המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו ומזמין אליו את כל נתיני הממלכה. בשיאו של המשתה מזמין המלך את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי מסרבת להזמנה ומעלה את חמתו של המלך, שמחליט בעצת יועציו להדיחה ממלכותה. ביום שלאחר סיום המשתה התפכח אחשוורוש והתחרט, אך לא יכול היה לבטל את החלטתו.

בעצת יועציו ממנה המלך פקידים שלוקחים לשושן הבירה “כל נערה בתולה טובת מראה” מרחבי הממלכה, במטרה למצוא למלך אישה חדשה. בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר (הנקראת גם הדסה, נראה שמה העברי), יתומה יהודייה אשר גדלה תחת חסותו של בן-דודה, יהודי בשם מרדכי. במהרה הופכת אסתר למועמדת המועדפת על האחראי על ההרמון. בהוראת מרדכי אין היא חושפת את מוצאה היהודי. לאחר שאסתר נלקחת לארמון, ממשיך מרדכי לדאוג לשלומה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים, מובאות המועמדות בזו אחר זו אל המלך. בסופו של דבר נבחרת אסתר למלכה.

באותה עת משמש מרדכי פקיד בחצר המלך, ועולה בידו לחשוף קנוניה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך. הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך על הדבר בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא “ספר דברי הימים”.

לאחר מכן, מחליט המלך לרומם את אחד משריו, המן האגגי. כל אנשי החצר משתחווים להמן במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר “לא יכרע ולא ישתחווה”. המן מתמלא חימה על חוצפתו של מרדכי, וכשנודע לו מוצאו אין הוא מסתפק בהריגתו, אלא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. לצורך כך הוא מפיל פור (הטלת גורל), היום הנבחר יוצא י”ג באדר. הוא מבקש את אישורו של המלך להשמיד את העם. אחשוורוש מסכים ומעביר את טבעתו, החותם המלכותי, להמן כדי שיחתום בשמו על הצו. וכך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י”ג באדר המיועד, להשמיד ולבזוז את כל היהודים שבאימפריה הפרסית.

כשהגזירה נודעת למרדכי הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה שגם כן מתאבלים וצמים. מרדכי יוצר קשר עם אסתר ומנסה לשכנעה להשפיע על המלך שיבטל את הצו. זוהי משימה מסוכנת, שכן מי שניגש אל המלך ללא הזמנה חייב מיתה.

המשתה הראשון

לאחר דין ודברים נענית אסתר לדרישתו של מרדכי, אך מבקשת שלפני כן יתענו כל יהודי שושן – כולל היא עצמה ונערותיה – שלושה ימים ושלושה לילות (בהם התפללו לישועה מאלוהים). לאחר שלושת ימים אלו נכנסת אסתר לחצר המלך ללא הזמנה, אך המלך מכוון כלפיה את שרביטו כסימן לכך שהוא מתיר לה לגשת לכיסאו ולשוחח עמו. היא מתקבלת אצלו ומבקשת ממנו לערוך משתה אליו יזומן הוא יחד עם יועצו המן. במשתה עצמו מבקשת אסתר מהמלך לקיים משתה נוסף אתו ועם המן למחרת היום. המן שב אל ביתו מן המשתה הראשון כשהוא מרוצה, אך כשהוא פוגש במרדכי שמסרב להשתחוות בפניו הוא מתמרמר. בעצת זרש אשתו ואוהביו הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר) כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי בהקדם האפשרי.

באותו לילה נודדת שנתו של המלך והוא מבקש שיקראו בפניו ב”ספר דברי הימים” של פרס. הספר נפתח באקראי במקום שבו מסופר על הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש, ואחשוורוש מבקש לגמול למרדכי על המעשה. הוא מתייעץ לשם כך עם אחד השרים העומדים לשרתו, במקרה המן, שהגיע למקום באותה שעה כדי לבקש מן המלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין. אחשוורוש שואל אותו “מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו”, ומאחר שהמן סבור שהמלך מתכוון אליו, הוא מפרט בפניו שורה של מחוות כבוד יוצאות דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו תוך קריאה: “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. אחשוורוש מצווה על המן לעשות כפי שתיאר למרדכי, ושהוא עצמו יהיה השר שיוליכו ברחובות העיר. לאחר המעשה שב המן לביתו ומספר לאשתו וליועציו על השפלתו, והם עונים לו: “אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו”.

