יצירתיות ושמחה

בגיל 5 הגננת סיפרה לך שהיא לא מבינה איך זה שבבוקר, כל הילדים בוכים כשהם נפרדים מאמא, ורק אני הולכת לשחק לי. ורבע שעה אחר כך כשכולם שקטים ושרים- אז אני פורצת בבכי, ובגללי כל הילדים מתחילים שוב לבכות. אז נפרדת ויצאת מהגן אבל חיכית בחוץ והצצת מהחלון וראית איזה שיר שרים: “כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את. בואי אמא חבקיני אמא בואי שבי אתי מעט”.

ביצירתיות הצעת לגננת שתשים שיר יותר שמח. לכשזו סירבה- ביצירתיות התחלת להביא אותי לגן רק אחרי ששרו את השיר. ונפתרה הבעיה.

את מאד אהבת לשיר, בקול צלול ודיקציה מושלמת. אבל שמרת הרבה דברים ללא מילים. הסתרת הרבה כאב. היית מסורה לכל מי שסביבך, ושילמת מחירים 360 מעלות.

אהבת את מושג החופש – בגלל זה התחברת לאבא, ואולי גם בגלל שתיאר כל כך יפה את הפרפרים בתערוכה אליה הלכתם בדייט הראשון.

מעולם לא נפלת בלשון הרע, אבל כאב לך ש”עשו מאבא (בעלך) עשיו וזה ההיפך ממה שמגיע לו”. איכשהו, הצלחת להוציא מהקיבוצניק הלוחם את הצד של אוהב הפרפרים והטבע, וכאמא, תמיד ניסית לשמור על שיוויון בינינו האחים- לפעמים באופן מוגזם, לו רק שלא ליפול למה שקרה במשפחה של אבא. כך למשל כשקנית לי קשת ורודה לשיער- קנית כחולה לאלון.

הערכים האהובים עלייך אהבה וחופש חיברו אותך לאורן שעל בסיסם בנה את חייו. אמרת שוונדי היא רות שלך, עם או בלי גיור. וכשאלון תהה איך לספר לך שהוא מתחתן עם דיאנה מבלי שנפגשתן, ומה יהיה אם לא תחבבי אותה- אמרת בפשטות “מה זה משנה אם היא עושה אותו מאושר ברור שאוהב אותה”.

הערכים שלך ממשיכים הלאה, האמפתיה והיכולת לראות את הצד השני ולחוש אותו עברו לישי, שהמשיך לשוחח איתך ולהבין אותך גם כשהיה לאחרים קשה. אהבת החופש היא תמציתה של שירה, ואהבת החוכמה ואצילות הנפש מתבטאות בלינור.

כשאבחנו אמרת  לי “כבר הספקתי לשיר במקהלה” אבל אמרת גם שאת מרגישה שמוציאים אותך מהאולם באמצע הסרט. אורן אמר אז “אמא שמעולם לא נחה ולא נתנה לנו לפנק אותה שעכשיו לא תהיה לה ברירה”. אבל גם ממיטת חולייך המשכת לביים ולטפל בנו: דוחו”ת מע”מ שאבא ואני עשינו בהם שמות הצלחת להכניס להם סדר ולמצוא טעויות ענק. הוראות לרופאים, לגבי שינויים בתמהיל התרופות, הוראות בישול- הקמת בית ספר בישול עם תלמידים רבים, כולל כל המטפלות, אותי ואת…אבא. אפילו תיסרטת הפתעות בשידורים פורצים של חיוכים וצחוקים. נולדת בשמחת תורה וגם ביומלדת האחרון, בו כבר לא יכולת לפתוח את העינים כמעט, ושרירי החיוך כבר לא עבדו, וסבלת מכאבים ועם משככים…כשהנכדים שלך פוצצו בלונים ברעש שכל סבתא היתה מתרעמת עליו- את פקחת עינים בחיוך שפתיים שהאיר את כל החדר.

בשיא מחלתך הופיעה מילה אחת שלא הצלחתי להבין. ניסית לאיית לי אותה ומה שכתבתי לא היה לי מובן. מהלחץ והדאגה נשברתי והנחתי את הדף בצד, וחיבקתי אותך. יום אחרי מותך כשסידרתי את החדר מצאתי את הדף ההוא: “ל ח ב ק  נ י”.

