עבודת הערכה חלופית בספרות על הספר

“בואי הרוח“

מגיש: אביעד בורשטיין מכיתה י 5

תאריך: כ”ד אדר תשע”ח

מבוא

במהלך הסיפור נתקלתי במגוון רב של אירועים, אשר חיים לקח בהם חלק, או ראה אותם מהצד, אך לא הגיב על כך  ולא סיפר כיצד המקרה השפיע עליו.

ביומן זה  “אכנס לנעליו” של חיים, ואביע את רגשותיו ואת תגובותיו האפשריות בהתאם למציאות, כפי שהוא רואה ,או לוקח בה חלק.

אלו אירועים שונים ,שמתקיימים בסיפור,וחיים הביט בהם מהצד ,אף על פי שהייתי מצפה, שחיים ילמד מאירועים אלה,שכן פרקש היה לו כמו מחנך.

בכל מקרה אביע רגשות חיוביות, אך גם רגשות שליליות.

הסיבה שבחרתי בנושא זה היא ,שהפריע לי מאוד ,שהספר לא מפרט את תגובותיו של חיים כלפי אירועים מסוימים, ומשאיר לנו ,הקוראים, לנחש מה הוא חשב באותם רגעים.

לאור היכרותי את הספרות ,הייתי מצפה לתגובות ממנו, שכן בדרך כלל מה שיפה בספרות הוא ,שהסיפורים מלמדים אותנו כיצד הדמויות הושפעו מהם.

  קטע א’ : ציטוט מתוך הספר

“הרב לויכטר מתבונן בי מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר :”מי זה בשום פנים ואופן אינני מצליח לזהות”. 

מי אתה? הוא פונה אלי מבלי לשאול את הילדים. 

נמלאתי גאווה ושמחה. 

אני חיים עניתי ,אבל היום אני קאובוי. 

 הרב לויכטר אמר בהתפעלות:”קאובוי.יופי של תחפושת. לא זיהיתי אותך.

“חזרתי למקומי וישבתי שמח, ואז מקצה הכיתה התרומם הילד ,שהתחפש לשופט,ומחה בקול :”מי לא יודע מי זה ? הרי אין לו בכלל תחפושת.

חיים הפסימי

אני מסתכל על הרצפה בבושה ושואל: מדוע אבא בכלל קנה לי את הכובע הזה ללא החליפה?

 תחפושת ללא חליפה היא  אינה תחפושת שווה.

 מדוע הרב אויירבך אומר לי שהתחפושת שלי יפה,ושהוא לא מזהה אותי?

 למה הוא משקר לי?

אני לובש כובע פשוט מנייר, שלא מייצג שום דבר.

 הילד מהכיתה שלי למה חשוב לו כל כך להרוס את האווירה ואת המשמעות של חג פורים שהוא חג שמח?

 מדוע הוא נותן לי ביקורת שלילית ,שאינה משמחת אותי כלל אלא להיפך?

  אני מרגיש, שאווירת חג הפורים נהרסה לי.

חיים האופטימי

אני מסתכל על הילד, שהתחפש לשופט, וצוחק בליבי שאומר לו: אינך מבין כלל את המשמעות של חג הפורים, שהוא חג שמח. השמחה היא הדבר העיקרי בו, ולא האם התחפושת מושקעת או לא.

 תגובת הילד לתחפושת שלי כלל לא מעניינת אותי . אני כל כך מאושר, שזכיתי להתחפש בפעם הראשונה למשהו חדש, משהו שלא הכרתי קודם, ותחפושת מכדור נייר רטוב מייצגת דבר ענק מבחינתי,דבר שלא הכרתי עד היום.

הילד הזה יכול לחשוב מה שהוא רוצה, ולא אכפת לי מה האחרים חושבים. אני מאושר!!!

 קטע ב’: ציטוט מתוך הספר

חבורת הילדים של בית מזמיל הייתה מלווה אותה בהליכתה או בחזרתה”. 

 אחד הילדים היה קורא מכשפה, מכשפה במלעיל, וכולם היו עונים אחריו :מכשפה מכשפה, ומשליכים לעברה או לעבר החתול שעמה אבנים קטנות ורגבי עפר.

עד שבא איש אחד נמרץ, פניו סמוקות, ועיניו טובות. 

פרקש  ניגש אל הזקנה ,דיבר עמה רכות בשפה מתנגנת, שלא הבנו, וליווה אותה לביתה עם תריסי הפח המוגפים.

 פרקש נתן בילדים מבט מלא תוכחה”.

חיים הפסימי

 אני מסתכל על פרקש בסלידה רבה. כיצד הוא עוזר למכשפה, אישה מוזרה, ובלתי רגילה?

אני תוהה ,למה פרקש מסתכל עלינו במבט מלא תוכחה ?הוא לא מבין שהאישה הזו היא מכשפה, ועלינו להראות לה שאנו לא מפחדים ממנה?

חיים האופטימי

לפתע פרקש עוזב את המקום, ואני חושב לעצמי ואומר: אני כל כך מאושר, שפרקש עזר לאישה הזקנה.

 הילדים היו יכולים לפצוע אותה, ואילו הוא האדם הצדיק הציל אותה וחמל עליה.

גם אני רוצה לסייע לזולת ולאנשים החלשים.

