מגישות: שחר יחזקאל ועינב בלו

הדמות שבחרנו: שוקה (בסיפור שלנו- שמו שוקי)

כיתה: ח’3

מורה: ענבר צברי

מקצוע: ספרות

בחרנו בדמות שוקה בגלל שחשבנו ששוקה מעניין ויהיה כיף לקרוא ולספר עליו,

שוקה תחרותי וזאת תכונה שאנחנו רואות גם אצלנו באופי.

אהבנו ששוקה אוהב ומעריך את אמו ומבחינתו אימא זה ערך עליון.

שוקה הוא דמות מסקרנת- הוריו נפרדו ועקב כך הוא עבר לגור במרחק רב מהוריו, לדעתנו לגור בלי ההורים שלך זה מאוד קשה, אך שוקה הצליח למצוא חברים גם בעיר אליו נשלח, למרות הקושי שבכך.

הכל התחיל כשאימא ואבא רבו. הם רבו על כלום, לא הבנתי אפילו מה קרה.

אחרי הריב האחרון שלהם אימא קראה לי לסלון ואמרה לי שהיא ואבא רוצים לדבר איתי, כבר ידעתי מה הם רוצים לומר לי: הם מתגרשים!

אחרי שאימא ואבא אמרו לי שהם נפרדים שאלתי אותם: “למה?” אימא לקחה אותי לצד ואמרה לי שאבא בגד בה והיא החליטה שהיא לא רוצה אתו קשר הרגשתי עצב שהם נפרדים וגם כעס על אבא- איך הוא יכל לבגוד בה?

אימא שלי היא אישה מדהימה ואדיבה, היא עוזרת ונחמדה מאוד לכולם, ואבא שלי הפסיד את הטוב הזה, בעיה שלו, חשבתי, הוא הרי ידע שאם הוא יבגוד באימא הם יפרדו.

אחרי שאימא ואבא התגרשו לא היה לנו כסף ומשרד הרווחה היה צריך לשלוח אותי למשפחת אומנה בחיפה.

פחדתי לנסוע לשם בלי אימא אבל היא הסבירה לי שאין לנו ברירה ושיהיה לי טוב שם, בנוסף, היא אמרה לי לא לדאוג לה כי היא תחזור ותבקר אותי כל חודש.

לא ידעתי בכלל איפה אימא תגור ופחדתי שאין לה איפה להיות.

אבל לא שאלתי אותה כי ידעתי שגם אם אין לה מקום להיות בו היא לא תאמר לי, היא לא תרצה להדאיג אותי עוד יותר.

בבוקר יום חמישי אני ואימא נסענו לחיפה לבית של המשפחה החדשה שלי.

כשהגענו ראיתי את רון ויפעת ההורים המאמצים שלי ואת שני ילדיהם, רוני ודני.

רוני היא בת שנתיים ודני קטן ממני בשנה (אני בן 14), דני לקח אותי לחדר שלו שעכשיו גם הוא החדר שלי,

החדר היה גדול והיו בו שתי מיטות יחיד בשני צדדי החדר.

כשחזרנו לסלון אימא כבר הייתה צריכה ללכת, היה לי מאוד קשה להיפרד ממנה אבל לא הראיתי לה את זה כי לא רציתי שלאימא יהיה קשה ללכת יותר ממה שקשה לה עכשיו.

בערך שעה אחרי שהיא הלכה יפעת שאלה אותי אם אני רעב, עניתי שלא אף על פי שכן הייתי קצת רעב.

דני הציע לקחת אותי לסיבוב בעיר ויפעת אמרה שזה רעיון מעולה.

אני גם רציתי קצת לצאת מהבית ולהכיר את הסביבה החדשה, אז הנהנתי ודני לקחת אותי החוצה.

דני לקח אותי למקומות האהובים עליו בחיפה כמו הבריכה והקניון ואמרתי לו שממש כיף לי איתו ושאלתי אם יש גם מקומות עם טבע כי אני ילד שאוהב טבע. הוא אמר לי שהוא יקח אותי למקום הנקרא העיר התחתית.

לא הבנתי מה זאת העיר התחתית אז פשוט הלכתי אחריו.

המשכנו ללכת עד שהגענו למין רחוב קטן וצר בלי תאורה המשכתי ללכת אחרי דני במורד הרחוב, היו שם בתים נמוכים, קטנים, ישנים ומוזנחים בלי חצר.

