון בצל השקמים. סבים וסבתות מטיילים עם עגלות ומרדימים תינוקות, וגם כלבים מתרוצצים בין כולם ורודפים אחר חתולים. שמח בשדרה.

.אבל בין שתיים לארבע השדרה שקטה. אף אחד לא משחק בחוץ. זה הזמן שבו בן גוריון ישן

בן גוריון הוא האיש הכי חשוב במדינה, הוא ראש הממשלה. יש לו אוטו ארוך שכמוהו לא ראתה שוני אף פעם, והוא נוסע איתו לעבודה שלו בירושלים. וכשהוא חוזר הביתה, עומדים האנשים בשדרה מול הבית שלו ומחכים לראות אותו מגיע.

בפתח הבית של בן גוריון יש בוטקה- סוכה קטנה, שבה יושב השומר. אסור לאף אחד להיכנס בלי הזמנה אל הבית של בן גוריון. אבא סיפר לשוני שבן גוריון הכריז על המדינה, ושוני לא כל כך מבינה איך הוא עשה את זה, אבל היא עומדת בשדרה עם כל האנשים, ומחכה.

והנה היא מגיעה, המכונית הגדולה של בן גוריון, וכל האנשים בשדרה מוחאים כפיים ומנפנפים לראש הלבן שמציץ מהחלון וקוראים ‘בי-ג’י! בי ג’י! שזה שם החיבה שלו.

המחסום בפתח הבית מורם, והמכונית של בן גוריון נכנסת לחנייה.

האנשים מתפזרים. שוני, עדי ודורון עומדים בשדרה ומסתכלים.

– ראיתם איך השומר מוריד ומעלה את המחסום? – אומרת שוני – בכל פעם שהמכונית נכנסת הוא מרים אותו, ואז מוריד.

– איזה כיף לו – אומר דורון.

– זה תפקיד חשוב! – אומרת שוני – בטח הוא למד הרבה זמן לעשות את זה.

– מעניין איפה לומדים את זה – אומר עדי.

– אולי בן גוריון לימד אותו – אומר דורון.

– מה פתאום, לבן גוריון אין זמן, הוא ראש הממשלה! – אומרת שוני – אולי לומדים את זה בבית ספר. כשנחזור לבית הספר נשאל את המורה. אולי נוכל להחליף את השומר כשהוא יהיה זקן.

למחרת עוברים הילדים ליד הבוטקה. המכונית של בן גוריון לא שם. סימן שבן גוריון במשרד שלו בירושלים. או אולי הוא בחוף הים. בן גוריון עומד על הראש כל בוקר בחוף הים. דורון אומר שכל ראש ממשלה חייב לדעת לעמוד על הראש, כי כשעומדים הפוך, הדם יורד לראש ואז נהיים חכמים. שוני ניסתה כמה פעמים לעמוד על הראש אבל לא הצליחה בלי להישען על הקיר. קשה להיות ראש ממשלה.

הילדים נעמדים ליד הבוטקה. השומר מסתכל עליהם. – מה אתם רוצים, ילדים? – הוא אומר – לא לעשות רעש. 

– אתה יכול להרים את המחסום? – שואלת שוני – אנחנו רק רוצים לראות פעם אחת.

– אני מרים אותו פעם אחת ואז אתם הולכים! – אומר השומר. הוא מרים את המחסום ומוריד אותו. – עכשיו תלכו, אסור לעמוד כאן!

שוני עדי ודורון חוצים את גדר השיחים ליד הבוטקה ונכנסים הביתה. אמא אורזת אבטיח קר וסנדביצ’ים ומכינה את התיקים לים.

– איך הוא ישן שם? – תוהה דורון – אין שם מקום למיטה! 

– בטח הוא ישן בעמידה – אומר עדי. 

– לפחות יש לו שם כיסא – חושבת שוני בקול –  אולי הוא ישן בישיבה? 

– על מי אתם מדברים? – שואלת אמא. הם מספרים לה על השומר בבוטקה.

– אולי הוא רעב – אומרת אמא – ואצלנו המקרר מלא. 

בדרך לים הם עוצרים אצל השומר, ומביאים לו סנדביץ’ עם קציצות וסלט חצילים.  כל יום הם באים לבקר את השומר. הם כבר יודעים שקוראים לו מנדל, ושאין לו משפחה, והוא חדש בארץ. הם עוזרים לו לקרוא את העיתון ומלמדים אותו שירים, וכל מה שהם אוכלים הם מביאים גם לו.

אבל מכל המאכלים, מנדל הכי אוהב סברס. וכל ערב, אחרי הרחצה בים, הם רצים לאיש עם הסברס, וקונים ממנו ארבעה סברסים צוננים, ובדרך הביתה הם עוצרים אצל מנדל וזוללים ביחד.

לפעמים, אם בן גוריון לא בבית, מנדל מסכים להם להתגנב אליו לבוטקה, ומראה להם איך מעלים ומורידים את המחסום. בשאר הזמן הוא מספר להם סיפורים על הארץ הרחוקה שבה גדל, והם מספרים לו איך לוקחים קופסת שימורים ריקה, ומחברים למקל ארוך, והולכים לשיחי הסברס ולוכדים סברס אדום, ושוטפים טוב טוב במים מצינור חזק עד שכל הקוצים יורדים. ואז חותכים משני הצדדים ועושים חריץ לאורך, מקלפים ואוכלים.

