יאנקו מן העיר התחתית

פגשתי את בעלי ג’ראלד שש שנים לפני פרוץ המלחמה. לאחר כמה חודשים התחתנו, וחצי שנה לאחר החתונה נולד לנו יאנקו. ג’ראלד היה נוצרי, וידעתי את זה, אבל על עצם היותי יהודייה לא סיפרתי לו מעולם. כל שנה בחגים נוצריים כאשר חגגנו “שנינו” הייתי רק חושקת את שיני ומתנהגת כנהנת. בחגים היהודיים הייתי לוקחת את יאנקו בסתר והולכת לחגוג, משאירה לג’ראלד תירוץ כלשהו.

אהבתי אותו מאוד,ואת זה אוכל לאמר בלב שלם, והייתי מוכנה להסתיר את זהותי האמיתית בשבילו. לא סיפרתי לו לא כי חששתי שיפגע בי, אלא כי חששתי שלא ירצה בי יותר, שירגיש נבגד על כך שלא סיפרתי לו בהתחלה.

כאשר יאנקו היה בן שלוש שנים, לקראת סוף 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה (שאז נקראה רק “המלחמה”) שביסרה לכולם עם פריצתה רק רעות.

יום אחד, בזמן ארוחת הערב, דנו אני וג’ראלד בנושא המלחמה ומפלגת הנאצים ושלטונו של היטלר. ג’ראלד נראה חושש מעט בזמן הדיון, וכששאלתי אותו על כך, הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר: “אני מעוניין להצטרף לנאצים. לעזור במלחמה איתם, להתגייס למפלגתם.” בחדר שררה שתיקה לכמה שניות, עד שפתחתי את פי והתחלתי לדבר. שאלתי אותו למה, הייתי בהלם טוטאלי, לא הבנתי איך הוא יכול לעשות את זה. ניסיתי להסביר לו שהם רוצחים, שהם . מסוכנים, שהוא יפגע! ובאמת שדאגתי לו, אך חששתי גם שבעקבות יצטרפותו הוא יגלה את זהותי היהודית, וירדוף אותי.

בחדר נוצר וכוח קולני, שבסופו הוא עזב את הבית בטריקת דלת. לאחר כשעה, הוא חזר הביתה והודיע לי שהצטרף למפלגה. הבטתי בו בהלם והוא פשוט הסתובב והלך לישון.

לא ראיתי אותו יותר.

אחרי שהלך לישון, בהחלטה פזיזה, ארזתי את רוב חפצי (בעיקר הנחוצים ביותר), את חפציו של יאנקו, ואת כל הכסף המזומן שמצאתי בבית.

הזמנתי לנו מונית , נסענו לתחנת הרכבת, ועלינו על הרכבת הראשונה הפנויה לפולין.

ישר כשהגענו לפולין, ביררתי היכן בני המשפחה שלי גרים, ונסענו לשם. כאשר הגענו אליהם התברר לנו שבעוד כחודש הם עוזבים את פולין ועוברים לפלשתינה. הם הסכימו לארח אותנו עד שהם עוזבים, ולאחר כמה ימים אף הצליחו להשיג כרטיסים נוספים לי וליאנקו, לפלשתינה.

בזמן שהותנו בפולין, החלטתי שאני צריכה למצוא עבודה, להרוויח כסף, כדי שיהיה לנו לפחות משהו כדי להתחיל לבנות איתו חיים חדשים בפלשתינה. ולמרות שזו הייתה עיירה מעט קטנה, והמלחמה התחילה ופעפעה, הצלחתי למצוא משרת מלצרית במסעדה הקרובה לבית משפחתי. בזמן שהייתי עובדת, הייתי מפקידה את יאנקו בידיהם של בני משפחתי. ניסיתי להביא כמה שיותר אוכל הביתה, לאו דווקא מקנייה. בעל המסעדה היה חביב אלי, ואישר לי לקחת משאריות האוכל כל יום.

עזבנו כמה שבועות אחרי שהגענו. בעל המסעדה חיבק אותי ונתן לי את שכרי – ושמתי לב רק אחר כך – שנתן לי יותר כסף משהייתי אמורה לקבל על עבודתי. עד היום אני מודה לו בלבי.