המשכנו להסתובב שם עוד קצת כשלפתע ראינו בבית אחד, קצת יותר גדול מהשאר הבתים, ילד מוזר שלובש בגדים ארוכים ויושב על כיסא גלגלים. זה היה קיץ, אז זה היה מוזר מאוד שהוא לא לבש מכנסיים וטי-שירט קצרים כמונו.

אני ודני החלפנו מבטים והסתובבנו שוב כדי לראות את הילד, בוא נראה בערך בגיל שלנו והוא נראה בעיקר משועמם אז החלטנו ללכת לדבר אתו.

הוא ראה אותנו מתקרבים אליו והוא הסתכל עלינו, היה נדמה לי שהוא קצת נרתע מאיתנו, אולי הוא מפחד, חשבתי, ניסיתי להסב את תשומת ליבו של דני אבל ראיתי שגם הוא שם לב לזה והמשכנו ללכת לכיוון הילד המוזר.

כניגשנו אליו ושאלתי אותו: “איך קוראים לך?”, הוא ענה ששמו “יאנקו”, חשבתי שהשם קצת מוזר וכנראה שגם דני חשב ככה כי הוא שאל אותו: “למה קוראים לך יאנקו? זה שם נורא ישן…” הילד המוזר שהתברר לנו שקוראים לו יאנקו, ענה שקוראים לו ככה בגלל שסבא שלו נפטר בשואה וסבא שלו היה הבן-אדם שאמו הכי אהבה בעולם וכשהוא מת אז היא הבטיחה לו שתקרא לבן שלה על שמו.

ואז הוא הוסיף ואמר לנו שהוא לבוש בבגדים ארוכים כיוון שאמו מעדיפה שהוא יהיה תמיד עם בגדים ארוכים בגלל מסורת משפחתית כלשהי שהוא אף פעם לא הבין.

אחר כך הוא שאל אותנו אם אנחנו יכולים להוציא את החתול שלו, תיאודור, מהבית כי אמו שמה אותו שם כל יום כשהיא יוצאת לעבודה מחשש שהוא יברח ויאנקו לא יוכל להחזירו.

כשדני הלך להוציא את החתול מהבית יאנקו שאל אותי אם בא לי לשחק איתו שחמט, עניתי שאני לא יודע איך משחקים, דני חזר עם החתול ויאנקו שאל גם אותו אם בא לו לשחק שחמט, דני נתן לי את הרצועה של החתול והתיישב לשחק.

הם סידרו את כל השחקנים על הלוח, דני בשחורים ויאנקו בלבנים, והתחילו לשחק; כל המשחק לא הבנתי שום דבר ממהלך המשחק ואף אחד מהם לא הסביר אז הרגשתי קצת בודד ולא שייך.

כשהם סיימו את המשחק (בנצחון מוחץ של יאנקו) אמרתי שכבר מאוחר ואני רוצה לחזור הביתה, דני הסכים איתי והחזיר את החתול חזרה לבית, אמרנו ליאנקו שנחזור לבקר אותו גם מחר בבוקר.

כשקמנו בבוקר למחרת, הלכנו ליאנקו, ידעתי כבר את הדרך אבל בכל זאת עקבתי אחרי דני כדי שלא אתבלבל.

כשהגענו ראינו את אמא של יאנקו יוצאת לעבודה ונושקת לו על הלחיים, היא נפרדה ממנו לשלום ונסעה משם במכונית שלהם.

כשהיא כבר התרחקה ניגשנו אליו והוא נראה כמו אתמול, עם בגדים ארוכים וחמים מידי ליום קיצי שכזה, ריחמתי עליו אז בלי לשאול את דני שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת איתנו לים, להתרענן קצת.

אמרנו לו שאנחנו יכולים לקחת אוטובוס לחוף הים ולהיכנס למים, אמרנו לו גם שנוכל לקחת את תיאודור לטיול ואמרנו לו שהוא ותיאודור יהנו מאוד.

כשראינו שהוא עדיין לא השתכנע בדקנו בטלפון את שעות החזרה של האוטובוסים והראינו ליאנקו שנוכל לחזור לפני שאימו תגיע מהעבודה וכך היא בכלל לא תדע שהוא יצא מהבית ללא רשות, יאנקו השתכנע ודני לקחת את הידיות של כיסא הגלגלים והעלה אותו יחד איתי במעלה הרחוב, לתחנת האוטובוס.