אמא בשנה הקרובה אין אדם שיבקש חיבוק ושלא יקבל ממני. בהשוואה אלייך אני כלום. ובזכותך אני עולם שלם. אני איתנה וחופשיה. אוהבת ואהובה. אני אחבק ואוהב ואצור. ואשיר ואצעק וארקוד. וקוראת לכולם למלא אחר צוואתה- תחבקו. באהבה. בשמחה. בסליחה.

הפעם אין פה גננת, אז אפשר להפרד באהבה. בשמחה של אהבה.

נוחי על משכבך בשלום, שיהיה לך מעבר קל ומואר.

יעל

הללויה וגו’באני

ההפתעות הרומנטיות של אבא היו  כדרכן של הפתעות- לא צפויות.  לא צפויות בזמן, באופי או בגודל המחווה. הוא היה מביא פרחים. הרבה הרבה פרחים. הבית היה מפוצץ בהם, ואמא אהבה מעט. פרח אחד או צרור קטן. לא חמישיית עציצים עם פרחים ענקיים מכל מיני סוגים. אבל אבא אהב להעניק בשפע. אם כבר…..וזה כלל גם יצירות אמנות, ציורים על גבי ציורים, כלי כסף ענקיים ועוד ועוד שכיות חמדה- ואמא רצתה רק אחד או שניים. וצנוע. ושקט. ואבא אוהב לעשות רעש. והרבה.

המחוות לא כללו ארוחות ערב במסעדות, או נסיעות לחופשות במלונות פאר בחו”ל. כשאבא רצה לקחת יאכטה לשוט בעולם אמא סירבה כי “הילדים מתחילים ללכת לבית ספר וצריכים מסגרת יציבה”. כשגדלנו והם התחילו לתכנן טיולים לחו”ל סבתא חלתה ואמא העדיפה להיות לידה “לכל מקרה”. היא גם לא רצתה שהאחים שלה בארה”ב יקחו פסק זמן מהעבודה כדי לארח אותה ואת אבא…..אבל היו הפתעות מחווה אחרות- כשאבא קנה את הבית בבודנהיימר, הוא ביקש מאמא שתבוא לחתום כשותפה שלו בבית. אמא התפלאה, אז הוא אמר “את שותפה שלי בהכל. אז גם פה זה ברור”. היא דוקא התרגלה לרעיון הזה מהר מאד וכשאבא הביא שטיח מיוחד ומרהיב- שהיה גדול מדי לטעמה הצנוע- הוא מצא את השטיח יקר הערך מגולגל מחוץ לדלת. התשובה שקיבל מאמא “זה הבית שלי והסלון שלי והשטיח גדול מדי ולא צנוע בעושר שלו”.

לפני עשר שנים, אמא ואבא ניהלו שיחה על מה יקרה אחרי שאחד מהם יעבור מן העולם.

בין היתר, עלתה השאלה לגבי בני זוג בהמשך הדרך. אמא כמובן אמרה שאם היא תלך קודם היא תשמח שאבא ימצא מישהי לאהוב. אבא אמר “אני אקח לי איזה רוסייה צעירה, ואם זה יהיה ההיפך, אני מרשה לך גם כן לקחת איזה גרוזיני זקן”. אמא השיבה במיידי “אני אקח איטלקי צעיר, גו’באני” ושניהם צחקו.

בתקופת מחלתה, הגיע פיזיותרפיסט גבוה, צעיר, חתיך ובנוי לתלפיות. אמא קראה לו ג’ובאני. רוני, הפיזיותרפיסט אהב את הכינוי, ואפילו דרש שנשמור על בלעדיות ולא נכנה את הפיסיותרפיסטים האחרים בשם הזה. באחד הימים אבא חוזר הביתה, אלא שג’ובאני כבר סיים את הטיפול והלך. אז אבא התחיל לחפש אותו בבית, בחדרים השונים, בארונות “כבעל קנאי” – ושוב שניהם התפוצצו מצחוק.

