החטיפה: מלחמה

פרק 1- הווה

דמעות

“לא!” טים צעק כשלארה תפסה ביד אחת את אביו המעולף וביד השנייה את המפתח. “השער כבר לא יציב” אמר שון. הם רצו וטים רץ את הריצה הכי מהירה בכל חייו. רגליו כאבו אבל הוא לא הפסיק לרוץ- הוא לא יאכזב את אביו בפעם השנייה. אנחנו לא נספיק. הוא חשב. אנחנו לא נספיק. הוא היה קרוב לשער אבל לארה ואביו כבר נכנסו לשער, והשער נסגר שנייה לפני שטים הגיע לשם. “לא!” הוא צעק. “לא, לא, לא!” הוא הסתכל על המקום שבו עד לפני מספר שניות היה השער.  הוא דמיין לעצמו שהוא הגיע בזמן ותפס את אבא שלו ברגע האחרון, דמיין את החיבוק שהיה נותן לו, את דמעות השמחה. אבל לא היו דמעות שמחה, היו רק דמעות עצב. ועכשיו, שוב תחושת האשמה מוטלת עליו. כי שוב, בפעם השנייה בחייו, הוא אכזב את אבא שלו, והפעם, נראה כאילו אין שום דרך להציל אותו.

פרק 2- לפני 48 שעות

מגפיים שחורות

נשמעו דפיקות על הדלת. עיניה של אמו של דניאל נפקחו באימה. “תעלה למעלה, ותכנס מתחת למיטה, כמו שתרגלנו.” “מה קרה?” “פשוט תעלה” היא נראתה לחוצה. דניאל אף פעם לא ראה את אמו לחוצה ככה. אז הוא עלה ונכנס מתחת למיטה.  נשמעו צעקות. “הוא שייך לי!” נשמע קול של גבר. הוא שמע צעדים- מישהו עולה במדרגות. הוא ניסה להסתכל כדי לראות מי זה, אבל כל מה שהוא ראה זה מגפיים שחורות. האיש נכנס לחדר. דניאל ניסה לעצור את נשימתו כדי שלא ישמע אותו. האיש התיישב על המיטה ואמר: “אני יודע שאתה פה, ואין לך ממה לפחד, כי אני.. אני אבא שלך.”

פרק 3- הווה

לא כמו שהם נראים

“אל תדאג” מרטין אמר והניח את ידו על כתפו של טים. טים זז קדימה והיד של מרטין נפלה. מרטין הלך מעט אחורה ודממה שררה למשך זמן מה. אחרי מספר רגעים, שהרגישו לכל הנערים כמו שעות, שון שבר את הדממה ואמר:” טוב, אחרי שנרגענו, מה עושים עכשיו? איך חוזרים?” טים התפרץ באמצע דבריו וצעק: “זה מה שאכפת לך ממנו? איך חוזרים?! ומה עם זה שאבא שלי נמצא בידיים של פסיכופטית משוגעת שרוצה להוציא ממנו מידע? זה לא מפריע לך, אה?” טים התקרב אליו והסתכל בעיניו. “חשבתי שאתה חבר שלי, אבל כנראה שבזמן האחרון אנשים הם לא כמו שהם נראים.” דניאל עמד ללא תנועה, המום לחלוטין ממה שטים אמר לו כרגע. הוא השווה אותו ללארה.

פרק 4- לפני 48 שעות

דני

הוא יצא מהמחבוא שלו והסתכל על האיש. “שלום” האיש אמר בשקט. האיש הוסיף ברכות: “אני ג’ורג’- ואתה… דני, נכון?” “לא דני, דניאל” דניאל תיקן אותו בלחישה והיה כמעט בטוח שהוא בכלל לא שמע את זה. “זה לא משנה.” האיש אמר ונפנף בידו. “תישאר אצלי ותהיה מוגן. לא צריך להתחבא עוד, לא צריך לרעוב עוד.” “באמת?” דניאל שמח וחיוך עלה על פניו. “כן. אבל תצטרך לעבוד בשביל זה.” ג’ורג’ אמר. “אני מוכן לעשות הכל!”

 ואז דניאל קם. הוא התנשם וניסה להרגיע את עצמו כי הרגע הוא חווה מחדש את הרגע הכי כואב בחייו. הרגע בו הסכים לאיש שאינו מכיר לקחת אותו מאמא שלו.

אחרי שהוא נרגע הוא הרגיש כבד יותר מבדרך כלל. ואז הוא הבין- הוא לא נמצא בכדור הארץ.