כשהגענו לתחנה עלינו יחד על האוטובוס ויאנקו התקשה לעלות עליו, עזרנו לו לעלות אך אז הנהג אמר שאסור להכניס חיות לאוטובוס והצביע על שלט מעל הראש שלנו שאומר זאת, דני דחף שטר על חמישים לידו של הנהג ואמר לו שזה בשביל שהחתול יעלה, הנהג הסתכל עלינו ואז הסתכל על השטר ואמר: “טוב”.

הגענו לחוף הים וירדנו מהאוטובוס, היה קשה לגלגל את הכיסא של יאנקו בחול אבל במאמץ רב הצלחנו, ראינו 2 כיסאות פנויים ושמנו עליהם את תיאודור ואת שאר הדברים שלנו, אני אף פעם לא הייתי בחוף הזה בחיפה וגם יאנקו לא היה בו.

דני אמר שהוא נכנס למים ואני התחלתי ללכת אחריו אבל אז הסתובבתי ולקחתי את הכיסא של יאנקו איתי, הוא נבהל בהתחלה אבל כאשר הגענו לשפת המים ורגליו נגעו במים כל פחדיו כיאילו נעלמו והוא התרגש מאוד, הוא סיפר לנו שהפעם האחרונה שלו בים הייתה בחוצלארץ לפני שש וחצי שנים…

מאוד נהנינו בים והשפרצנו מים אחד על השני, בשלב מסויים גם תיאודור הצטרף לחגיגה והוא רץ במעגלים סביבנו, שמח כל כך על ההזדמנות לא להיות נעול בבית חשוך וקטן למשך כל היום.

כל כך שמחנו ונהנינו שלא שמנו לב לשעה וכששמנו לב כבר היה מאוחר מידי וכשהגענו לתחנה הבנו שאיחרנו את האוטובוס חזרה אז היינו צריכים לחכות לאוטובוס הבא. כשהאוטובוס הגיע סופסוף אימא של יאנקו כבר הייתה אמורה להיות בבית.

רצינו להאיץ בנהג שיסע מהר יותר אבל ידענו שזה יותר יפריע לו. כשהגענו ליווינו אותו לביתו כדי לראות שהכול בסדר אבל כשהגענו לפתח הבית שלו ראינו את אימא שלו עומדת עצבנית ומודאגת ומסתכלת לכל הכיוונים בתקווה שיאנקו יופיע,

כשראתה את יאנקו היא רצה אליו וחיבקה אותו, שמחתי לראות את המראה הזה, הוא העלה בי זיכרונות לאימא שלי ופתאום התגעגעתי אליה מאוד וכל מה שרציתי היה לחבק אותה גם- כמו יאנקו ואימו.

יאנקו ואימו התנתקו זה מזו ודני משך אותי בידי לסימן שאנחנו צריכים ללכת אבל אני התקדמתי כדי להציג את עצמי בפניה והיא פשוט הסתכלה עליי במבט עקום כזה והעיפה לי סטירה חזקה לפנים.

אני לא הבנתי מה קרה ונשארתי נטוע במקומי בהלם למשך דקה או שתיים, גם דני ויאנקו היו בהלם, ראיתי את זה על הפנים שלהם, רק אימו של יאנקו נראתה כועסת עדיין ואני חשבתי שזה בטח בגלל שהיא חושבת שאני ודני חטפנו את יאנקו או משהו כזה. רציתי להגיב אבל אז נזכרתי באימא שלי, שלימדה אותי שיש לתת כבוד למבוגרים, גם כשהם עושים דברים שלא מוצאים חן בעיני, והסתובבתי בלי להגיב כלל והתחלתי לחזור לבית שלי ושל דני, כעבור חצי דקה הוא כבר הלך לצידי וחזרנו בשתיקה הביתה.

כתבנו את הסיפור במחברת ביחד בכיתה.

עינב הקלידה את הסיפור למחשב, שחר הוסיפה פרטים נוספים לאחר מכן כדי להגדיל את נפח הסיפור ולהעצימו.

את התמונה שעל הכריכה בחרנו ביחד מהאינטרנט.

העבודה תרמה לנו לפיתוח המחשבה, היצירתיות והדמיון.