לעת ערב, כשהיתה יושבת לשולחן העגול, המכוסה זה שלושה ימים באותה מפה, מול בעלה, שהסיר את מכסה הסיר והכריז בקול עליז: “אה! פוט-או פה כלבבי! שום דבר לא ישווה לזה…” היתה חולמת על סעודות מלכים, על כלי כסף מבריקים, על שטיחי קיר מרוקמים דמויות היסטוריות וציפורים אקזוטיות במעבה יער קסום. היא חלמה על מנות מובחרות בצלחות מרהיבות, על דברי כיבושין הנלחשים באוזן ומתקבלים בחיוך מסתורי תוך כדי לעיסת בשרה הוורדרד של טרוטה או כנפיו של שכווי.

לא היו לה לא שמלות פאר, לא תכשיטים, לא כלום. ואילו היא לא אהבה אלא זאת. היא הרגישה שנועדה להם. מה נכספה לשאת חן, להיות נחשקת, מצודדת ומחוזרת!

היתה לה חברה עשירה, מימי חניכותה במנזר, אך היא סירבה לראותה מפני שתמיד סבלה בשובה מביקור אצלה. היא היתה בוכה ימים שלמים מצער, מחיבוטי נפש, מייאוש וממצוקת לב.

עד שערב אחד חזר בעלה מהמשרד, ארשת ניצחון על פניו ובידו מעטפה גדולה.

“יש לי משהו בשבילך,” אמר.

היא קרעה את הנייר בלהיטות ושלפה מהמעטפה כרטיס שהודפס עליו כך:

“השר לחינוך ציבורי והגברת ז’ורז’ רמפונו מתכבדים להזמין את האדון והגברת לואזל לנשף ריקודים במעון השר ביום שני, שמונה-עשר בינואר.”

במקום שתתמלא חדווה, כפי שקיווה בעלה, היא השליכה את ההזמנה על

 השולחן בחמת זעם וסיננה:

“מה אתה רוצה שאעשה בזה?”

אבל, יקירתי, חשבתי שתשמחי! את לא יוצאת אף פעם, וזוהי הזדמנות, הזדמנות פז! התאמצתי כהוגן להשיג את ההזמנה הזאת. כולם רצו ללכת! זה אירוע מבוקש מאוד וכמעט לא מזמינים אליו לבלרים. כל סולתה ושמנה של החברה יהיו שם.”

היא הביטה בו בזעף ואמרה בקוצר רוח:

“ומה אתה רוצה שאלבש לאירוע כזה?”

הוא לא חשב על כך, וכעת גמגם:

“את השמלה שאת לובשת לתיאטרון. היא יפה מאוד, בעיני…”

אחר השתתק, נדהם ונבוך למראה בכיה של אשתו. שתי דמעות גדולות זלגו לאטן מזוויות העיניים אל זוויות הפה.

“מה קרה? מה קרה?” שאל בבהלה.

אך היא חרקה שיניים, משלה ברוחה וענתה בשלווה כשהיא מוחה את לחייה הרטובות:

“שום דבר. פשוט אין לי שמלת ערב ולכן לא אוכל ללכת למסיבה. תן את ההזמנה הזאת לפקיד אחר, שאשתו תהיה הדורה ממני.”

לבו נחמץ והוא אמר:

“הבה נראה, מתילד. כמה תעלה לנו שמלה ראויה, שתוכל לשמש אותך גם באירועים אחרים, בגד פשוט?”

היא שקעה במחשבות, חישבה חישובים ובד בבד שקלה מהו הסכום שתוכל לבקש בלי להיענות בסירוב מיידי ומזועזע מפיו של הפקיד החסכן.

לבסוף השיבה בהיסוס:

“אני לא בטוחה, אבל נראה לי שבארבע מאות פרנק אוכל למצוא משהו.”

הוא החוויר מעט, כיוון שחסך סכום זה בדיוק לקניית רובה כדי שיוכל להתלוות לידידים בימי ראשון בקיץ הממשמש ובא ולצוד עפרונים במישורי נאנטר.