גו’באני לימד את אבא לעזור לאמא לעמוד ולהשאר עומדת כמה דקות. ככה התאפשר להם לרקוד שוב. סלואו צמוד צמוד והדוק. כל כך הדוק שאבא פחד שהוא ירסק לאמא את העצמות.

ושוב, אבא המשיך להביא פרחים. הפעם לא בזרי ענק אלא במספר שושנים קטן, מהם אחד הוגש לאמא בחיוך. בלילה, הוא התעקש להיות מי שמטפל בה. אמא חילקה את המשמרות בינו לבין המטפלת, לפי ההרגל שידעה שיש לאבא, לקום בשלוש בלילה לאכול יוגורט. וכך, משעה שלוש עד שש בבוקר אבא טיפל באמא. הפעם המחווה הרומנטית התחלפה במתן טיפות כחולות ובעזרה לשינוי תנוחה במיטה.

אמא מאד אהבה לשיר. בקול פעמונים עדין, בעברית צחה והגיית כל אות ואות.

לאונרד כהן מת כמה ימים אחרי אמא. על השאלה מהו פירוש השיר אמר כי “העולם מלא בקונפליקטים ודברים שאי אפשר ליישב, אבל יש רגעים שאנו יכולים להתעלות מעל הדואליות הזאת ולחבק את כל הבלגן. על זה נכתב ‘הללויה’. זהו הרגע היחיד שבו אנו פועלים באמת כבני אנוש”. לזכות אבא ואמא, שהיו להם רגעים כאלה ביחד. בכל התקופות המשותפות השונות שלהם.

גרבי ניילון ועקבים לים- סטייל משפחתי

עוד לפני שעלו לישראל, סבא וסבתא הביאו מורה פרטי כל יום כדי שאמא ואחיה ילמדו עברית- כך יגיעו לארץ ישראל וישתלבו בה בקלות. ואכן, כשאמא הלכה לבית הספר, הקפיצו אותה מיד לכיתה ב’ שכן כבר שלטה היטב בקריאה וכתיבה, והשפה שלה היתה יפה להפליא. אולי ותר מדי יפה……

ביום הראשון ללימודים היא שאלה את הילדים: “שמי רוחה, מה שימך?”- הילדים לא הבינו את השפה….הם פנו זה לזה בשפה קצת אחרת….”איך קוראים לך? אני מנחם”.

גם כשהלכו לים, הגינונים של פרס נותרו במשפחת אברהמי: היו נוסעים אז באוטבוסים מאורגנים מהמעברה לים. וכשהאוטובוס היה כמעט מלא, עלתה משפחת אברהמי שבטלה בחריגותה: סבא אליהו שהיה גבוה מאד , וסבתא עדנה שפסעה לאוטובוס עם גרבוני ניילון שמלת קוקטיל ו…נעלי עקב.

בחודש הראשון סבתא נתנה לאמא חצי קילו פיסטוקים (שהביאו באנייה מפרס), אותם עטפה במטפחת בד רקומה- שתביא לכיתה ותחלק לילדים. כשהמורה בהחינה בכך, היא נזעקה- קראה לאמא אליה- עטפה את הפיסטוקים במטפחת והורתה לה לחזור הביתה עם הכל ולא לחלק לילדים. זו היתה תקופת צנע, אוכל היה דל ולא בנמצא, שלא לדבר על פיסטוקים!

למחרת סבתא שוב שלחה את אמא עם המטפחת והפיסטוקים – הפעם אמא שנחישות אמרה למורה כי זה רצון אמא שלה- לחלק לילדים פיסטוקים שיהיה להם משהו טעים וחדש. אז המורה קראה לכל ילד בתורו- ונתנה לו פיסטוק אחד. את היתר שלחה עם אמא הביתה שוב.

למחרת אמא באה לבית ספר, עם פיסטוקים במטפחת שוב……

פרפרים

לאמא היו הרבה מחזרים. אחד אפילו איים להתאבד אם לא תינשא לו. ושנים אחרי שנישאה לאבא המחזר המתאבד היה שולח לה זר פרחים בכל שנה ליומלדת. באחד הערבים היא והוריה הוזמנו למכרים כדי לעשות היכרות עם אח של אבא- יעקב והוריו. אבל הוא לא מצא חן בעיניה. אבא, שעבר ברחוב ראה אותה מהמרפסת וביקש מהוריו שיעשו היכרות. אלה סירבו, אז הוא פשוט הלך ישירות להורים של אמא.

