חיוך של הכרת תודה

יום אחד, כשהייתי בכיתה ט’,

ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה”ס,

שמו היה עידו.

נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו.

חשבתי לעצמי:

“למה שילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה”ס?

הוא בטח יורם…”

בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו.

הם העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה.

המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא.

הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.

רציתי לעזור לו.

רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את המשקפיים שלו,

ראיתי דמעות בעיניו.

נתתי לו את המשקפיים

ואמרתי לו “החבר’ה האלה מגעילים”

הוא הסתכל עלי ואמר “היי – תודה ” וחייך.

זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית.

עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו והתעניינתי בו.

מצורף שיר שממחיש לנו את התחושה שנוצרה לעידו בעקבות העזרה:

דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים.

שאלתי אותו – “היית רוצה לשחק איתנו כדורגל?” הוא ענה שכן.

בילינו ביחד כל אותו סופ”ש וככל שהכרתי אותו יותר

כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.

ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.

אמרתי לו , “נראה לי שאתה הולך לפתח שרירים

חזקים בידיים אם תסחב את הספרים האלה כל יום”.

הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.

במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים.

כשסיימנו את התיכון הוא זה שהיה צריך לשאת את

הנאום בשם הבוגרים בטקס הסיום שלתיכון.

ראיתי את עידו ביום הנאום הגדול,

הוא נראה נהדר, הוא מאוד התרגש מהנאום.

טפחתי לו על השכם ואמרתי לו

“אל תדאג – אתה תהיה גדול”.

הוא חייך. “תודה” אמר.

בנאומו אמר:

“סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך

לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו”.

הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע בו עזרתי לו.

הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו

וניקה אותה כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן

ולסחוב את הספרים שלו.

הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.

“למזלי, ניצלתי.

החבר שלי הציל אותי מהתאבדות”

 עד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.