אמא שלי אומרת שאני ילדה מיוחדת

ואני יודעת שהיא “קצת” משוחדת…

אבל האמת שכשאני מסתכלת במראה,

אני באמת משתדלת נורא!

אני מבקשת :”סליחה”, ואומרת:”תודה”,

נותנת נשיקה לבת הדודה.

מוותרת לאחותי הקטנה על ממתק,

ושוטפת ידיים מפני כל חיידק.

אבל לפעמים, וגם לי זה קורה,

שלמה נו-נו, נכנס בי לגמריי במקרה.

ואז… זה –הוא! וממש לא- אני!!!

שמתנהג ב  נו-נו-נו לצד השני!.

הוא חוצה את הכביש לבד לגמריי,

חוטף משחקים, ומבקש רק- אחרי.

הוא דוחף, מתחצף, ומחטט קצת באף,

הוא צועק, מטפס על כל עץ, כל ענף.

וכששלמה נו-נו, בא לבקר…

הכעס של אמא מייד מתעורר.

הוא שולפת את האצבע (זו הארוכה)…

ואומרת :” קדימה”… ו- “אני מחכה” …

להסבר/התנצלות/ או לפחות נשיקה,

ואמא מתחילה להסביר ארוכות

שכך לא מתנהגים… ויש לה ציפיות…

ואני מסתכלת על שלמה נו-נו השובב,

שמתגלגל לשמע הדברים על הגב.

ואני אומרת לאמא, שזו ממש לא אני!

זה שלמה נו-נו, שמתנהג לא יפה בצד השני.

וזה- הוא, ששיכנע אותי לעשות שטויות,

שיהיה נחמד ומצחיק לעשות קצת בעיות…

שכייף  לפעמים מעט להשתולל,

לגרום לגדולים מעט להתבלבל…

אבל אמא מסתכלת עלי ברצינות.

מנמיכה את הקול ואומרת לי בעדינות,

שאחרי נו-נו-נו,  מר בפה הטעם.

ושאי אפשר לתת לשלמה נו-נו, להחליט בכל פעם.

ושלכולנו, כן לכולנו,

יש שלמה נו-נו משלנו.

אבל אם נקשיב כולנו לו,

אז נו-נו לכולנו!!!.

ואז אמא מחבקת ואומרת לי כמעט בסוד,

שבגלל שאני עוד קצת קטנה…

אז שלמה נו-נו שלי,

עוד מתקבל בהבנה ♥

♥♥…הסוף ♥♥