סבא וסבתא הגישו לו מלון, עם סוכר. “אני רוצה את הבת שלכם בלי המלון המסוכר”.

ואז הם הלכו לתערוכת פרפרים בגני התערוכה. אמא תמיד סיפרה שעד ההסבר שלו על הפרפרים היא חשבה שלא ייצא מהדייט הזה שום דבר. ואז הוא הסביר עליהם כל כך בהתלהבות ושפה ציורית שברגע הזה הוא התחיל למצוא חן בעיניה.

דוד בני אומר שהוא לא יודע מה באמת היה שם בהסבר על הפרפרים, אבל הוא יודע שאמא חזרה עם עינים נוצצות.

אומרים שמחוות רומנטיות הן סוביקטיביות לגמרי, ושלא מה שגבר חושב כמחווה רומנטית- נתפש ככזו בעיני האישה. אבא היה אוהב להביא פרחים. הרבה. בשפע. אבל לא הסכים שאמא תזרוק אותם כשהחלו לנבול.

אבא הביא יצירות אמנות מיוחדות, אגרטל סיני, קערה סינית, מנורות פרסיות- לפעמים אמא אהבה, לפעמים זה היה נראה לה עמוס מדי, גדול מדי, עשיר מדי- אבל זה נשאר בסלון כשכיית חמדה.

פעם בלילה אבא הביא שעון שויצרי עם שולחן משל עצמו משיש אוניקס. זה היה כשגרנו בבודנהיימר ועבר איתנו משם. גם אמא חשבה שהוא יפהפה. לעומת זאת הוא הביא שטיח ענק (בתמונה)- והתעקש שהוא מתאים בדיוק לסלון. ודחק אותו בקושי בין הקיר מתחת לספה ועד לרגלי המזנון שממול. זה היה סלון ענק מימדים גם כן, אבל עם השטיח הוא פתאום נראה קטן מלהכיל את השטיח. אמא חשבה אחרת, וככה אבא חזר בלילה לראות את השטיח מגולגל בחוץ. אף אחד לא יודע איך לאמא היה כח לגלגל כזה דבר ענק ולהוציא החוצה…..

אבל המחווה הרומנטית הכי מרגשת, ובעיני שניהם באותה מידה! היתה ביום חתימת חוזה הרכישה של הבית בבודנהיימר.

מאחורי הרכישה עומד סיפור שלם בפני עצמו של חורשי מזימות שניסו להניא את אבא מהרכישה- כדי לקנות בעצמם. אבל הצדק מנצח. וביום בו נחתם החוזה והועברה הבעלות אבא בא הביתה עם החוזה והראה לאמא. הוא הסביר לה שהבית רשום גם על שמה כי :”את שותפה שלי לחיים, לילדים, בהכל”.

גולדה וזעקת הטווס

הגננת אמרה לאמא שיש לי שאלות מוזרות ביחס לילדים האחרים.

אז אמא שאלה כמו מה….”כשכולם יושבים בשקט, היא מזיזה את הכיסא. אז אמרתי לה שתפסיק להרעיש. והילדה עונה לי “אם כולם היו בחוץ עכשיו והכיסא היה נופל זה היה עושה גם רעש?”- מה אני יכולה לענות לכזאת שאלה? קחי אותה לפסיכולוג ילדים.

אמא, היתה מוטרדת דוקא מהעובדה שאלון מפחד מכלבים בעוד אני מתעקשת לשחק איתם ולהכניס יד לתוך הפה שלהם. אז היא ניצלה את ההזדמנות ולקחה את שנינו לפסיכולוג ילדים. הפסיכולוג אמר שאין מה לדאוג לגבי אלון- ילדים אמורים לפחד מכלבים. אבל ילדה חסרת פחד זה מקור לדאגה. לגבי השאלות….הוא הציע שאמא פשוט תמצא דרכים יצירתיות לענות לחוש הסקרנות הגבוה שלי.