אף על פי כן אמר:

“טוב. אתן לך ארבע מאות פרנק. אבל השתדלי לפחות שהשמלה תהיה יפה.”

מועד המסיבה התקרב, וגברת לואזל נראתה מדוכדכת, מוטרדת וחרדה. זאת למרות ששמלתה היתה מוכנה. ערב אחד אמר לה בעלה:

“מה קרה? כבר שלושה ימים שאת מתנהגת מאוד משונה.”

והיא השיבה:

“אני עצובה כי אין לי אף תכשיט, אף אבן חן, שום דבר לענוד על גופי. איראה ענייה מרודה. כמעט שהייתי מעדיפה לא ללכת למסיבה הזאת.”

“תענדי פרחים רעננים,” אמר. “זה מאוד אופנתי בעונה זו. תמורת עשרה פרנק תקבלי שניים-שלושה ורדים נהדרים.”

אבל היא לא השתכנעה.

“לא… אין דבר משפיל יותר מאשר להיראות ענייה בקרב נשים עשירות.”

היא רקדה בשיכרון חושים, בלהט, מסוחררת מעונג, קלת דעת, שיכורה מניצחון יופיה, מתהילת הצלחתה, מתנועעת בתוך עננה של אושר העשויה מכל אותם מחוות, גילויי השתאות, תשוקות שניעורו ומהניצחון השלם, היקר כל כך ללבן של נשים.

היא פרשה מהנשף קרוב לארבע לפנות בוקר. בעלה ישן מאז חצות הלילה בסלון קטן ועזוב בחברת שלושה אדונים נוספים שנשותיהם בילו בנעימים.

הוא הטיל על כתפיה את בגדה העליון, אדרת צנועה, יומיומית, שעליבותה צרמה על רקע שמלות הנשף הנהדרות. היא חשה בזאת וביקשה להימלט על נפשה בטרם יבחינו בה יתר הנשים, שהתעטפו בפרוות יקרות.

לואזל עצר בעדה:

“חכי רגע. את תתקררי בחוץ. אזמין לנו כרכרה.”

אך היא לא הקשיבה אלא שעטה במורד המדרגות. כשעמדו ברחוב לא מצאו מרכבה, והחלו לשוטט בחיפושים ולצעוק אחרי העגלונים שחלפו במרחק רב מהם.

הם צעדו בכיוון הסן, אחוזי ייאוש, שיניהם נוקשות. לבסוף מצאו על הרציף אחת מאותן עגלות ליליות ישנות המתגלות בפריז רק עם רדת החושך, כאילו בושו בדלותן לאור היום.

העגלה הסיעה אותם אל פתח ביתם שברחוב מרטיר, והם עלו לדירתם ברוח נכאים. עבורה הכול תם ונשלם. ואילו הוא חשב על כך שעליו להתייצב בלשכה בעשר בבוקר.

היא פשטה את האדרת שעטפה את כתפיה כדי להביט בעצמה במראה עוד פעם אחרונה במלוא הדרה, וצעקה נפלטה מפיה. מחרוזת היהלומים נעלמה מצווארה.

“מה קרה לך?” הזדעק בעלה, שכבר החל להתפשט.

היא הסתובבה אליו בבעתה:

“אני… אני… איבדתי את המחרוזת של גברת פורסטייה…”

הוא הזדקף, פעור פה:

“מה!… איך?… זה בלתי-אפשרי!”

והם חיפשו בקפלי שמלתה, בקפלי האדרת, בכיסים, בכל מקום, אך המחרוזת לא נמצאה.

“את בטוחה שענדת אותה כשיצאנו מהנשף?” שאל.

“כן, נגעתי בה במבואה של הלשכה.”

“אבל אילו איבדת אותה ברחוב היינו שומעים אותה נופלת. מכאן שהיא בעגלה.”

“אתה ודאי צודק. רשמת את המספר שלה?”

“לא. ואת, הבחנת בו?”

“לא.”