אז יצאנו לדרך. יאנקו, במפתיע, היה די שקט בהתארגנות ובנסיעה לתחנת הרכבת. רק לאחר שעלינו על הרכבת התחילו לצוץ בעיות.

יאנקו נהיה נרגן, בני משפחתי נלחצו, והתא הקטן שהוקצה לכולנו היה מעט מעופש, דחוס, עם כמה מיטות בודדות וקשות ומאוד מחניק. ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל לאחר כמה ימים גם לי נהיה קשה. היינו כבר ביום הרביעי למסע. עצרנו אתמול בעיירה קטנה, קנינו מעט אוכל ומים. כנראה נעצור שוב בקרוב.

אבל המסע כולו אמור להמשך כשבועיים, ואני לא בטוחה שנצליח לסבול את זה, לחיות ככה.

כשעבר שבוע מעלייתנו לרכבת, הגענו לנקודת עצירה סופית של הרכבת. לא, לא הגענו לטורקיה (שהייתה היעד הסופי של כל מסע הרכבות, כיוון שממנה יוצאת ספינה לפלשתינה) אלא הגענו לאיפה שהוא במרכז רומניה. לא הייתה רכבת ישירה לטורקיה מפולין, אז נאלצנו לעצור ברומניה כדי להחליף רכבת.

בדיוק כשחשבתי שהכל משתפר: הרכבת החדשה הייתה יותר נוחה, התא יותר גדול ונקי,ואפילו הצלחתי לקנות במחיר מוזל אוכל שמספיק לכמה ימים!…

פתאום יאנקו חלה.

מצאנו מישהו על הרכבת שהתמחה ברפואה והסכים לבדוק את יאנקו, והוא היה סבור שיאנקו חולה בשפעת. לא היו לו תרופות. למזלנו, אישה על הרכבת התנדבה לעזור, וטיפלה ביאנקו יחד איתי כך שיבריא. היא סיפרה לי שבנה גם כן חלה שנים לפני, אך שהוא מת מזה, אבל שבמצבו של יאנקו זה לא חמור. היא כבר הייתה מנוסה בטיפול במחלה אחרי המקרה המצער שלה, אבל לפחות זה עזר לי.

לבסוף הגענו לטורקיה.

לאחר שהגענו לטורקיה, נאלצתי להיפרד מבני משפחתי יחד עם יאנקו, משום ששלחו אותנו בשתי ספינות שונות. כשעלינו כל הספינה נתנו לנו תא קטן יחד עם עוד זוג צעיר (שהיו חביבים במיוחד), הראו לנו היכן השירותים והיכל האוכל והשאירו את ארבעתנו לבד.

כשהגענו לנמל בחיפה, פגשו אותנו שני חיילים מה”הגנה” ,ולקחו אותנו למחנה עלייה לא רחוק מחיפה, ושם פגשתי שוב את משפחתי, שהתברר לי שהם עוברים למחנה עלייה אחר בגלל חוסר מקום.

אני ויאנקו התמקמנו בביתן פח קטן בתוך המחנה. מדי יום קיבלנו ארוחות מהחיילים, אבל אלו היו רק ארוחות צהריים והן היו מעופשות, וסברתי שחלקן מקולקלות. החלטתי שאני רוצה להתחיל להרוויח כסף, שיהיה לי וליאנקו כדי שנוכל להתחיל את החיים מחדש,הפעם כמו שצריך.

יאנקו כבר היה בן כמעט חמש, ובכל זאת רציתי שיהיה מי שישמור עליו בזמן שאני יוצאת להרוויח כסף. למזלי, הזוג ששהה איתנו בתא בספינה היה איתנו גם במחנה העלייה, והבחורה הסכימה לשמור על יאנקו משום שאמרה: “בעלי בכל זאת יוצא לעבודלא מצאתי ולו עסק אחד בו חסרים עובדים או מקום בו מוכנים להעסיק עולה חדשה. כך היה גם ביום השני לחיפושי כל יום, לי אין מה לעשות ואני מאוד אוהבת ילדים,אז למה לא?”

