שחייה

שחייה היא חלק מן הפעילות האנושית מאז העידן הפרהיסטורי, התיעוד הקדום ביותר של שחייה אנושית הוא בציורים מתקופת האבן לפני כ-7,000 שנה. תיעוד כתוב של שחייה קיים מאז 2000 לפני הספירה. כמה מן הכתבים הקדומים המתעדים שחייה הם עלילות גילגמש, האיליאדה, האודיסיאה, התנ”ך וביאוולף.

בשנת 1538 כתב ניקולאוס וינמן, מרצה גרמני לשפות, את הספר הראשון על שחייה בשם “השחיין או דיאלוג על אומנות השחייה” (בגרמנית: Der Schwimmer oder ein Zwiegespräch über die Schwimmkunst)‏[1].

בשנת 1800 החלו לערוך תחרויות שחייה תחרותית באירופה, רוב התחרויות נערכו בסגנון חזה[2] שחייה הייתה אחד מן המקצועות האולימפיים כבר באולימפיאדה המודרנית הראשונה בשנת 1896 באתונה. בשנת 1902 הוצג לראשונה לעולם המערבי סגנון החתירה המוכר היום על ידי ריצ’רד קייביל כאשר קבע שיא עולם חדש באליפות בינלאומית באנגליה, כשהוא גובר על שחיינים בסגנונות אחרים[3]. קייביל פיתח את סגנון החתירה לאחר שלמד את תנועות השחייה של תושב איי שלמה אליס ויקהאם. בשנת 1908 קמה פדרציית השחייה הבינלאומית. סגנון הפרפר פותח בשנות ה-30 של המאה ה-20 על בסיס סגנון החזה. בשנת 1952 הכירה פדרציית השחייה הבינלאומית בסגנון הפרפר כאחד מסגנונות השחייה וקבעה לו כללים ברורים.

המטרות הנפוצות ביותר לעיסוק בשחייה הן כפעילות פנאי, התעמלות ואימון גופני. שחייה כפעילות פנאי היא דרך טובה להירגע בעת פעילות גופנית מלאה. שחייה היא אחד מסוגי ההתעמלות הטובים ביותר. כיוון שצפיפות הגוף האנושי דומה מאד לזו של מים, המים תומכים בגוף ופעילות זו מפעילה פחות לחץ על פרקים ועצמות מאשר פעילות גופנית דומה באוויר. מסיבה זו השימוש בשחייה נפוץ ברפואת שיקום לאחר פציעות ולטיפול בנכים.

שחייה היא בעיקר פעילות אירובית בגלל משך הזמן הארוך של הפעילות המצריך אספקה קבועה של חמצן לרקמת השריר. יוצאי הדופן הם משחי מרוץ למרחקים קצרים שם מתבצעת פעילות אנאירובית. שחייה עשויה לסייע ביציבה ולעזור בפיתוח גוף שרירי ודק האופייני לשחיינים.

קיימים מקצועות שבהם שחייה היא חלק מן המיומנויות הנדרשות לעוסקים במקצוע. כך למשל, שולי פנינים ודייגים בעזרת רובה דיג. מצילים נדרשים למיומנויות שחייה גבוהות ומיוחדות לצורך מקצועם. ביולוגים ימיים נדרשים לידע בשחייה ובצלילה לצורך ביצוע מחקריהם. שחייה היא מיומנות נדרשת ללוחמים ביחידות קומנדו ימי.