הבל היופי

ערב אחד בשלהי חודש יולי שוטטה בין החנויות ההומות בקניון הזהב בראשון לציון. מחשבותיה נשאוה הרחק. חיוך סתמי היה קבוע בשפתיה. עיניה תרו אחר דבר מה. הן שידרו חוסר מנוחה . רגליה נושאות אותה על פני הדרגנוע. עולה ויורדת כמו בנדנדה חשה התרוממות רוח. נעליה האופנתיות בצבע חציל ערמוני הסבו לה נחת. גופה החטוב משך אחריו מבטים משתהים של עיניים גבריות. עיניה הגדולות זהרו בגונן החום-ירקרק. זיק של אור נתן לברק לצאת החוצה ולשונה השתרבבה אל שפתיה במתיקות נוסטלגית.

אחד מידידיה מסר את מספר הטלפון שלה לאחד מידידיו. כאשר שמעה את קולו מעבר לקו חשה דגדוג בבטנה הרכה. היא נתנה לספונטאניות שבה להתפרץ החוצה. התנאים היו יפים בעיניה. חשה פורחת מלאה בעליצות חיים. הספונטאניות שבה בערה ולהטה בתוכה.

כבר איננה ילדה עוד. שפתי הדובדבן מוארים על עורה הצח. תלתלים זעירים כיסו את מותניה. גופה הדקיק תבע את ניחוח בושמו. ככל שנזכרה  בידיו החסונות המערסלות  את חמוקיה חשה ברטט המרעיד את איבריה בשנית. החושניות קירבה ביניהם. ריח גופו נעם לה כל-כך. כמו כלבה מיוחמת היא מחפשת אותו בקניון ההומה. הם נדברו להיפגש. לשונה מלקקת את שפתיה בתאווה חסרת מנוחה. גופה זועק בתוכה “איה הוא?” מי שלא מצאה אותו ידעה שלא יגיע. בחוסר סיפוק טלפנה אלי.

“יש לי סיפור בשבילך”. קבענו להיפגש בקפה אפרופו. היא חכתה לי . אישה יפה להדהים כוססת ציפורניה בעצבנות  רבה. הצגתי את עצמי ונתתי לה את הבמה.

“שמעתי שאת אוספת סיפורי אהבה. אז יש לי סיפור כזה. אינני יודעת אם זה התחלה או סוף. אני רק יודעת שפגשתי את חיליק ואיזו עוצמה הייתה לפגישה בינינו. אני פחדנית נורא. אפילו מהצל שלי אני פוחדת. אני לא אוהבת ‘דייטים’. שונאת את המילה הזאת. המפגשים החד-פעמיים האלה טובים לרגע, ממסים את תאוות הבשרים של הגוף. הכימיה נוצרת. אך היא רגעית. הגוף מדבר בשפה משלו ויש לו דרישות להגיע ולחדור לכל פינה עלומה למצות הנאה בכל מחיר.

חיליק הגיע אלי דרך חבר משותף. בתחילה שוחחנו בטלפון. הוא סיפר לי על ילדותו, על מצוקות נפשו, על כאביו שפקדוהו מבלי יכולת להתגונן. חיליק נפצע בפגוע בירושלים במסעדת סבארו. ההתמודדות עם הפציעה הייתה קשה עבורו. יש לו מאז נתקים לא מתוכננים של הזיכרון. בקולו היה שילוב של סמכות ורכות וכשפתח את פיו ודיבר הייתי מוצאת את עצמי גומרת בתחתונים. לא הייתה לי שליטה. קולו היה מהפנט אותי. גם כששוחחנו בטלפון הייתי שוכבת על המיטה והטלפון מתחת לאוזני. קולו היה ממיס אותי. גופי בער אליו ואצבעותיי לא נתנו לי מנוח עד שהייתי שולחת אותן אל משולש הזהב של רגליי. רק אחרי שאוננתי הצלחתי איכשהו לחזור אל שיחתו ולהיות עקבית. מעולם לא אוננתי ככה.

לא הייתי במצב כזה. בכל שיחה עם חיליק  הייתי צריכה להצטייד בבטריות חשמליות גבוהות ביותר, לכל הגדלים של הויבראטורים. פתאום שיניתי את הרגלי. הייתי ממתינה שעות לצלצול הטלפון שלו. באמצע היום הייתי מסתובבת עירומה בבית. נוגעת בגופי שבער למגע ידו. לא ידעתי מה לעשות. מקלחות קרות לא עזרו לי. גיליתי שיש לי סיבולת גבוהה  לאונן כחמש עד שש פעמים ביום. את רואה את הגוף הזה החטוב שיש לי. כל השנה התעמלתי בסטודיו סי. ההתעמלות נתנה לי כוחות להתעלם מדרישות הגוף. אבל מרגע שהופיע חיליק, אין לי שליטה על הגוף שלי. גלים של חום בעוצמות לא מוכרות מקיפות אותי. אני מרגישה שאני רטובה כל הזמן.  גיליתי לתדהמתי בעבודה שאני יושבת בפיסוק רגליים ומחכה ומצפה לו.