אז עוד בגן אמא הביאה לי ספרי מדע ופיסיקה – בהתחלה הקריאה משם מאמרים ומחקרים מדעיים- בהתאם לשאלות שהיו לי….ובהמשך קראתי אותם לבד.

תמיד היינו הולכים לספריה לקחת ספרים. בין הספרים היה “אילוף הסוררת”. לא אהבתי את הסוף, אז תלשתי את הדפים בהיחבא וחזרתי לקרוא בספר שוב ושוב. כשאמא הבינה שאין דפים היא התעקשה להביא לספריה ספר אחר במקום- וכך “זכיתי” בגירסה האישית שלי לאילוף הסוררת שנשארה בבית. ביסודי הספרים כבר הפכו לאוטוביוגרפיות, של אלי כהן וגולדה מאיר- ספרים שהיא בעצמה קראה וחשבה שגם אני אוהב. וצדקה.

אפילו בתקופת האוניברסיטה ואחר כך- היתה מדי פעם ממליצה לי על ספר שקראה. זעקת הטווס היה אחד הכי משמעותיים מהם. גם הוא, ספר המגולל סיפורן של נשים עוצמתיות, פרסיות במקרה הזה, שכיוונו את גורלן בניגוד לתנאי הסביבה וצלחו את תלאות החיים. למרות הסביבה הגברית הקשה המדכאת. הנושא של נשים שמצליחות לשבור את המורשת של דיכוי נשים היה נושא חשוב לה. היא ניסתה לפרוץ אותו בדרכה בצעירותה, זכתה בכל תעודות ההצטיינות האפשריות, ניהלה משרד שלם של חברת הייטק, אלא שאז נישאה ונשאבה לחיי משפחה. וכמו שקיצרה את שיערה (כי אנחנו משכנו לה בשיער כתינוקות), כך התפטרה ועברה לעזור לאבא בחנות בניהול הכספים בעיקר. אנשים סיפרו שהיו עוברים מול החנות כדי לראות אותה, וכשהיא היתה בחנות היו נכנסים בשביל לראות אותה יותר מאשר את השטיחים “היא היתה כל כך יפה, הדבר הכי יפה בכל יהודה המכבי ומכל השטיחים כולם”.

כשהייתי בת 35 בערך, בשיחת נפש אמא שולפת “גם קונדוליסה רייס לא נישאה ואין לה ילדים- ותראי מה היא הצליחה לעשות. אולי ילדים זה לא הדבר העיקרי בחיים”.

בכלל אמא מגיעה ממורשת של נשים עם מנהיגות נשית. סבתא עדנה היתה האישה הפרסיה הראשונה שהעזה ללכת ברחוב בעבדאן עם חליפת מכנסיים. השיעים כמעט סקלו אותה באבנים אך היא הספיקה להכנס הביתה.

כשהיו אצלי עשרים חברות,  ורבנית שחברה המליצה עליה שתעשה הפרשת חלה- גם אז אמא יצאה להגנת כמה בנות, שאותה רבנית “הטרידה” אותן : “למה את לא מתחתנת עם בן הזוג שלך? זה לא בסדר לעשות ילדה בלי נישואים איתו”, “למה את יצאת בכלל עם מישהו שלדעתי סובל ממחלת נפש” (רופא שיניים נורמלי לחלוטין), “השם שלך מעיד עלייך שאת רבה עם אנשים”- לרוית….וכו’ וכו’. ואז אמא עצרה אותה ויצאה להגנת כולן: “את לא רואה שכולן פה הן ילדות טובות שפשוט לא קשורות לעולם המטורף שיש היום בתל אביב? תניחי להן”.

 פולנטה ומעדני מלכים

היתה תקופה שכל יום בארבע בערך אמא היתה לוקחת אותנו לגינה. היינו משחקים שם, במתקנים, בדמיונות, וחוזרים הביתה לארוחת ערב, כולנו יחד. אמא אהבה להכין מאכלים חדשים כדי שנתנסה במיגוון טעמים. באחת הפעמים היא הכינה פולנטה. וזה יה אחד המטעמים הכי מדהימים שטעמתי אי פעם.