הם לטשו זה אל זה עיניים מוכות אימה. לבסוף לואזל התלבש.

“אני הולך לעשות את כל המסלול שעשינו, אבל ברגל. מי יודע, אולי אמצא אותה.”

והוא יצא. היא נותרה בשמלת הערב שלה, תשושה מכדי לשכב לישון, סרוחה על כיסא, ללא חימום, מוחה ריק ממחשבות.

לקראת שבע חזר בעלה. הוא העלה חרס בידו.

הוא סר לתחנת המשטרה, למערכות העיתונים כדי להציע פרס למוצא הישר, לחברות העגלונים הליליים, לכל מקום שאליו נשא אותו צל צלה של תקווה.

היא המתינה לו במשך היום כולו באותו מצב של חרדה נוכח האסון הנורא.

לואזל חזר לעת ערב, פניו שקועות, חיוורות. הוא לא מצא דבר.

“עלייך לכתוב לחברתך שהסוגר של המחרוזת נשבר ושאת רוצה לתקנו. זה יקנה לנו שהות להמשיך בחיפושים.”

היא כתבה לה במילותיו.

מקץ שבוע אפסה תקוותם.

ולואזל, שהזדקן בחמש שנים, אמר:

“עלינו לנסות להחליף את התכשיט הזה.”

למחרת נטלו את קופסת הסאטן והלכו אל הצורף ששמו התגלה בתוכה. הלה הציץ בספרי החשבונות שלו:

“לא אני מכרתי את המחרוזת הזאת, גברתי, נראה שרק סיפקתי את הקופסה.”

משם החלו לכתת את רגליהם מצורף אחד למשנהו בחיפושם אחר מחרוזת זהה, מפשפשים בזיכרונם, מוכי יגון ואימה מפני הבאות.

בחנות אחת בפאלה רויאל מצאו מחרוזת יהלומים שנראתה להם זהה לגמרי לזו שאבדה. מחירה היה ארבעים אלף פרנק, אך הם יכלו לקבלה תמורת שלושים ושישה אלף.

הם ביקשו מהסוחר שישמור אותה למענם במשך שלושה ימים וסיכמו שיקנה אותה מהם בחזרה תמורת שלושים וארבעה אלף פרנק במידה שהמקורית תימצא עד סוף חודש פברואר.

ללואזל היו שמונה-עשר אלף פרנק שאביו הוריש לו. את היתר לווה.

הוא ביקש אלף פרנק מאחד, חמש מאות מאחר, חמישה לואי כאן, שלושה לואי שם. הוא חתם על שטרות, נטל על עצמו התחייבויות הרסניות, עשה עסקאות עם נוכלים ועם מיני מלווים בריבית. הוא משכן את כל החיים שנותרו לו, שרבט את חתימתו שוב ושוב בלי שידע אפילו אם יוכל לכבדה, ונוכח אימת העתיד, נוכח חיי הדלות הקודרים שציפו לו, נוכח תחזית העינויים הגופניים והנפשיים שציפו לו, הלך להביא את מחרוזת היהלומים החדשה לאחר שהניח על דלפק הסוחר שלושים וששה אלף פרנק.

כשהחזירה גברת לואזל את המחרוזת לגברת פורסטייה, אמרה לה זו ביובש:

“היית צריכה להחזיר לי אותה קודם, יכולתי להזדקק לה.”

היא לא פתחה את הקופסה, למרבה רווחתה של חברתה. ואם היתה מבחינה בהחלפה, מה היתה חושבת? מה היתה אומרת? האם לא היתה רואה בגברת לואזל גנבת?

גברת לואזל התוודעה לחיי הדוחק האכזריים. היא מיהרה ליטול את חלקה בהם בגבורה. היה צריך להחזיר את החוב מטיל האימה הזה. היא תפרע אותו. הם פיטרו את המשרתת, עזבו את דירתם ושכרו עליית גג.

