יאנקו מן העיר התחתית

מגישות: נועה גנץ ורומי סלע

הדמות שבחרנו: יאנקו

בחרנו בדמות יאנקו בגלל שאנחנו חושבות שהיא דמות מרכזית ומעניינת בסיפור.

ההתמודדות שלו עם כיסא הגלגלים, התוכי, החברים החדשים ועם אמו מעניינת (חלק משמעותי בסיפור).

עברו המעניין משפיע על מהלך הסיפור.

לפני מספר שנים עליתי כניצול שואה עם אמא שלי לישראל, שמחנו, התרגשנו ונדהמנו מיופיה של הארץ.

כל שאר משפחתי נרצחה בשואה על ידי הנאצים האכזריים.

עצוב לנו שאנחנו לבד אבל תמיד אנחנו חושבים חיובי, למזלנו.

כשהגענו לישראל אחד האנשים אמר לנו לבוא אחריו, התממנו ואמא ואני הלכנו איתו.  הוא הביא אותנו לבית של אחד הערבים שברח משם.

הבית היה מפואר עם מלא רהיטים ושטיחים יקרים.

למדתי להתרגל לבית הזה די מהר.

בבית היה מרתף, התלבטתי אם להיכנס אליו או שלא, הוא היה חשוך ואפל אך בכל זאת לקחתי את הסיכון. בתוך

המרתף שמעתי רעשים של ציפור, של תוכי, נגשתי אליו בשקט ועדינות ופתאום הוא השתולל והתחיל לעוף .

מצד אחד נבהלתי ושמעתי את אימי צועקת מלמעלה:”מה יש שם למטה?”. כלום, לא חשוב” עניתי.

מצד שני די שמחתי לראות שהוא לא פצוע או חולה.

ליד התוכי מצאתי כמה גרושים ואיתם קניתי לו כלוב ואוכל מאחד השכנים שלנו.

אמא שמחה לראות שאני מאושר אחרי כל מה שעבר עלינו.

התוכי מילא אותי באושר אך עדיין היה חסר לי קצת חברה.

 רציתי חברים שיבואו לשחק איתי ולארח לי חברה, שלא ישעמם.

אני מפחד שלא יקבלו אותי פה, אני על כיסא גלגלים וקצת קשה לי לשחק כמו כל הילדים האחרים,

כמו כולם, משחקים פיזים.

אמא אמרה לי להתקלח ולהתארגן לארוחת הערב.

שהסרתי את בגדיי מהגוף ונכנסתי למקלחת ,הרגשתי אושר שאני נמצא פה כרגע ולא במלחמה.

הורדתי מגופי את כל הלכלוך והחיידקים שהיו עליי, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש.

כשיצאתי מהמקלחת והלכתי לכיוון המטבח הבטתי בשולחן האוכל …

השולחן היה בריא וטעים .   אכלתי כמו משוגע, אכלתי כמה שאפשר.

אחרי הארוחה אני ואמא שטפנו את הכלים וניקינו את השולחן מהלכלוך שהיה עליו.

הלכתי לכיוון השירותים לשטוף פנים ולהתארגן לשינה.

נכנסתי לחדר שלי ושל אמא , תוך חמש שניות נשכבתי על המיטה ונרדמתי ישר!

הייתי נורא עייף מהיום שעבר עליי.

יום למחרת שקמתי בבוקר אחרי שקמתי ושטפתי פנים יצאתי לגינתי לנשום אוויר, כשהייתי עם בגדים שמכסים

את כל גופי ועם התוכי שלי.

ראיתי כמה ילדים ששיחקו בכדור , הכדור שלהם עף לגינה שלי והם ביקשו רשות להכנס לקחת אותו בחזרה.

הם היו נראים די חמודים למרות שראיתי על פניהם שהם קצת הססו לבקש ממני את הכדור בחזרה.

 הם הציעו לי להצטרף אליהם, נורא שמחתי אבל גם חששתי, חששתי שיקרה לי משהו או שאני אפצע עם הכיסא שלי.

אמרתי להם שאני פצוע ושאני עם כיסא גלגלים אבל אוכל לנסות.

התחלנו לשחק והיה לי ממש כיף, הם היו אליי נורא חמודים.

אחר כך הם לקחו אותי לים בגלל שבחיים לא הייתי שם, התרגשתי להיות בים בפעם הראשונה ועוד יותר שמחתי

שזה היה איתם!

נהנינו וצחקנו ולפתע שמענו יריות, נלחצתי ממש.   היריות הזכירו לי את תקופת השואה, את הנאצים האכזריים שהפחידו אותנו נורא,את הגטאות, את האנשים החולים והרעבים מלאי מחלות.

הגוף שלי רעד החברים החדשים לא הבינו מה קורה לי…

ביקשתי מהם שיחזירו אותי מהר הביתה, ידעתי שאמא שלי תיהיה מלאת דאגה, פחד ובעיקר תיכנס לפאניקה שאני לא לידה.

שחזרתי הביתה היא נישקה את כל גופי כיאלו לא התראיינו לפחות שנתיים.   היא צעקה עלי מרוב לחץ, היא התחננה לפני לא ללכת איתם לים כי זה מסוכן.

הרגעתי את אמא, הכנתי לה כוס תה והתיישבנו לדבר.  היא שאלה אותי מלא שאלות, לא כל כך הקשבתי לה , יותר התעסקתי במה שרץ לי בראש.

ביקשתי ממנה להיות בשקט ושאני פשוט אספר לה הכל.

אמרתי: “שהתחילה האזעקה ממש נבהלתי, ניסינו להגיע הביתה כמה שיותר מהר, בדרך הביתה אחרי שקצת איחרתי לשעה שהייתי אמור להגיע הביתה פרצה אזעקה נוספת, נלחצתי והיא הזכירה לי עוד פעם אתמ כל מה שחווינו.

כמובן שישר רצנו למקלט.   שיצאנו ממנו אחרי האזעקה הלכנו והלכנו וראיתי מישהי ברחוב ככל שהתקרבנו יותר ראיתי שזאת את .

את רצת הביתה במהרה, פחדתי שתכעסי עלי אבל כעסת יותר על שוקה החבר החדש שלי כי הוא הציע לי ללכת לים.

מרוב הלחץ שלך הכעסים והמחשבות שרצו לך בראש נתת לו סטירה חזקה והרגשתי לא נעים,זה לא היה במקום. “יכול להיות שאתה צודק, נבהלתי קצת יותר מידי, אני רוצה שתקרא לשוקה בחזרה שאוכל לבקש ממנו סליחה.”

העבודה בשבילינו הייתה מאתגרת בהתחלה לא ידענו איך להתבטא והיה לנו נורא קשה.

שניסינו להתחיל לעבוד הבנו שזה די קל ואנחנו יכולות לעשות את זה ולהצליח.

בעיקרון עשינו את אותו דבר פעם רומי הקלידה במחשב ופעם נועה,

.פעם רומי בחרה מה לכתוב לסיפור ופעם נועה