הודתי להם מאוד, ולאחר כמה ימים שמתי אותו אצלה ויצאתי לרחובות העיר חיפה. ביום הראשון שחיפשתי מקומות עבודה, לא מצאתי שום דבר. כך גם ביום השני לחיפושיי. אף אחד לא רצה להעסיק  עולים חדשים או שפשוט לא היה צורך בעוד עובדים. ביום השלישי לחיפושיי, לאחר כמה שעות חיפוש, החלטתי לעצור קצת ולאכול משהו. התיישבתי בבית קפה, והזמנתי לעצמי כריך כלשהו. ניסיתי לחשוב לעצמי על כיוונים שונים לחיפוש, כשפתאום ניגש אלי אדם והתחיל לדבר אלי. בהתחלה לא הבנתי מה אמר, אבל לאחר כמה שניות  קלטתי שהוא מדבר אלי בפולנית. לאחר כמה דקות של שיחה, הוא הציע לי לעבוד במסעדה פולנית, בתור מלצרית, ואמר לי ששם אוכל לדבר פולנית ולא לחשוש שלא יבינו אותי. קיבלתי את ההצעה.

העבודה שניתנה לי הייתה מעולה. אמנם הייתי צריכה לשרת אנשים (להגיש אוכל, להתנהג בחביבות גם אם הם אנים ראויים לה, לעזור להם אם אינם אהבו משהו. בכל זאת, מלצרית), אבל זה היה לגמרי נסבל ולעיתים אפילו אל המסעדה היו נכנסים אנשים חביבים אשר היה לי מאוד נחמד לדבר איתם. בכסף שהרווחתי כל שבוע (הגעתי להסדר עם בעל המסעדה, אחרת היו יכולים להיווצר מצבים בהם לא יהיה לנו כסף בשביל אוכל), השתמשנו בקצת יתר ממחציתו במהלך השבוע ואת מה שנשאר החבאתי בגומחא סודית באדמה, שיצטבר לנו כסף כדי לקנות בית נורמאלי, מבלי שאנשים יקחו את הכסף. הייתי משאירה את יאנקו עם הבחורה החביבה, והייתי משלמת לה גם מעט. היא לא דרשה הרבה כסף, היא שמה לב מהו מצבי ולה היה יותר כסף ממני, בזכות עבודתו של בעלה. סמכתי עליה שתשמור עליו, אבל עם זאת דאגתי להתעדכן כל יום בצהריים ובערב אם הוא בסדר, ובבקרים הייתי מתדרכת אותה לגבי המשך היום.

יום אחד בערך, לאחר כמה חודשים ששהינו אני ויאנקו במחנה העלייה, שמתי לב שבבור החיסכון נוצרה ערימה מכובדת של שטרות ומטבעות. לאחר ספירה מהירה, גיליתי שהשגנו כמות כפולה ממה שהיינו צריכים בשביל בית, אפילו קטן, בעיר התחתית. התרגשתי מאוד, שמחתי כמו שלא שמחתי זמן רב!

אז כך בתים, למחרת, לאחר שתידרכתי את הבחורה לגבי יאנקו, הלכתי לעיר לחפש אחר בית נעים לי וליאנקו. הודעתי לה, שהפעם לא אגיע בצהריים, אלא רק בשעות הערב המוקדמות.

 טיילתי לי הרבה, בחנתי את הבתים בעיר העליונה, החדישה יותר, בהתחלה. לאחר שהבנתי שהתעריפים שם גבוהים מעט בשבילי החלטתי לעבור לעיר התחתית. להפתעתי, מצאתי שם בית טוב וזול לאחר כמה דקות בודדות של חיפושים. הבית היה בעל קומה אחת, שלושה חדרים ומטבח. החדרים היו רחבים, המטבח היה קצת יותר מוגבל, אבל סך הכל הבית נראה טוב. היה שם דק מעט רעוע בחלק האחורי של הבית, שהוביל לחצר רחבה בעלת דשא פרוע מעט וכמה עצים. כנראה שטח שמישהו נטש, ובעל הבית אימץ לעצמו.