היא התוודעה לעבודות הניקיון הגסות, למלאכות המטבח המאוסות. היא הדיחה כלים, השחיתה את ציפורניה הוורודות על כלי חרס שמנוניים ועל תחתיות של סירים. היא כיבסה לבנים מלוכלכים, כותונות ומטליות, ותלתה אותם על חבל לייבוש. היא הורידה את האשפה מדי בוקר לרחוב והעלתה דליי מים, עוצרת בכל קומה כדי להסדיר את נשימתה. ובבגדים בלואים, סלה בידה, הלכה אל הירקן, אל החנווני ואל הקצב, התמקחה, גודפה, גוננה על כספה העלוב כשהיא מחשבת כל פרוטה שבכיסה.

מדי חודש נאלצו לפרוע את השטרות, לחדש נוספים, להרוויח זמן.

הבעל טיפל בספרי החשבונות של סוחר בערבים, ובלילות העתיק עמודים על גבי עמודים תמורת חמישה סו לאחד.

עשר שנים נמשכו החיים האלה.

בתום עשר השנים הם פרעו את החוב כולו, לרבות שיעורי הריבית הקצוצה והריבית דריבית.

גברת לואזל נראתה עכשיו זקנה. היא נהייתה אישה של משק בית דל אמצעים: חסונה, קשוחה ומחוספסת. שערה היה סתור, חצאיותיה מקומטות וכפות ידיה אדומות, היא דיברה בקול רם ושטפה את הרצפה במפלים של מים. אך לפעמים, כשבעלה עבד במשרד, היתה יושבת ליד החלון ונזכרת באותו לילה רחוק, בנשף שבו היתה יפהפייה ונערצת כל כך.

מה היה עולה בגורלה אילולא איבדה את המחרוזת ההיא? מי יודע? מי יודע? החיים כה חד-פעמיים הם, כה הפכפכים! באיזו קלות יכול אדם לחרב או להציל את נפשו!

והנה יום ראשון אחד, כשהלכה להסיח מעט את דעתה ממלאכות השבוע בשדירות שאנז-אליזה, הבחינה לפתע באישה מטיילת עם ילד. היתה זו גברת פורסטייה, צעירה עדיין ויפה, שופעת קסם. נפשה של גברת לואזל היטלטלה. האם תפנה אליה בדברים? כן, ודאי. כעת, כששילמה את חובה, היא תספר לה הכול. ומדוע לא?

היא פסעה אליה.

“שלום, ז’אן.”

גברת פורסטייה לא הכירה אותה, והשתוממה על כך שאישה פשוטה פונה אליה בלשון קרבה כזו.

“אבל… גברתי!… אני לא… את ודאי טועה,” גמגמה לעברה.

“דווקא לא. אני מתילד לואזל.”

חברתה מילטה מפיה צעקה:

“הו!… מתילד המסכנה שלי, כל כך השתנית!…”

“כן, עברו עלי ימים קשים מאז נפגשנו לאחרונה. ומחסור כבד… וכל זה בגללך!…”

“בגללי?… מדוע?”

“את זוכרת את מחרוזת היהלומים שהשאלת לי למסיבה של השר?”

“כן. ובכן?”

“ובכן, איבדתי אותה.”

“מה זאת אומרת? הרי החזרת לי אותה.”

“החזרתי לך אחרת, זהה. ונדרשו לנו עשר שנים כדי לשלם עבורה. את ודאי מבינה שזה לא היה פשוט בשבילנו, חיי הדוחק והצמצום… בכל אופן זה נגמר ואני מאושרת.”

גברת פורסטייה קפאה במקומה.

“את אומרת שקנית לי מחרוזת יהלומים במקום זאת שלי?”

“כן. לא שמת לב, הה? הן היו זהות להפליא.”

והיא חייכה אליה בעליצות קורנת גאווה ותמימות.

גברת פורסטייה, לבה עולה על גדותיו, נטלה את ידי רעותה.

“הו! מתילדה המסכנה שלי! המחרוזת שלי היתה מזויפת! ערכה לא עלה על חמש מאות פרנק!…”

סוף

על המחבר:  גי דה מופאסאן

גי דה מופאסאן נולד וגדל בעיירה אטרטה בנורמנדי. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.

