יאנקו מן העיר התחתית

הייתי בסך הכול בן 11, זה היה המחזה הכי נורא  שראיתי בחיי, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי גופה. חיבקתי את אימא שלי כל כך חזק ולא רציתי לעזוב אותה. היא ניסתה לשכנע אותי שהכול יהיה בסדר.

הוא היה עם מדים שחורים וצלב כרס אדם על חולצתו, הוא הכה את היהודי החסר אונים והמסכן בלי שום סיבה רק כי ביקש חתיכת לחם לאשתו שגססה מרעב. הנאצי סירב ירה באישה הגוססת והכה את היהודי. נבהלתי כל כך והשאלה היחידה שעלתה לי בראש היא למה? למה הוא עשה את זה ? רק בגלל שהוא יהודי?

לפתע נשמע קול חזק ואגרסיבי וזה היה הוא הנאצי שביקש מהאימהות והילדים לעבור את הגדר ומהאבות להיכנס לרכבות. לי ולאמי לא היה מושג לאן ייקחו אותנו ומה יעשו אתנו, הבטתי לאבי בעיניים זה היה מבט עצוב ידענו שלא נראה אותו יותר לעולם וזה מה קרה.

ישנו בבקתות עץ מוזנחות, צפופות עם ריח רע. לפחות 15 משפחות בבקתה והתגוררנו שם ארבעה ימים. עד שבוקר אחד לאחר שלא אכלנו כמעט ארבעה ימים הכניסו אותנו לרכבות צפופות בלי שידענו לאן הרכבת מובילה.  האימהות התחילו להילחץ אבל לא הראו את זה לילדיהם. ברכבות כמעט כולם היו חולים,  זה היה מזעזע להסתכל על זה ועד היום עולים בי זיכרונות מאותם ימים. לאחר כמה ימים הרכבת לפתע עצרה הנאצים דחפו אותנו בלי בושה החוצה. הגענו לעיר ווארשה, והכניסו אותנו למקום עם הרבה ביתנים שמוקף בגדר.

הנאצים הכריזו: “אימהות לימין ילדים לשמאל”. אימא שלי הביטה בי , חיבקה אותי התיישבה והניחה אותי עליה בזמן שמסבבנו שומעים רק צרחות, בכי והוראות של הנאצים להפריד ילדים מאמם בכוח. אנחנו פשוט ישבנו. אימא שלי הבינה שהיא חייבת לעשות משהו היא לחשה לי באוזן :”בזמן שתראה את האימהות וילדיהם נפגשים בגדר המפרידה, אל תלך

.תתגנב לכניסת הגטו מאחורי ביתן 5 .” היא ליטפה אותי והתעלמה מהרעש שמסביב.

ומהר מאוד, הרגשתי ידיים גדולות אוחזות בי באגרסיביות, מושכות אותי מאימא שלי. וזורקות אותי לערמת ילדים מאחורי הגדר.

הפרידו אותי ואת אימי .

לא נלחמנו בנאצים, ידענו שזה לא יעזור זה רק יחמיר נכנסנו הילדים לביתנים מוזנחים קטנים, לא היה בהם כלום. ואני רק חיכיתי לשעה שבה האימהות והילדים יראו אחד את השני מבעד לגדר. אני זוכר שהכרתי שם חבר, קראו לו יונה , אני והוא נרדמנו ביחד על הרצפה המלכלכת ,היינו כל כך עייפים .

עד שלפתע שמענו צרחות של נאצים לחזור לבקתות מיד, אני ויונה יצאנו מהביתן וראינו את האימהות נדבקות לגדר עם תפוחים בידיים צועקות לילדיהם שייקחו, הילדים רצו לגדר לראות את האימהות, והיה בלגן מטורף. הנאצים ירו באוויר כדי להלחיץ את הילדים נזכרתי שזהו הזמן שלי ללכת לראות את אמי בכניסת הגטו כמו שלחשה לי לעשות. אמרתי ליונה : “רוץ לאימא שלך תקבל את התפוח ותחזור אני מחכה לך בביתן”. דחפתי אותו שירוץ לגדר המפרידה. אני מייד אחר כך רצתי לאימא שלי לכניסת הגטו ליד ביתן חמש. היא באמת הייתה שם עם שני תפוחים ביד , היא כל כך פחדה עליהם ושמרה אותם רק שלא ייקחו. ואמרה לי ” הכול יהיה בסדר”.