המשתה השני

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש בפעם השלישית מהי בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה. אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר. בתגובה, מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן כ”אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה”. המלך קם בכעס ויוצא אל הגינה, המן מנסה לנצל זמן זה על-מנת לבקש את נפשו מאסתר אך בטעות נופל למרגלות מיטתה בדיוק כשאחשוורוש חוזר מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה מעין-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. בדיוק אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו “על ששלח ידו ביהודים”, ורק אז נרגע מכעסו.

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף מעביר בי”ג באדר את טבעתו – אשר עד אז הייתה אצל המן – למרדכי. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש בתגובה אומר כי בעקבות בקשתו להשמיד את היהודים, ייתן בידיהם לנקום ולתלות את המן על העץ, אך שאין באפשרותו של איש להשיב את צו המלך שכבר נכתב, נחתם ונשלח בשם המלך. אחשוורוש מציע במקום לבטל את החוקים הראשונים לכתוב חוקים נוספים – וחדשים, ובהם לתת בידי היהודים להתגונן מפני שונאיהם. את ההרשאה לכתוב את אשר יחפצו בו נותן אחשוורוש בידי אסתר ומרדכי לכתוב ליהודים תחת שם, צו וחתימת המלך. וכך נעשה, הכתבים הראשונים שנכתבו בי”ג בניסן ושגזרו על השמדת היהודים ביום המיועד י”ג באדר, יותר משלושת רבעי שנה לפני תאריך התפוקה, לא בוטלו. אך נבנו התשתיות; נכתבו והוכנו (אם כי לא נשלחו עד הי”ג באדר) צווים חדשים שיתירו ליהודים להתגונן בפני אויביהם.

יום הגזירה

בהגיע היום, י”ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, יוצאת ההודעה המתירה ליהודים להגן על עצמם מפני אויביהם. כשההודעה הגיעה היהודים חגגו את כניסת הצו, ולאחר מכן התאגדו בכל מדינות המלך אחשוורוש על מנת לנקום באלו שהרעו להם. עוד באותו היום, י”ג באדר, עם הגעת ההודעה, היוצרות מתהפכות והיהודים החיים בערים הקרובות לבירה ובערים ללא החומות קמים, נלחמים בחזרה ומנצחים את הקמים עליהם ואת שונאיהם. היהודים ניצלים מאבדון וחוגגים את נס הגעת צו המלך החדש המתיר להם להתגונן, דבר שגרם גם להרבה מעמי הארץ לצדד ולהצטרף בהגנה על היהודים. כשהיתר לא הצטרפו לטבוח ביהודים ולא התערבו לטובת הטובחים כי נפל עליהם פחד מהיהודים. זאת על “הנס” שקרה בעצם העמדת צו המלך החדש ברגע האחרון, אשר אפשר להם להתגונן. זאת בנוסף לפחד שנפל עליהם ממרדכי היהודי ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו החדש והבכיר ביותר של המלך (כשלא כדאי להסתכסך עם אדם במעמדו אם יש רצון להתחבב על המלך ועל אנשי חצרו).

המגילה אינה מונה את מספר ההרוגים היהודים אך מפרטת כי מספר ההרוגים (בי”ג באדר) בשושן הבירה עמד על חמש מאות איש מאויבי היהודים, ובנוסף עשרת בני המן. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י”ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום האתמול, ונהרגים עוד שלוש מאות איש בשושן. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש”בביזה לא שלחו את ידם”. המגילה מונה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים (בי”ד באדר) שבעים וחמישה אלף איש ושוב לא שלחו את ידם בביזה.