צריך להבין, שבאותה תקופה פולנטה לא היתה עדינה וטעימה כמו זו שמשווקת היום. באותה תקופה אף אחד לא העז לאכול את הדבר הזה. אבל איך שהיא הכינה את זה (או אולי כי היא הכינה את זה)- זה היה מעדן גורמה של כוכבי מישלן.

עוד מעדן שעד היום מככב! בכל מטבח במשפחה, ואפילו שירה למדה להכין זה העוף בתנור. אמא מצאה מתכון בספר של רות סירקיס ושידרגה אותו…ומאז העוף אצלנו הוא הכי טעים ובריא שיש (עם או בלי עור).

הקציצות של אמא היו בהשראת סבתא, פריכות עם גוון מיוחד, בלי קמצוץ שומן, ועם…גזר או בצל. מעדן שהמהירות בה הוא מחוסל עמד ביחס הפוך לזמן ההכנה שנדרש לכך.

צהרים אחד בחופשת הקיץ, אחרי שחיסלנו מהקציצות, עברנו לסלון לראות סרט אימה. כעבור שעה, בשיא המתח, בדיוק כש”אנדרו המפלץ” נכנס לבית (בסרט), פוסעת אמא לסלון ושואלת בנחת : “מי רוצה אפרסק?”- התפוצצנו מצחוק עד כאב בטן. והושבנו את אמא בסלון. אחרי שתי דקות אני שומעת רחשים מכיוון המטבח…אז קמתי להסתכל: מישל, הכלבה שאימצה את אורן בים, “ישבה לסעודה כאחד האדם”- עם שתי רגלים קדמיות משני צידי צלחת הקציצות שהיתה על השולחן ועם הראש מעל ובתוך ערימת הקציצות.

כשהתחלתי לבשל בעצמי, הייתי מתקשרת לאמא עשרים אלף פעם לשאול, אז מה טוחנים קודם את הבצל או את הבשר? (הבצל מגיר נוזלים ולכן מרסקים אותו בנפרד לחלוטין ומוסיפים לבשר), איך להעביר את האורז מהמסננת לסיר מבלי שהסיר יברח לי? (מניחים את הסיר על מגבת), למה העדשים לא מתבשלות? (מוסיפים מלח לעדשים רק אחרי שהן מתרככות אחרת זה עוצר את הבישול).

אפילו את הפיצה הביתית אמא הצליחה להפוך לחויה יצירתית מגרסאות “גורמה” של בצק מיוחד שהוכן בבית, ועד לגרסאות הברגע מחצי פיתה. רומית למשל זוכרת עד היום את הטוסט הטעים המיוחד שאמא הכינה לה אצל סבתא מני “זה היה הטוסט הכי טעים שאכלנו היה בו משהו מיוחד”.

אתם מבינים, זה לא המתכונים המסורתיים המורכבים, וגם לא אלה מספרי הבישול המפורסמים וקורסים של שפים שעשו את האוכל שלה לכזה מיוחד וחוויתי. אלא היכולת ליצוק בכל ארוחה חוויה, יצירתיות ואהבה.

Kzizot

1/2 kg Ground meet

1 onion

Kema flour

Petruzilia or carrot

לפי היד

חשבתי חצי עם גזר וחצי עם פטרוזיליה

ללחצי קילו 3 גזר

לחצי קילו צרור חצי  תהי מה לא ברור תכיני חצי קילו עם שלוש גז׳ב

כוסברה יחד עם הבצל במגימיקס

אפשר בצל וגזר מרוסקים יחד, ואז להוסיף לבשר של הקציצות.

להוסיף ביצה אחת לחצי קילו

קציצות : בצל גזר ביצה אחת לחצי קילו

קבב : ביצה בצל בלי גזר

מטגנים גזר ובצל בלי מלח

מוסיפים עדשים ומכסים במים

מבשלים לרתיחה עד שמתרכך

מוסיפים אורז ומלח

שמיר מים שיכסו בסמ עד שמוכן

Magadra

Fry carrot onions with no solt!(so lentils will get soft)

Add lentils and water to cover it- boil and cook till lentils are soft. Only after it is soft add salt Shamir and rice. Add water to cover all. Cook .