אני ניסיתי להבין מדוע אנחנו לבד בכניסה לגטו. ואז אמי הסבירה לי ואמרה שאני ילד מספיק גדול בשביל להבין . “צריך לברוח”. היא אמרה לי, והראתה לי שבגדר יש פתח קטן. “אני יעבור ואז אתה בזמן שאני עוברת תשגיח”. אני ידעתי שאם אחד הנאצים יראה אותנו עוברים זה יהיה הסוף שלנו! הנאצים ירו בנו בלי לחשוב. אמי הסתכלה לעמדת התצפית הגבוה שבה בדרך כלל יש נאצי שמתצפת על כל הגטו. והיא הבחינה שהנאצי מסתכל לצד השני של הגטו וקפצה אל הפתח הקטן שבגדר והחלה לזחול לצד השני. מיד אחר כך אני התחלתי לעבור לאחר שבדקתי שבנקודת התצפית לא מסתכלים לכיוונינו. כמעט סיימתי לעבור בזחילה עד שאמי צעקה “אל תיגע בו !” ושוב הרגשתי ידיים גדולות ואגרסיביות מחזיקות בי ברגליים ומושכות אותי חזרה לצד הגטו. הרגשתי שאני חייב לנסות להינצל, כי אחרת נמות על ניסיון בריחה מהגטו.

הסתכלתי לנאצי בעיניים במבט חסר אונים ,הוא הסתכל על אמי ואימא שלי הביטה בו במבט מתחנן. אותו הנאצי הביט לנקודת התצפית וראה שהשומר לא מסתכל וסימן לנו לעבור את הגדר ולרוץ ואמר לנו שנישכח ממנו לעד ולא נספר את הרגע הזה בחיים !

התחלנו לרוץ עוד ועוד זה היה שדה ענק עד שהגענו ליער. מצאנו בו אגם גדול ואני ואימא שלי היינו חייבים לעצור להירגע ולהתנקות. עשינו “מקלחת” ונכנסנו לאגם. אחר כך הלכנו עד שירדה השמש והיה כבר חשוך, הגענו לכפר נטוש בקושי היה בו משפחות ומתוך הצריפים הבודדים היה ריח של אוכל. צצנו בחלון של אחד הצריפים ושם היה בעל ואישה בסביבות גילאי ה-60. הם ציוו עלינו להסתלק כי הם לא רצו להסתבך עם המשטר הנאצי ולהיענש. חיפשנו מקום לישון ומצאנו מלונה של כלבים ובתוך המלונה היו שתי כלבים. נכנסנו למלונה ונשכבנו ליד הכלבים ונרדמנו. .לא האמנתי שאצליח לברוח עם אימא שלי

אני זוכר שכל כך פחדתי . פחדתי שיבוא שוטר או אפילו בן אדם מקומי שיראה אותנו ויהיה חייב לדווח למשטר הנאצי. בבוקר הגיע אדם זקן להוציא את הכלבים שלו ולתת להם לאכול. הוא ראה אותי ואת אמי ונבהל.

הוא הביא לנו לחם,פירות ושתי כוסות חלב למלונה. הוא סירב להכניס אותנו לביתו אך נתן לנו אוכל ובגדים להחלפה .

אני ואימא שלי יצאנו לדרכינו , לברוח כמה שיותר רחוק מהגטו. ולחיות בצורה אחרת.

אני זוכר שהיינו כל כך עייפים למרות שישנו כמה שעות.

לפתע ראינו גדר שנראת רגילה ושאפשרי לעבור מעליה. אני ואימא שלי רצינו לטפס ידענו שאם נעבור אותה נגיע למקום רחוק ובטוח יותר. אמי רצתה לטפס ראשונה אך אמרתי לה שיותר בטוח שאני קודם יעבור ויעזור לה. התחלתי לטפס ולפתע עפתי אחורה על הגב. מסתבר שזאת הייתה גדר חשמלית ברמה גבוה וכאב לי כל הגוף. לא הרגשתי את רגלי ומייד אחרי איבדתי הכרה. כמובן שאני לא זוכר את זה, אמי סיפרה לי הכול .

וכמובן שבגלל טרגדיה זו אני משותק ואין באפשרותי ללכת,נהייתי תחת השם נכה, עד היום.

לאחר שאיבדתי הכרה אמי מצאה מזחלה מעץ ועלה בה הרעיון להוביל אותי במזחלה עד שתמצא רוח חיים . לפתע היא מצאה כפר שבו היו הרבה אנשים ובמקרה גם רופא הוא עזר לנו ואפילו הביא לי כיסא גלגלים. הצלחנו להתחמק מהעובדה שאנחנו יהודים תלשנו את הטלאים מהבגדים לפני שנכנסנו לכפר. המשכנו לברוח והמסע הזה לא היה נראה שהולך להסתיים … עד שהגענו לנמל ובו היון אוניות אשר הפליגו לארצות אחרות. אמא שלי ידעה שזוהי ההזדמנות שלנו לבנות חיים חדשים והיא אמרה לי בקול מתרגש שלעלות לישראל זו הדרך היחידה שלנו להיפטר מהעבר הנורא הזה. היא הלכה לקנות לנו שתי כרטיסים בכסף שכמעט כבר לא היה לנו. ועלינו לארץ ישראל ועד היום אנו חיים פה.