איזה אדם טוב הוא פרקש.

 קטע ג’: ציטוט מתוך הספר

הגענו לבית אחד בשיכון עולים וציפי אומרת לי:”זה הבית של הזקנה,שמתרחצת בגיגית באמצע החדר.

פרקש דפק בדלת וקרא: פורים שמח, פורים שמח. 

הזקנה פתחה את הדלת. על זרועה היו מספרים סגולים.

הבית היה חשוך, וריח מדכא של עובש מילא אותו.

נבהלתי. 

עמדתי בחוץ נבוך .אצלנו משלוח מנות בפורים תמיד נעים ושמח , וכאן הכל  כל כך עצוב. 

פרקש פתח את החלונות ואת התריסים. אור שמש מילא את החדר,ואוויר צח חדר לתוכו.

פרקש הניח את הסל הגדוש על השולחן. ושוחח עם הזקנה בשפה שלא הבנתי. 

היא נהמה כלפיו הברות קטועות”.

 חיים הפסימי

  אני מביט בפרקש בתימהון. למה הוא נותן משלוחי מנות דווקא לאנשים המפחידים והמוזרים הללו?

אין לו חברים מוצלחים יותר ,שהוא יכול  לתת להם משלוחי מנות?

 אני מסתכל על האישה בפחד. כיצד פרקש יכול לקחת ילדים קטנים למקומות כאלה מזעזעים ומטונפים?

 פורים הוא חג שמח וצריך להעניק לילדים  אוירה שמחה. אף פעם לא היה לי פורים כזה.

חיים האופטימי

 אני מסתכל על פרקש ומחייך לעצמי. אני כל כך רוצה להיות כמוהו,ולסייע לאנשים, שהחברה פחות אוהבת ולתת להם משלוחי מנות ,לשמח אותם, ולשיר להם שירים.

?אני מתבונן בזקנה, ורואה את שביעות רצונה ,ואומר לעצמי: מה היה קורה אם הייתי במקומה, ומישהו היה מפתיע אותי כך

כמה  הייתי מאושר! 

לא היה לי אף פעם פורים כזה פורים,שבו למדתי  מה היא עזרה לזולת.

עכשיו אני מבין למה פרקש לקח אותי ואת ילדיו למקום זה. 

 קטע ד: ציטוט מתוך הספר

 כשחזרתי למסור את המצרכים, ראיתי מרחוק את שתי הזקנות הולכות מן התחנה של קו 18 דרך החנות של סגל דרך רחוב אורוגואי”.

הן הלכו בזריזות, נושאות סלים גדולים, מפטפטות ושוחקות.

מסרתי להן את החבילות שבידי. תודה ילד אמרה אחת מהן ,והבחינה בשאלה שבעיני.

כשהסבתי את פני ללכת, קראה לי שוב ואמרה: ילד לא אמרנו לך ,שקשה לנו ההליכה, אמרנו ,שקשה לנו ההליכה לשם”.  

 חיים הפסימי

 אחרי שהזקנות הלכו להן ,אני מסתכל עליהן מרחוק מחייכות וצוחקות, ואומר לעצמי:

 איזה חוצפניות! מה הן חושבות לעצמן ? שאני ילד קטן ובכל זאת לא קשה לי ההליכה לשם? הן נצלניות וחוצפניות ! למה לא להיעזר באדם מבוגר? למה הן לא הולכות בעצמן ?עובדה שהן מסוגלות ללכת ולנסוע באוטובוס.

חיים האופטימי

 לאחר שהזקנות הלכו להן, אני מסתכל עליהן מרחוק מחייכות וצוחקות ,ואומר לעצמי: איזה כיף שהצלחתי לשמח אותן בכך שיהיו להן מצרכים לפסח, ושזכיתי לקיים מצווה.

מאוחר יותר חזרתי הביתה וסיפרתי לאבא ואימא על שתי הזקנות, שעזרתי להן, והם חייכו, ואמרו לי: “כל הכבוד”.

אני שמח, שבזכותן זכיתי לקחת חלק במצוות קמחא דפסחא.

כמה טוב לעזור לזולת. איזה סיפוק רב יש בכך.

 קטע ה’: ציטוט מתוך הספר

 ” עוד אני מביט בו (בפרקש),ואוחז במקל הטיארה הצבעונית ,השטה לה באוויר, וילד אחד קורה: זה לא הוא! לא המצרי בנה את הטיארה היפה, פרקש בנה לו”.

  חיים הפסימי  

אני מביט על הילד וליבי קורס. אני מבין ,שזה לא משנה, שהטיארה עפה ברוח, ושאני מצליח להטיס אותה . כל עוד לא אני זה שבניתי אותה, שום דבר לא יעזור לי, ואני לא מוצלח בעיני אף אחד.

אני חש, שגרמתי צער לפרקש ,שרק רצה שיהיה לא !!!  מבחינתם העובדה ,שאני הטסתי אותה ,  לא נחשבת.

  חיים האופטימי

רציתי להגיד לילד: אני מאושר,שהצלחתי להטיס את הטיארה.

אז מה אם פרקש בנה לי אותה? 

אנשים רבים ניסו להטיס אותה, אך לא הצליחו ,ואילו אני הצלחתי 

לא אכפת לי מה אחרים חושבים. העיקר הוא האושר שבליבי.

סוף