טיפ ראשון מאמא: להלחם בכל החזיות

אמא סיפרה לי שבמלחמה שאחריה נולדתי, מהדורת החדשות הירדנית ניסתה לפגוע במורל הישראלים ושידרה בעברית שקרים תעמולתיים. באחת הפעמים השדרן ניסה לומר דבר אחד ויצא לו דבר אחר: “אנו נלחמים בכל החזיות, ומנצחים”- הוא ניסה לשקר ולומר שצבאות מדינות ערב נלחמים בכל החזיתות נגד ישראל ומנצחים בהן.

את הסיפור היא סיפרה לי כדי לעודד אותי בכל פעם שנתקלתי בקושי כלשהו, שלא להכנע ולהמשיך לפעול בכל החזיתות.

חיוך.

חיוך זה צחוק קטן. פיסת אור שיוצאת מהנשמה החוצה. או מתגלגלת ממנה.
מחייכת כשמצחיקים אותי, או אפילו כשרק מנסים. מחייכת על הבוקר. או לפני השינה, ובכל פעם שעוברת מול המראה. מחייכת במעלית למי שגם שם, או ברחוב למי שעובר ממול (טוב נו, אני ממוצא פרסי וחיוכים לא עולים כסף;)
מחייכת ממבוכה, לשמע מחמאה כיפית ויפה, או מול גבר מדליק שקצת מבלבל אותי (והרבה מבולבל ממני), מחייכת אחרי נשיקה, מחייכת אחרי לילה של…הרבה נשיקות (טוב מודה, מחייכת גם תוך כדי לילה כזה).
מחייכת כשמאוהבת, או כשנזכרת במישהו שאהבתי, מחייכת כשיש מוסיקה מופלאה, ואם גם רוקדת באותו זמן אז…מחייכת!. בחיי שאפילו מחייכת לפרחים, לים, לכלבים סוסים וחיות אחרות. וזה למרות שיש חיות שרואות בכך איום, או שיש אנשים שצופים בך מהצד ומתחילים לתהות…..).
מחייכת כשמישהו מנסה להעליב או לפגוע, חיוך חצי סרקסטי מאיים, חצי סולח. החצי האמיתי- השלישי, פשוט מקבל שיש אנשים כאלה קטנים שאולי חיוך ידליק בתוכם את החלק הגדול היפה שלהם (כי לכולם יש חיוך פנימי יפה).
אפילו חייכתי כשנפצעתי, נפלתי או התרסקתי במצנחי רחיפה- כי זה אחלה משכך כאבים.

טיפים לחיים 

תעשי רק מה שאת אוהבת

לכל מטבע יש כמה צדדים

להקשיב ולסלוח

לאמץ מסבתא מני את “הכל עובר חביבי”

אל תהיי תלויה באף גבר, אל תורידי מהבטחון העצמי שלך

“אל תשאלי- תגישי”

כשאמא כבר לא יכלה לדבר, אלא רק לכתוב, והיו אורחים, או הצוות הרפואי, הייתי כל פעם שואלת אותם אם הם רוצים מים  פירות או משהו לאכול. ואז אמא היתה מסמנת לי במבט, הייתי ניגשת והיא היתה כותבת: “אל תשאלי אותם- תביאי!”. צדקה….ברגע שהיה על השולחן אנשים לקחו. תמיד.

“כשאת מארחת תעשי לעצמך את החיים קלים ואף פעם אל תכיני משהו חדש ביום שיש אורחים”.

דודה שרה מהמושב-

“היית עמוד התווך, האש והעשן, הולכת לפני המחנה”  

רחל ושרה – בנות דודות, זו מהעיר וזו מהמושב.  זו בשמחתה של זו ,במכתבה של זו, ובלב אחד. שתיהן אחיות יחידות בין אחים. ההספד ששרה כתבה קורע רקעים ומרקיע עולמות:

מי שחיים באופן אצילי, גם אם חייהם אינם מתנהלים לאור הזרקורים,אל להם לחשוש שחייהם היו לשווא. דבר מה מחייהם, זוהר כל שהוא, המשמש מורה דרך לדורות הבאים. לילדים, לנכדים, לבעל למשפחה הרחבה לחברים ולשכנים.

בת דודתי היקרה וגם חברתי הטובה.לא רבים קראו לך “רוחה”מעטים רק הקרובים ביותר ואני ביניהם. השם היה רחל בפי כל.