כשחיליק היה מתקשר אלי לעבודה. זה היה הסיוט שלי. מצד אחד רציתי לשמוע את קולו. פשוט ערגתי אליו. גופי לא נתן לי מנוח. חשתי בערה בכפות רגלי שעלתה בזרמים מעגליים אל הברכיים ואל החמוקיים עד שחשתי שאני גומרת. הייתי נושכת את שפתי כשקולו הערב היה הומה ברקותיי. התחלתי ללכת עם חולצות שקופות . אהבתי את המראה הזה שלי. מכנסי הג’ינס הצמודים שלי היו רקומים בחרוזים ובניטים כסופים והבליטו החוצה נשיות מתפרצת. את חיליק פגשתי אמש והיו בינינו שיחות טלפון ארוכות שנמשכו שעות. חיליק טייס באל-על. זו הסיבה שאני לא יודעת אם אני באוויר או ביבשה. כשלא היה בארץ, היינו שומרים על קשר טלפוני עוד בטרם נפגשנו. אתמול  סוף-סוף ראיתי עם מי שוחחתי במשך שלושה שבועות רצופים. הוא הגיע אלי עם זר פרחי גן-עדן ובונבוניירת שוקולד משוויץ. על גופו היו מדיו. מאוד מרשים עמד וחייך אלי. פניו היו מצולקות מכויות הפיגוע. חיליק גבוה ממני. אני מגיעה לו עד לחזהו. ובכל זאת אחרי ששתינו כוס יין שרדונה. עינינו הצטלבו וידענו מיד מה הולך לקרות.

זה היה יותר מידי טוב עבורי. העוצמה של התשוקה לא ידעה גבולות. הוא מאהב נפלא. עשינו את זה לפחות פעמיים בלילה ובבוקר. נדברנו להיפגש בקניון הזה. אבל כמו שאת רואה אני כאן והוא כנראה באוויר.”

“מה היית רוצה מהקשר הזה?” אני שואלת. ועיניה הפעורות תרות עדיין מסביב. אחר אמרה בלחישה:”לבנות את חיי עם חיליק.”

צלצול הטלפון שלה השמיע גניחה אחרונה. “שכחתי להטעין אותו. עכשיו יש לי פריקה. ואני מתפרקת עוד מעט מבפנים. אני לא יודעת מה לעשות. הפחד משתלט עלי שוב. לא לתת את  מס’ הטלפון. איך אני צריכה להבין את קובעת עם בן אדם במקום ציבורי והוא לא מגיע. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אני שוב רטובה. אין לי שליטה על מה שחיליק עושה לי. רק הזכרת שמו עושה לי את זה.”

“אולי לא שמעת היטב את מקום הפגישה.” אני רואה אותה מתכנסת בתוך עצמה. ואני מציעה “קחי את הפלאפון שלי וחייגי אליו.” גופה נמתח ועיניה זרחו.

“אני אנסה”. היא חייגה אליו והסתבר לשתינו, שתאונת דרכים בכניסה לקניון עכבה אותו. כעבור עשרים דקות פגשתי את חיליק. גבר מרשים בהלכותיו קד קידה לפני ענבר האישה שישבתי עמה בבית הקפה והציע לה נישואין. “רגע, אתה בטוח”. מצאתי את עצמי שואלת אדם שלא ראיתי מימי.

“אינני יודע מי את, ואיזו קרבה יש לך לענבר. אך מרגע ששמעתי את קולה מעבר לקו חשתי מרותק. היא אישה מעניינת. אני יכול לשוחח איתה על כל נושא והיא לא תאכזב אותי. הייתי מוצא את עצמי מחייג אליה כל הפסקה שהיתה לי, לפני עליה למטוס, אחרי נחיתה. לפני כניסה לבית המלון למנוחה. בשעות לא סבירות בלילה הייתי מעיר אותה. לא יכול להטיס מטוס מבלי לשמוע את צליל קולה. יש לה קול רך ומלטף  שעושה לי את זה. חודש ימים הייתי בטיסות ארוכות ומתישות והקול שלה היה מעביר בי רטטים של ויבראציות שמזמן לא חשתי כך. הלב יודע מתי שזו הבחירה הנכונה. אני לא יכול לחיות דקה בלעדיה. אני לא יודע, אם אתן יודעות, מה זה להגיע בזמן לפגישה שנקבעה בקניון הזה ולהתעכב בכניסה שעתיים בגלל תאונת דרכים. כמעט נטשתי את הרכב באמצע הכביש.” על זה נאמר:”הבל היופי שקר החן, אדם טוב תמיד ימצא חן”.