– אבל הכי טוב – הם אומרים למנדל – זה לקנות סברס מוכן, ככה נכנסים הכי פחות קוצים ללשון.

אחר צהריים אחד ישבו הילדים עם מנדל בבוטקה ולימדו אותו לשיר בשני קולות, אבל מנדל כל הזמן התבלבל. קולות צחוק ושירה נשמעו מהבוטקה הקטנה.

פתאום נשמע מנוע של מכונית ברחוב השקט.

המכונית של בן גוריון נעצרה מול המחסום.

– תתכופפו מהר! – צעק מנדל, ומיהר להרים את המחסום ולהצדיע לבן גוריון.

שוני, עדי ודורון הורידו ראשים, והתקפלו נמוך ככל האפשר בבוטקה הקטנה.

המכונית נעצרה בחנייה. בן גוריון והנהג שלו יצאו ממנה ונכנסו לתוך הבית.

– אוי ואבוי, אוי ואבוי – מלמל מנדל וספק כפיים – עכשיו יפטרו אותי, אוי ואבוי.

– התכופפנו ממש לרצפה – לחש דורון – אולי הוא לא ראה אותנו.

– מה עשיתי, מה עשיתי – המשיך מנדל למלמל, ואל הילדים אמר – עכשיו תלכו מכאן ואל תבואו יותר!

בערב חזרו הילדים מהים עם סברס למנדל.- אמרתי לכם ללכת! – צעק מנדל מהבוטקה ולא הסתכל עליהם – אמרתי לכם לא לבוא לכאן יותר!

– אבל רק תיקח את הסברס -ניסתה שוני.

– לכו הביתה! – צעק מנדל – ואל תחזרו!

הילדים הניחו את הסברס מחוץ לבוטקה, והלכו לאט הביתה.

– מה עשינו –  אמר דורון – מה נעשה אם יפטרו את מנדל.

– הכל בגללנו –  אמרה שוני – איזה טיפשים אנחנו.

– מנדל המסכן – אמר עדי והתחיל לבכות – מה הוא אשם.

בערב, לפני השינה, התגנב דורון החוצה דרך החלון ורץ לבדוק את הבוטקה.

– הוא עוד שם – אמר לשוני ועדי – אבל הוא לא לקח את הסברס.

– יש לי רעיון! אמרה שוני – עדי, לך תביא מהשולחן של אבא דף ומעטפה.

למחרת, מוקדם בבוקר, חצו הילדים את גדר השיחים והתקרבו לבוטקה. מנדל ישב שם כמו תמיד.

– לא פיטרו אותך! – קראה שוני בשמחה.

– עוד לא – אמר מנדל – אבל בן גוריון עוד לא חזר מהים.

– יש לנו בקשה. אתה יכול לשים את המכתב הזה בתיבת הדואר של בן גוריון? – שאל דורון.

– מה זה? מה כתוב כאן? – אמר מנדל – אני לא קורא עברית.

– לא חשוב – אמרו הילדים – פשוט תשים את זה בתיבת הדואר.

– פעם אחרונה שאתם באים לכאן! – אמר מנדל ולקח את המעטפה – מספיק צרות עשיתם

יום יום עברו הילדים דרך הבוטקה לבדוק שלא פיטרו את מנדל. ומשעברו כמה שבועות ומנדל לא פוטר, ידעו הילדים שבן גוריון אכן קרא את המכתב.

במכתב הם כתבו:

“אדון בן גוריון ראש הממשלה הראשון שלום!

אל תכעס על מנדל. הוא לא אשם. זה אנחנו. רק רצינו ללמוד איך מעלים ומורידים את המחסום כדי שאולי נוכל להחליף את מנדל כשהוא יהיה זקן.

בבקשה אל תפטר אותו. הוא איש טוב. הוא בודד ואין לו משפחה. הוא סיפר לנו שזה כבוד בשבילו לעבוד בשבילך.

אם לא תפטר את מנדל, אנחנו נשמור על השקט בשדירה כל יום בין 2-4  כל החופש, ואתה ופולה תוכלו לנוח.

בכבוד רב,

שוני, עדי ודורון. שכנים מימין.

נ.ב. מנדל מאוד אוהב סלט חצילים עם טחינה, אז אם פולה מכינה לך, היא יכולה לשמור לו קצת.”

מנדל המשיך לשבת בבוטקה ולהרים ולהוריד את המחסום. אנשים המשיכו לעמוד בשדרה ולחכות לבן גוריון. ובן גוריון המשיך לעמוד על הראש.

ושוני, עדי ודורון המשיכו לגדול ואף פעם לא הפסיקו ללמוד, אבל בשום בית ספר לא לימדו אותם להרים ולהוריד מחסום כמו שמנדל ידע, וכל פעם שדברו על בן גוריון, היה להם טעם של סברס בפה.