פרק 5- הווה.

החריקה

“אתה יודע מה?” דניאל אמר. “אתה גורר אותנו למסע שלך כדי למצוא את אבא שלך- אבל אתה לא מבין שלא כל העולם סובב סביבך, טים. גם אנחנו קיימים, ואנחנו לא עובדים אצלך. מה אתם אומרים, חברים? אתם מעדיפים ללכת איתו כדי להסתכן ולנסות למצוא את האבא המסכן שלו, או לבוא איתי, ולנסות לחזור לכדור הארץ ולצאת מהכוכב הזה?” “אני בא איתך” אמר מרטין. הוא הסתכל על שון. ” סליחה דניאל, אבל אני לא נוטש חברים שצריכים אותי.” הוא הלך לטים וטים אמר לו שהוא עשה את ההחלטה הנכונה. נשמעה חריקה בתוך ראשו של טים. טים עיווה את פניו. שוב נשמעה החריקה, והפעם חזקה יותר מזאת שלפניה. “בוא” הוא אמר לשון. צריך ללכת.

פרק 6- לפני שבוע בכדור הארץ

לארה

תמיד נלחצתי כששאלו אותי איפה אבא שלי. בעיקר כשהתירוצים של “הוא בעבודה” ו”יצא לקניות” מפסיקים לעבוד. מתישהו מגלים שלא יכול להיות שאבא שלי נמצא בעבודה כל יום ובחיים לא חוזר הביתה. אני זאת שצריכה לדאוג להכל; לספר לאנשים מה קרה, להרוויח כסף כדי לדאוג שיהיה לנו אוכל בבית, לנקות ולסדר. טים רק נמצא בחדר שלו כל היום ואלוהים יודע מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן. פעם הייתה לנו את דודה מריה, אבל היא מיואשת מאיתנו והפסיקה לטפל בנו. זה התחיל מזה שהיא באה פעם בשבוע, ואז פעם בחודש כדי לבדוק “מה קורה” ואז רק כשהיה חג היא הזמינה אותנו אליה. אבל עכשיו ניתקנו קשר, כי את האמת, לא הכי אהבנו אותה. זה היה בתקופה שטים ניסה לחקור את נסיבות ההעלמות של אבא, ומיליון פעם ניסיתי לשכנע אותו לרדת מזה- אסור שהוא יגלה את האמת. לא היה כזה קשה לגלות שהוא כבר יודע את האמת. הוא ידע את האמת מהשניה הראשונה- הוא ילד חכם. אבל הוא בחיים לא יגלה מה הסיבה שהוא נחטף, כי אם הוא יגלה למה, הוא יגלה שזה עונש כלפיי כי השתמשתי בפסל של החייזרים מגלובלטון כדי להחיות את אמא. הוא היה קטן, והוא לא ממש זוכר, אבל בתקופה שאמא מתה הרגשתי כאילו כל העולם קרס וחיפשתי בכל מקום ובכל פינה חשוכה שקיימת איך אני יכולה להחזיר אותה. התברר לי שיש מקומות מסוימים בכדור הארץ, שדרכם ניתן פשוט לעבור מרחקים עצומים תוך שניות- אני מדברת על מילייארדי שנות אור. השערים האלו שימשו כבסיס למקדשים עתיקים ששימשו לתפילה לאלים. אף אחד לא יכל לעבור שם, כי לא היה לאף אחד את מה שיש לי. מה שיש לכל משפחת מולאר.  לכולנו ניתנה הזכות לקבל את המפתחות הקדושים שמשמשים לפתיחת השערים. ואני נכנסתי דרך אחד מהשערים וגנבתי את פסל התחייה שאפשר לי להחזיר את אמא. כדי לנקום בי הם שלחו חייזרים במסווה של שוטרים לכדור הארץ. הם לא הצליחו למצוא אותי, עד שהם שלחו חללית שבה נמצאים המעמד העליון של החייזרים והחללית מצאה את הבית ולקחה את אבא בתור נקמה.

אני מתכננת לחזור. ולקחת איתי את מה ששייך לי.

אז זה הסיפור שלי.

לפני שאני חוזרת לכוכב הזה, כדי להחזיר את אבא שלי שנמצא שם, הייתי חייבת לכתוב את זה, כדי לדאוג שמי שימצא את זה לא יפנה למשטרה או לגופים אחרים שייחפשו אותי. כי כרגיל, אני עושה את מה שצריך לעשות.

שלכם,

לארה מולאר