הבית היה נפלא! דיברתי עם בעל הבית, סיכמנו על סכום להשכרה, והחלטנו על תאריך כניסה לבית. לא יכולתי להיות יותר מאושרת באותו הרגע, כשפסעתי חזרה מן העיר אל המחנה, חיוך עליצי מרוח על פני.

ככל שהתקרבתי יותר אל המחנה, שמתי לב לדברים משונים. ליד המחנה היה שטח פתוח, בלי הרבה צמחיה, שטח שנראה מת. ראיתי התקהלות סביבו, אמבולנס וכמה חיילים מן ההגנה. הרגשתי שאני חייבת לברר מה קרה, אך ככל שהתקרבתי יותר אל המקום, כך תחושתי הרעה לגבי כל זה גברה. היה נראה זה כאילו כל המחנה היה שם. ניסיתי לחפש בעייני אחר יאנקו והבחורה ששמרה עליו, רק רציתי לוודא שיאנקו בסדר.

פילסתי לעצמי דרך בין האנשים, כשראיתי שהבחורה שאמורה לשמור על יאנקו עומדת צופה עם עיניים דומעות על מה שקרה מעבר לכל האנשים. בשנייה שראתה אותי, היא רצה לעברי והתחילה לדבר אלי, לספר לי דברים. למרות שקולה היה רם וברור, לא שמעתי מה אמרה. שמעתי אותה כרעש רקע, רק “לא ידעתי…” “חשבתי ש…” “ניסיתי! הוא פשוט…” נקלטו בתת מודע שלי מדי פעם. וזה היה, משום שמה שהיה מאחוריה שבר את לבי. לא הצלחתי להבין אפילו, הייתי בהלם. זה כל כך כאב, כל כך כאב לי בלב באותו רגע.

כי מה שראיתי? מה שראיתי היה יאנקו שכוב, מדמם, עיניו עצומות בחוזקה והוא מונשם, כשכולם מסביב מנסים להרגיע אותו.

ובאותו רגע שעיני פגשו בעיניו, ידעתי שהולך להיות הרבה יותר קשה ממה שציפיתי.

יאנקו שרד את אותו היום. מה שקרה היה שהוא והבחורה שהייתה צריכה לשמור עליו הלכו לטיול בשדה ליד, ומה שהם לא ידעו, היה שזהו שדה מוקשים. עפתאום החלה אזעקה. ברה כמעט שנה מאז המקרה. יאנקו משותק בשתי רגליו, אז הוא על כיסא גלגלים. הטיפולים דרשו כסף, יותר כסף ממה שהיה לי, אז הייתי צריכה לדחות את הבית כדי שאוכל לממן ליאנקו את הטיפולים. בעל הבית היה נחמד, הוא הבחין וגילה על מה שקרה, והחליט להכניס אותנו לבית בכל מקרה. לא הייתה לא בעיה שנשלם מאוחר יותר, כל עוד אנחנו משלמים. ושילמנו. לפני חודש סיימתי לשלם את כל החובות שנצברו לי, בעבודה (כשביקשתי משכורות מוקדם יותר כדי שנוכל לאכול ולחיות), אצל בעל הדירה, שאת הכסף על הדירה כל חודש שילמתי בפיגור, בגלל החודש וחצי הראשונים הבעיתיים, בגלל כל טיפוליו של יאנקו, ומשהו דמוי בנק שלוויתי ממנו כסף נוסף. יאנקו כבר גדול, הוא אינו צריך שמירה, הוא בדרך כלל מסוגל להסתדר לבד. קניתי לו חודש שעבר תוכי כי לא רציתי שיהיה בודד, משום שחברים לא היו לו.