3 משפחות ממשפחתנו הרחבה והעניפה עלו לארץ מאירן בשנות החמישים.

אלה הירושלמים, דודה סופיה , אמנון, דורון ופלורה.

המשפחה שלנו, שלמה ציפורה יצחק ושרה, כאן נולדו לנו יעקב, שמוליק, מוטי ואייל, ונשלחנו להקים מושב. מאז אנו “הדודים מהמושב”.

ואתם: אליאס, מומתאז, משה, רוחה, אהרון ובני “הרמת גנים”.

שלוש הבנות פלורה, רוחה ואני- כל אחת בת יחידה והאחרים בנים. נשארנו בקשר מאד מאד קרוב.בילדותנו הרבינו להתכתב. כל שבוע כתבנו וקיבלנו מכתב זו מזו. חיכיתי מאד למכתבים שלך. אהבתי לקרוא מה עשית ואיך עבר עליך השבוע.

אם התאפשר לנו חגגנו יחד את החגים והגענו לכל הארועים אלה של אלה.

היית תלמידה טובה ואפילו מצטיינת. אהבת ללמוד בחריצות ובהתמדה.

בגיל צעיר מאד חברת ליצחק וביחד היכיתם שורש ונטעתם עץ חיים שהצמיח צמרת מפוארת של בת- יעל , אלון ואורן ו-4 נכדים?

בזמן שאחייך ניסו מזלם באמריקה, בחרת,  להישאר כאן מתוך אחריות להורים שלך, ובעיקר משך שנים רבות לדאוג לאמך.

הענקת לילדים שלך מחוכמתך. הייתם לצידם ביחד עם יצחק, בטוב ובפחות טוב, מבלי לשפוט ומבלי לבקר, מתרגשת ומתגאה בכל התפתחות אצל ילדייך ובכל הישג, אוהבת ותומכת.

היית עמוד התווך, האש והעשן, הולכת לפני המחנה.

שומרת על קשר עם האחים, והענקת להם את הבטחון, שהכל בסדר, את דואגת לאמא והם יכולים להמשיך בשקט שלהם.

תמיד לקחתי אותך כמובן מאליו, האמנתי שתמיד תהיי שם. עבור יעל, אלון ואורן, ובעיקר עבור האמא. ותאמרי בקול נינוח ובטוח ש”הכל יהיה בסדר”. והרי  איך יכול להיות בסדר, כשאת לא כאן!!!

רוחה, את היית הצפון של המשפחה שלך, מזרח ומערב. יום החול שלהם וימי החג, אביב וסתיו. 

את היית השיר, הירח, השמש וכל כוכב.

לנצח נישא אותך עמנו ונזכור אותך כפי שהיית.

תהא נשמתך ומורשתך צרורה בצרור החיים. 

כבר מתגעגעת.

“בת הדוד מהמושב”

שרה

אף פעם לא התגעגעתי- לאף אחד. לא בצבא או כדיילת באל על לא בטיולי צופים או חו״ל ארוכים אפילו לא בטיולים של חודשים, לא להורים או לאחים או אחיינים, לא לחברים אפילו לא לחבר- לא מתגעגעת. עד שהגעתי לזנזיבר- פה, בלכאורה גן עדן – זה היכה בי. אמא את חסרה לי ואת הגעגוע הזה אין נוף חויה או חברה שאי פעם ימלאו או ירככו. מקווה שאת נהנית שם למעלה- מגיע לך וזכית בזה ביושר.

לקחתי אתי משהו שלך לזנזיבר, וככה טיילתי איתך. והשארתי שם, ביום עם הדולפינים.

משפחה וחברים אומרים על רחל:

“אמך היתה האדם הכי טוב הכי יפה והכי אמיתי בכל המשפחה הזו.” רון נעים

ליה, נכדת הזקונים של רחל, הבת של אלון ודיאנה, בחרה בעבודת “גיבורי השראה” ברחל כדמות שהכי עוררה בה השראה והותירה את חותמה. דרך מופלאה לסגירת הספר- ולהמשכיות המורשת הנצחית שהותירה האישה הכי גיבורה ואצילית שכולנו הכרנו.