אין ייאוש

         דניאל נולד בעיר נובוסיבירסק. שם ברוסיה, דניאל בילה את ימי הקיץ הקצר ביערות סיביר העבותים עם אביו ואחיו הגדול אמיל,  ובוודאי עם כלבי האסקים היפים שלו. אמא הייתה נשארת בבית, היא הייתה רופאה בבית חולים בעיר ולא יכלה לצאת לטיולים ממושכים. דניאל מאוד אהב את הכלבים שלו, השתעשע איתם, חיבק אותם והם ליקקו את פניו בהתלהבות ובשמחה רבה. בחורף דניאל קשר אותם למזחלת שלו, איזה דהירה נהדרת ומהירה  הייתה לו, העצים חלפו סביבו במהירות מסחררת, הוא צחק והמריץ את כלביו עוד ועוד, עד שהמזחלת הייתה מתהפכת, והוא היה עף לתלולית שלג הקרובה או הרחוקה, מה זה משנה…  חשוב  שדניאל נהנה מאוד.

         אחיו הגדול אמיל אהב יותר את החתולים, גם אמא שלהם אהבה את החתולים, את הכלבים היא לא סבלה בכלל, רק טיפלה בפצעים של דניאל והתלוננה לאביהם על הנזק שהכלבים עושים לבנה הקטן.

כאשר הילדים גדלו, אמיל התעניין ביהדות והצטרף לקבוצת יהודים שלמדו את השפה העברית, ערכו מסיבות חנוכה ופורים, וצעקו בוויכוחים על היהדות והתורה עד צרידות קולם.  דניאל לא הצטרף לקבוצות האלו, הוא אהב את הטבע, את היער ואת הכלבים שלו.

         אחרי שנה התחילו ויכוחים קולניים גם בבית. אמיל החליט לעלות ארצה. אביו לא הסכים, הוא לא היה יהודי וגם פחד על הבן בגלל המצב בארץ. אבל שום שכנוע לא עצר את אמיל… אמא הצטרפה לבן הגדול, “איך אפשר לתת לו לנסוע לבד?!” – היא אמרה… דניאל נשאר עם אביו ברוסיה. אמא, אמיל ושני חתולים הרחיקו לישראל.

         עברו כמה חודשים של געגועים ואי הבנה לצד שעשו אחיו ואמו. בערב אחד דניאל ואביו קיבלו שיחת טלפון מאמא הבוכייה ומבוהלת: “אמיל נהרג בפיגוע, תבואו מיד…”

         דניאל לא כל כך זכר את הטיסה לארץ, לא ראה מסביבו כלום, רק את אמו השבורה, את אביו העצוב ואת החתולים המייללים ומתרוצצים בחיפושם אחר אמיל. בסוף השבעה הוא הודיעה לאביו שהוא נשאר בארץ עם אמא, שבשום אופן לא רצתה לעזוב את בנה בכורה ואת קברו. השכנועים של ההורים לא עזרו, דניאל סידר תהליך העלייה.

        דניאל היה בן 19, עוד מעט צריך להתגייס לצבא. עד אז הוא התקבל כמאבטח במסעדה.

        יום אחד, כאשר דניאל כבר סיים את משמרתו והיה בדרך יציאה, נכנס למסעדה בחור צעיר. דניאל שם לב שהבחור מתנהג בצורה חשודה… דניאל לא הספיק לפעול, רק שמע קול נפץ מפחיד…

        דניאל חזר להכרה אחר כמה ימים, אמו ישבה על ידו. “מה קרה אמא, איפה אני, איזה כאבים … למה את בוכה, אמא? “, הוא שאל.  אחר כך הגיעו הרופא והאחות, יותר מאוחר גם הפסיכולוג. דניאל לא היה מסוגל להאמין שהוא נפגע קשות ולעולם לא יוכל לעמוד על רגליו וללכת.

“מה עם הצבא, איך אני אשרת?”, שאל בלי סוף…

        אחרי שבוע הגיעה אביו. “דניאל”, הוא אמר, “יש לי הפתעה בשבילך”. אביו פתח סל שבידו, הרים את הכיסוי ודניאל ראה שלושה גורי אסקים חמודים…

                 נוסעים ברכב של שירי מאיר
                 על כל מני עניינים מדברים
                 הפסיק הגשם, בחוץ נעים… …
                 ברחוב לקראתנו רצים הכלבים
                 שלושה במספר, האסקים סיביריים
                 ואחריהם כיסא של נכים
                 בחור צעיר, מכוסה בשמיכה
                 הוא בכלל לא יושב, נוהג בשכיבה
                 עיניו היפות צוחקות בשמחה
                 הוא שר בקול רם:
                 “והיקר, והיקר
                 לא להתייאש כלל”