והזוכה הגדול בתחרות הכתיבה הארצית הוא…  “נועם! נועם קומי! ” אחותי הקטנה (והמעצבנת) העירה אותי. בדרך כלל היא לא נודניקית כמו כל האחים של החברות שלי אבל עכשיו היא הגזימה. כמעט ידעתי מי הזוכה בתחרות הכתיבה הארצית! “נו? את קמה? אימא אומרת שאת צריכה לבוא לארוחת ערב, וחוץ מזה את ממלאת בריר את כל השיעורי בית שלך.” “אוף היית חייבת להעיר אותי עכשיו? הייתי באמצע חלום חשוב! חלמתי על התחרות כתיבה!” כמעט צעקתי עליה. “תני לי לנחש הפסדת נכון? סתם סתם בואי כבר לארוחה אמא מתעצבנת..” אמרה והלכה. “טוב אני גומרת עם השיעורים ובאה!” צעקתי לה מעבר לדלת הפתוחה.

בלילה לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי, למה אני כל הזמן חושבת על התחרות הזאת? הרי אין לי הרבה סיכויים לעבור אפילו את השלב הכיתתי אם אני עם יובל בכיתה.. (לא אמרתי לכם, אבל יובל חברה שלי     מוכשרת ברמות) חשבתי ונרדמתי

” נועם! קומי! כבר שבע ורבע!” אי אפשר לישון בבית הזה! חשבתי לעצמי, אבל קמתי מהמיטה. הגעתי לכיתה בול בשמונה. המורה בדיוק נכנסה. “בוקר טוב ילדים! כולם לשבת מיד במקום. מיד נתחיל בשיעור אבל קודם יש לי הודעה משמחת. מחר יהיה הטיול לכלניות שנדחה! הודעתי רק היום בגלל שהודיעו לי בהתרעה קצרה כל כך. לא לשכוח כובע ומים! כן עידו כובע גם כשנראה לך שאין שמש! טוב, היום נלמד חילוק שברים.” ומיד התחילה בשיעור. בהפסקה אני ויובל יצאנו החוצה והסתכלנו על הבנים משחקים כדורגל. בינתיים דברנו על הטיול שיהיה מחר. “אל תשכחי להביא את המצלמה שלך” יובל אמרה לי. “אל תדאגי. תסמכי עלי.” בדיוק אז נגמרה ההפסקה והתחיל השיעור. בסוף היום אני ויובל הלכנו הביתה ביחד וכל הדרך דברנו על הטיול שיערך מחר.  בלילה לא הצלחתי להירדם. כל היום חשבתי רק על הטיול ועכשיו נזכרתי שוב בתחרות. עוד יום עבר והזמן אוזל. יש רק שבוע! טוב אולי מחר בטיול יעלו לי רעיונות חדשים. חשבתי ומי נרדמתי. אל תשאלו אותי מה חלמתי כי בבוקר כשקמתי לא זכרתי כלום.

בבוקר התארגנתי במהירות עוד לפני שאמא הספיקה להעיר אותי. כמעט רצתי לבית הספר (לא שכחתי את המצלמה!) כשהגעתי לכיתה ראיתי עוד ילדים שהתרגשו והגיעו מוקדם, והשווינו את החטיפים שהבאנו. כשהמורה הגיעה כולם רצו לעבר האוטובוסים. יובל התנדבה לקחת את התיק שלי ולשים אותו בתא המטען, ואני (שאני ספורטאית מצוינת) התנדבתי לתפוס לשתינו מקומות מאחורה. הדרך הייתה מהממת. כל הדרך צילמנו את הנופים דרך המצלמה. לא הפסקנו גם כששמענו את נועה שיושבת כמה מושבים ממנו אומרת, “איך רואים שהן ממש מתלהבות שיש להם מצלמה” התעלמנו כי ידענו שהיא סתם מקנאה. כשהגענו ראינו את שדה הכלניות מרחוק. הלכנו קצת והגענו למקום ממהמם. כמה יפה הארץ שלנו! חשבתי בליבי. ואז עלה לי רעיון מושלם. אולי אני אכתוב את הסיפור שלי על ארץ ישראל!

אבל זה צריך להיות מעניין, אני לא יכולה לכתוב סתם על ארץ ישראל. צריך סיפור עם אקשן! חשבתי. אני אשאל את אמא. תמיד יש לה רעיונות מוצלחים. אמרתי לעצמי והצטרפתי לחברותי שהתחילו לשחק תופסת בין הפרחים. בבית,

ספרתי לאמא על הרעיון שלי והיא הציעה, “אולי פשוט תכתבי על כל מה שקרה לך?” “זה רעיון מושלם!” חיבקתי אותה, ורצתי לכתוב את הסיפור שלי.  

-הסוף!-

-הסוף-