אין ייאוש

         דניאל נולד בעיר נובוסיבירסק. שם ברוסיה, דניאל בילה את ימי הקיץ הקצר ביערות סיביר העבותים עם אביו ואחיו הגדול אמיל,  ובוודאי עם כלבי האסקים היפים שלו. אמא הייתה נשארת בבית, היא הייתה רופאה בבית חולים בעיר ולא יכלה לצאת לטיולים ממושכים. דניאל מאוד אהב את הכלבים שלו, השתעשע איתם, חיבק אותם והם ליקקו את פניו בהתלהבות ובשמחה רבה. בחורף דניאל קשר אותם למזחלת שלו, איזה דהירה נהדרת ומהירה  הייתה לו, העצים חלפו סביבו במהירות מסחררת, הוא צחק והמריץ את כלביו עוד ועוד, עד שהמזחלת הייתה מתהפכת, והוא היה עף לתלולית שלג הקרובה או הרחוקה, מה זה משנה…  חשוב  שדניאל נהנה מאוד.

         עברו כמה חודשים של געגועים ואי הבנה לצד שעשו אחיו ואמו. בערב אחד דניאל ואביו קיבלו שיחת טלפון מאמא הבוכייה ומבוהלת: “אמיל נהרג בפיגוע, תבואו מיד…”

         דניאל לא כל כך זכר את הטיסה לארץ, לא ראה מסביבו כלום, רק את אמו השבורה, את אביו העצוב ואת החתולים המייללים ומתרוצצים בחיפושם אחר אמיל. בסוף השבעה הוא הודיעה לאביו שהוא נשאר בארץ עם אמא, שבשום אופן לא רצתה לעזוב את בנה בכורה ואת קברו. השכנועים של ההורים לא עזרו, דניאל סידר תהליך העלייה.

        דניאל היה בן 19, עוד מעט צריך להתגייס לצבא. עד אז הוא התקבל כמאבטח במסעדה.

        אחרי שבוע הגיעה אביו. “דניאל”, הוא אמר, “יש לי הפתעה בשבילך”. אביו פתח סל שבידו, הרים את הכיסוי ודניאל ראה שלושה גורי אסקים חמודים…

                 נוסעים ברכב של שירי מאיר
                 על כל מני עניינים מדברים
                 הפסיק הגשם, בחוץ נעים… …
                 ברחוב לקראתנו רצים הכלבים
                 שלושה במספר, האסקים סיביריים
                 ואחריהם כיסא של נכים
                 בחור צעיר, מכוסה בשמיכה
                 הוא בכלל לא יושב, נוהג בשכיבה
                 עיניו היפות צוחקות בשמחה
                 הוא שר בקול רם:
                 “והיקר, והיקר
                 לא להתייאש כלל”