יום אחד, כאשר יצאתי לעבודה – לאחר שהכנתי ליאנקו אוכל, כמובן, ונשקתי לו – הרגשתי תחושה לא טובה, כמו באותו היום הארור לפני שנה. לא ייחסתי לזה חשיבות, יאנקו שלי אדם יותר בוגר כעת, גם נפשית, ואני סומכת עליו שלא יעשה שטויות. אבל כשחזרתי באותו יום, לאחר ששיחררו אותי מוקדם עקב אירוע שהיה לבעל המסעדה, שמתי לב שיאנקו אינו בבית. יצאתי לחפש אותו בחצר, אולי נשאר שם, אבל ככל שעבר הזמן וחיפושי אחר יאנקו לא עזרו, תחושת החרדה והחונק בחזי גברה. יצאתי החוצה לחפש אותו ברחוב, אולי יצא לקנות משהו או שראה מישהו, אבל נורא חששתי.

פתאום החלה אזעקה. אז החרדה שלי יותר התגברה והתחלתי לצעוק את שמו ברחובות, בתקווה שיצא מאיזה מסתור ויספר לי שרק הלך לשנייה, והנה הוא חוזר.

כמה שכנים שלי שהייתי מיודדת איתם משכו אותי אל מתחת לגגון שסיפק הגנה מינימלית במקרה של הפצצה, ודחסו אותי למרכז, כך שכמעט ולא יכולתי להמשיך ולסקור את הרחוב, להמשיך לחפש אחריו. לאחר כמה דקות, כשהאזעקה עדיין פועלת, ראיתי במרחק את יאנקו בכיסאו, כאשר שני נערים אחרים דחפים את כיסאו לעבר האנשים סביבי.

הרגשתי הקלה, שהוא בסדר! אבל בין רגע ההקלה שלי התחלפה בכעס, על כך שנתן לי לדאוג, שהתגלגל ממקום בטוח, שהפר את אמוני, שסיכן את עצמו! במיוחד כעסתי על חברו. יאנקו לא היה יוצא מעצמו, בטח “חברו” החדש דירבן אותו.

התקדמתי לעברם בעודי צועקת את שמו, שטופת זעם, ובשנייה שהגעתי אליו ואל חבריו, חברו בא לנסות לדבר איתי, ופשוט סטרתי לו. התחרטתי לאחר שנייה אבל לא יכולתי שלא לכעוס. הוא לקח את בני ממני.

תפסתי בכסאו של יאנקו להובלתי אותו לביתנו. כל הדרך הוא שתק. גם כאשר התיישבנו לאכול, לא אמר מילה. עד שפציתי את פ:

“איך יכולת? סיכנת את עצמך! אתה יודע אפילו כמה הפחדת אותי?!” שאלתי. הוא שתק.

“אני רוצה חברים, אני רוצה אנשים סביבי.” אמר. “אני רוצה לחיות.” לחש לי.

לאחר הארוחה שלחתי אותו לחדרו. אבל הוא צודק. זה שעברתי אני דברים קשים, שבגדו באמוני, זה שאני רוצה אותו רק לעצמי, זה לא הוגן, ולא נכון. אני לא צריכה לפגוע בו בגלל שאני נפגעתי.

החלטתי: יאנקו. יאנקו יחיה יותר טוב ממני, ואם הוא סומך על אנשים מסויימים, זוהי בחירתו. אלה הם חייו.

משוב:

העבודה הייתה סך הכל נחמדה, קצת מתישה.

למדנו איך לפתח רעיונות, להעמיק מצבים, לתאר רגשות ומקומות.

אני (רעות) נהנתי מהעבודה, למרות שההרגשתי שעשיתי מעט יותר. את הפרקים האחרונים כתבתי לבדי, אבל טלי ואני העלינו את הרעיונות יחד. את שאר הפרקים עשינו בבית הספר יחד, העלינו רעיונות יחד (היא העלתה כמה יותר טובים) ואני לקחתי את הרעיונות וביטאתי אותם בכתב, לפעמים לפי צורות מסויימות של כתיבה שטלי הציעה לי.

נורא נהנו לעבוד יחד!

אני (טלי) נורא נהנתי, תרמתי את חלקי, העליתי רעיונות, שיתפתי, פיתחתי את הדימיון והמחשבה וניסחתי יחד עם רעות חלק מהפרקים.

היה מהנה!