עם סיום לימודיו בקולג’, ב-1870,  פרצה מלחמת צרפת-פרוסיה. מופאסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.

ב-1880 פרסם את יצירת המופת שלו “כדור של שומן”, אשר זכתה להצלחה מיידית. בעשור שבין 1880 ל-1891, כתב רומנים וסיפורים למאות. סגנונו המאופק והבהיר שם אותו בשורה הראשונה של הסופרים בני המאה ה-19.

מופאסאן, שהיה מבין המתנגדים הרבים להקמת מגדל אייפל, נהג לשתות כוס קפה בכל בוקר במסעדה שעל המגדל. כששאלוהו מדוע הוא עושה זאת ענה ש”זהו המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל”.

בעקבות הצלחתו נפתחו לפניו גם חוגי החברה הגבוהה. הוא הרבה בנסיעות, וחזר מכל נסיעה עם ספר חדש לפרסום. בשנותיו האחרונות העדיף להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה, ולאחר ניסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892, ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו הוכרז כלא שפוי.

הוא נפטר בפריז, ב-6 ביולי 1893, ממחלת העגבת, כחודש לפני יום הולדתו ה-43.

גיי די מופאסאן – לקוח מהוצאת ספרים “עם עובד”

גי דה מופסאן נולד בנורמנדי ועם סיום לימודיו, התגייס לצבא במלחמת צרפת-פרוסיה. לאחר שהשתחרר נסע לפאריס ונלקח תחת חסותו של גוסטב פלובר, שעודד אותו לכתוב והכניסו לחוגחם הספרותיים של פאריס. ב-1880 פירסם את ספרו “כדור של שומן”, שזכה להצלחה מיידית. ובעשור שלאחר מכן כתב מאות רומנים וסיפורים. הוא נפטר לפני גיל 43 ממחלת עגבת. הספר המתכון של רוז’ה מביא חמישה סיפורים מאת מי שהוכתר כ”גאון הסיפור הקצר הצרפתי”

פירושי מילים

נדוניה = הרכוש שהכלה מקבלת מהוריה כדי להביא לחיי הנישואים המשותפים

מותרות = סחורה יקרה שנועדה לספק רצונות יותר מאשר צרכים

חזתה = צפתה

לצודד=  למשוך, לשבות את הלב

שאט נפש = תחושת מיאוס , גועל

מוחה את לחיה = מנגב את דמעותיה

פקפוק – הטלת ספק

קמעה = קצת

מעשה חושב = יצירת אמנות

נתנמנם – רדום

הדיחה = סילקה

בנקל = בקלות

משערת = חושבת, מעריכה, צופה שיקרה

רפה = חסר כוחות, חלש

נברשת = מנורה גדולה ומעוטרת

פרשנות של הסיפור “המחרוזת” – סיפור קצר

הסיפור “המחרוזת” משתייך לז’אנר של הסיפור הקצר. הסיפור הקצר מאופיין

בעלילה מתפתחת מהר, מעט דמויות, עלילה קצרה ומתומצתת, תיאורים לא

נרחבים. בסיפור הקצר יש מעט דמויות ומס’ יסודות: 1. דמויות.

2. מאפייני העלילה. 3. עמדת המספר. 4. סמלים ומשמעותם.

בסיפור “המחרוזת” המספר הוא כל יודע, מתערב ומהימן.

סוגי הדמויות

1. דמות עגולה – דמות ראשית, שמתפתחת, פעילה, מורכבת, משתנה באופי ומפתיעה. היא מעוצבת לעומק ויודעים עליה הרבה. היא בדרך כלל הדמות

הראשית בסיפור.

2. דמות שטוחה- זוהי דמות משנית, שאינה מתפתחת ואינה משתנה. אין לה

הרבה התלבטויות, ומטרתה להאיר את הדמות הראשית.

