העולם שייך לשנינו
והיה העולם של שנינו בלבד
אין מלבדנו מאומה
מאומה פרט לאהבה
אהבה נקייה
אהבתנו התמימה
הטהורה ללא שמץ
של רפש …
או כוונה בצידה
דממה עוטפת הילתנו
הזוהרת המאירה
השכינה מדברת אלינו
בקול ענות עדינה
כה מושלם מלא אור
העולם שייך לשנינו
והיה העולם של שנינו בלבד
אין מלבדנו מאומה
מאומה פרט לאהבה
אהבה נקייה
אהבתנו התמימה
הטהורה ללא שמץ
של רפש …
או כוונה בצידה
דממה עוטפת הילתנו
הזוהרת המאירה
השכינה מדברת אלינו
בקול ענות עדינה
כה מושלם מלא אור
העולם סביבנו פסק להיות
אז באו כולם ורמסו
ואהבנו ושנאנו כמו כולם.
אני ילדה של כפר
אני ילדה של כפר
יחפה מהלכת על הקרקע
כפות רגלי הסדוקות
מצמיחות שורשים
להאחז
באדמת הלס
אני ילדה של כפר
נאחזת גם בגבעות הכורכר
ישובה עדיין על הענף
במגדל השן של בדידותי
וראשי בענן
תקוע בעבר
אני ילדה של כפר
נעקצת מקוצו של הורד
ורדים שאיש לא הבטיח
ומפזרת חמלה
ואהבת חינם
להנחיל קצת תקוה
בעולם
מור ובשמים
מעטרים את ראשך
גופך עוטה הילה
זוהרת, בלשון המעטה
נתת את ליבך לכל
פיזרת מטבעות של חול
הוספת לחייך סביב
למרות הכאב הסמיך
ידעת ימים של שאול
ימים של כאב ללא מחול
ימים בודדים של אושר
שסיפקו כוחות ויושר
שלוש מאות שישים וחמש
ימים של ביטול המחשבה
במשך שנים רבות ללא אהבה
יצרו מלאך בדמות אישה
הינך מלאך
בצל החיים
עד שובך חזרה.
אני נוטעת עץ עם הרבה שורשים שיצמיחו ענפים של:
יושרה, של כבוד, של אהבת האדם באשר הוא אדם.
נוטעת שורש שיצמיח ענף של חמלה (לא של רחמים).
ענף עבה בעל מסר עבה : “מה מותר האדם מן הבהמה”.
וכמובן עץ ענק של תקווה שהרוב יתגשם!!
חג אילנות שמח!!
יהודים יהודים
אלפיים שנה מחכים למדינה
וכאשר סוף סוף היא קיימת וישנה
מתפצלים בה, בדיוק כמו בגולה
נאבקים בה כוחות, מגזרים ועדות
שוכחים שיש אויב מעבר לגבולות
יהודים יהודים
אלפיים שנה הם מחכים
בונים מדינה ואותה מפתחים
אחרי שישים שנה אותה הורסים.
(היש פלא שאותנו לא מבינים?)
כשאתה קם בבוקר הבט במראה ושאל אותה:
אני אוהב את החיים?
החיים אוהבים אותי?
אם התשובה לשאלה הראשונה היא: כן:
הרי שנפתחו בפנייך שלל אפשרויות חשוב היטב על הבחירות.
אם התשובה לשאלה השניה היא: כן:
הרי שזכית בגדול. פשוט שב ותהנה.
לצחוק-זו בריאות.
לכעוס זו בחירה.
לסלוח זו גדולה.
לאהוב-זו מתנה.
בוקר טוב ומקסים עם המון חום ואהבה!
תודה יקיריי על התגובות בוקר טוב לכולן. משום מה רק נשים התייחסו, האם הגברים הם נטולי רגשות, או עמוסי אגו…. טוב,.. הלאה… אהובה כעס הוא בהחלט רגש ואפשר גם לשלוט בו ולבחור להתמודד אחרת……..
בקבוצה שהנחייתי בזמנו, הדרכתי כיצד לשלוט ברגש הרסני זה. וכעס עצור פוגע מאד בבריאות. דבר נוסף, בחירה נעשית לעיתים בדרך לא מודעת.
חיים ארוזים בבקבוק
מושלכים לאשפה
תמונות של רגעים
מרגשים
תיעוד של
ילדות
זוגיות
בגרות
צרורים בצרור למזכרת
אנשים בבית אבות
קשישים בצלילת יחסית
לא זוכרים
רגעים
מרגשים
לא זוכרים
תמונות
אנשים נאספים לאבותיהם
תמונות מושלכות
לאשפה
חיים
מתפרקים
תמונות למזכרת
חיים ארוזים בבקבוק
היה זה בוקר כשאר הבקרים
השמים נצבעו בכחול כדרכם והשמש שלחה קרניים בעד לעננים.
כצפע צהוב עם פסים שחורים הזדחלה לה לתודעתה ההכרה: היא חולה ! מחלה חשוכת מרפא.
ידעה זאת מזמן, בראשה, לא בליבה. כי ליבה סרב לקבל את הגזירה.
זה הרי לא יכול לקרות, בתה עדיין זקוקה לה. היא לא תוכל לשרוד בלעדיה.
הרי בתה היא זו החולה, כבר שנים היא מטפלת בה. לא היא- הכיצד זה אפשרי?
היא הקדישה את ימיה ברובם תחילה לבעלה, עד אשר נטש, אחר כך לבנה בכורה
וגם הוא נטש, הלך , איננו. אחר כך לבתה הצעירה שעדיין זקוקה לה עדיין לא הבריאה
לחלוטין.