תוכן הסיפור

מטילדה לואזל היא בחורה מאוד יפה ממעמד בינוני, הנשואה לפקיד פשוט וחיה בעולם של דמיון -> קבלת ההזמנה לנשף -> קונה שמלה בחסכון של בעלה -> לא מסתפקת בשמלה ורוצה תכשיט -> מלווה מחברתה שקודם ניתקה איתה קשר מחרוזת יהלומים -> בנשף היא היפה בנשים -> המחרוזת אבדה -> מחפשים את המחרוזת בכל מקום ומלווים כסף כדי לשלם -> נכנסים לחובות ועובדים 10 שנים בשביל להחזירם -> פוגשת את חברתה ומגלה כי המחרוזת היתה מזוייפת.

הדמויות בסיפור

מר לואזל- דמות שטוחה. אין לו שם- כלומר, אין לו חשיבות או משמעות עבור אשתו, כאילו הוא כלום. מוכן להקריב הכל למען אשתו, יוצא לחפש בעצמו המחרוזת, עובד ב-3 עבודות, לוקח על עצמו את האחריות למעשייה של אשתו.

ז’אני פורסטייה- דמות שטוחה.

חברתה העשירה מימי ילדות, שמטילדה נתקה עמה קשרים בגלל  קנאה בעושרה. כשהיא צריכה ממנה משהו היא יוצרת קשר. ז’אני מתפרשת כנצלנית, צבועה, אינטרסנטית. ממעמד גבוה- סנובית, יהירה.

מטילדה לואזל- דמות ראשית אבל שטוחה

נערה יפה ומקסימה שחיה בעולם של דמיון, מתחתנת עם פקיד בלית בריר. היא סובלת מדלות בביתה.

הוכחות לכך שגברת לואזל היא דמות שטוחה:

– היא נזכרת גם לאחר 10 שנים באותו ערב של הנשף שבו היתה הכי יפה וזה מה שמחזיק אותה בחיים- היא לא השתנתה.

– כשהיא פוגשת את מרת פורסטייה ברחוב- היא מספרת לה מה שקרה ומאשימה אותה במעשייה “וכל זאת בגללך”.

הסמל הוא פרט מוחשי מסוים המוצג בסיפור באופן כזה שיש לו משמעות. הסמל בסיפור שלנו הוא המחרוזת המזויפת שהיא סמל לחיים המזויפים של מטילדה.

המלצה עניינית שלי

הסיפור “המחרוזת” הוא סיפור יפה שממנו לומדים לקח ומוסר השכל לחיים:

תמיד חייב להגיד את האמת כי אחרת אתה עשוי לבנות לעצמך מציאות אחרת שיכולה לבלבל ולהטעות אותך ואת סביבתך ולבסוף אתה תצא מזה מופסד.

את הסיפור קוראים בכיף ובקלילות ויש בו גם אלמנטים משעשעים. הסיפור קצר ודי מהר מבינים מה קרה בו. בסיפור מצאתי שריחמתי על  הדמות הראשית  – מטילדה, על חוסר הנעימות שהרגישה מחברתה והיתה צריכה לעבוד קשה עם בעלה כדי להחזיר לה את המחרוזת שהיתה בסוף מזויפת. זה צער גדול. מצד שני, אני יכול להבין את מטילדה שרצתה להרגיש, ולו לערב אחד, את התחושה של להיות עשירה ודומה במעמדה לחברותיה. זה מזכיר קצת לחץ חברתי שאתה רוצה להידמות למי שמוצלח. מצד שלישי, אני כועס על מטילדה שלא אמרה את האמת וזלזלה בבעלה לאורך כל הסיפור. הוא עבד קשה בשביל הטעות שלה והיא לא העריכה אותו.

המסקנות שלי מהסיפור הן:

חמדנות וקנאה הן תכונות הפוגעות באדם וסביבתו.

תדע להסתפק במה שיש לך.

האמת תמיד מתגלה- עדיף לאמור קודם את האמת.

מראה חיצוני הוא לא העיקר.

 צריך לקחת אחריות על מעשיך.

תעריך את מי שעובד בשבילך ועוזר לך.