היא מעולם לא חשבה על חייה שלה בניפרד. חייה כאישה. לא כאשת איש, לא כאמא או
בת. רק אישה בפני עצמה.
עוד לא אהבה את עצמה.
ואז הכיש הנחש והזרים זה ארס עצמי.
החלה כותבת. כתבה סיפורים כתבה שירים.
כתבה על חייה. ספר ושיר למזכרת
ספר ושיר להמשך השושלת.
ספר ושיר במקום נכדים נכדות..
ובבוא היום והיא תשב בכסא הגלגלים
פיה יתאבן וכן גפיה
תוכל להאזין למזמוריה מתנגדים
ניגון של חיים עצובים.
פזמון
האם תזכור אותי בימים שיבואו
כמו שהייתי באמת בימים שעברו
את יופיי ואת עיניי
והתשוקה שהעבירו בך שפתיי?
הטבע בזיכרונך את דמותי
אותי כפי שאני
את עיניי ואת צחוקי
את כל מה שאתה אוהב בי
חשוב עלי כעל מושא אהבתך
שזמן רב לוותה אותך
את ימיי ולילותיי
את אהבתי ושירתי
פזמון
האם תזכור אותי בימים שיבואו
כמו פעם כמו שהייתי
את יופיי ואת עיניי
והתשוקה שהעבירו בך שפתיי?
ראה את שנינו
כמו שאנו בתוכנו
בסערת רגשות נסחפים
ועפים עם הרוח מאוהבים
וכשיגיעו זמנים אחרים
וידיי ירעדו ללא שליטה
אצבעותיי לא יאחזו בספר או בכריכה
כשכולי אהיה ללא הבעה
פזמון
האם תזכור אז אותי
כמו פעם כמו שהייתי
את יופיי ואת עיניי
והתשוקה שהעבירו בך שפתיי?
אני מתגוררת בעיירה קטנה, אנשים נפגשים ברחוב ומברכים לשלום. מעורים זה בחייו של זה.
לאחרונה ירדתי מנכסי. מעולם לא היו לי נכסים אבל מצבי הכלכלי התדרדר מאד גם בריאותי.
במקום ללכת למרכז העיירה ברגל התחלתי לנסוע באוטובוס בהנחת נכה. למדתי להכיר את האנשים, יותר נכון לומר עלובי החיים ואני ביניהם.
הכרתי את נכי הגוף ואת נכי הנפש, את העניים ואת קשיי היום.
וראה זה פלא. הם מחייכים. הם מודים לאל על מה שאין להם. הם תומכים זה בזה יותר מאשר האנשים אשר הפרוטה מצויה בידם.
נהג האוטובוס מכיר כל אדם בשמו ואת סיפור חייו ומתעניין בהם. עולות לאוטובוס נשים קשישות מחייכות, מברכות את הנהג לשלום ומגישות לו צרור של נענע טרייה כל בוקר.
הנה עולה אישה עם בייגלה בידה, היא בוצעת אותו לשניים ומתעקשת שהנהג ייקח ויחלוק עימה.
עוד לא ראיתי אדם שיש לו וירצה לחלוק אם אחר סתם כך.
עולם מוזר.
ראיתי את יענקל’ה- אדם אשר לוקה בנפשו, דיבורו גס ורם והתנהגותו מוזרה, אבל הוא קם מדי בוקר לבית הכנסת בשעה ארבע ומתפלל. לעולם לא יפגע באחר הרי הוא הפגוע.
דמעות זלגו על לחיי אין איש יודע את שצפוי לו. כולנו תרים אחרי תהילה וכסף רכוש ונכסים. לא עוצרים לנשום לא עוצרים לחייך לא חולקים פת לחם עם האחר.
זהו חלק מהווי העיירה שלי.
יש בה עשירים ובעלי ממון שאין להם זמן לנשום.
ויש כאלה חסרי כל שאין להם כלום אבל יש להם הכול.
ומעל לכל זיכרו לחייך, את כוח החיוך אין לשער. ואם תפגשו אדם עצוב במיוחד שלא מסוגל לחייך. חייכו אתם אליו הוא צריך את החיוך יותר מכולם.
זו ארצנו כאן מקומנו
משה מן התורה משה הנביא
אותנו לכאן הביא
הרצל חוזה המדינה
הביאנו לכאן בשניה
ארץ זבת דם ודמעות
אדמת טרשים בדרומה
ירוק נושם צפונה לה
מגוונת ושונה מכל אחרת במקומה
אדם אדמה ינשום
עד אשר ליבו ידום
רגלו בקרקע יצוקה
נשמתו תוצר של הסביבה
כאן אבותינו חיו ומתו
התקווה הקשישה אלפיים היא לנו
נלחמנו נצחנו שרדנו
את מלחמת הקיום שלנו
נשאר כי אין ארץ אחרת
אנו עם עיקש ושרדן
עוד מימי ברואות העולם
אנחנו פשוט כאן כאן.
לאוסי שלי- 12 שנה חלפו….
הגשם כבר רד
השמש את הקוצים שרפה
אך הדמעות לא מפסיקות
לרדת
עונות וגשמים חלפו
ושמשות כבר הכל שרפו
אך הדמעות לא מפסיקות
לרדת
החצי המת של הלב
ממשיך להזרים כאב
על לוח השיש הדומם
המת הזה ממשיך לדמם
שלום לכם יוצרים יקרים וצהריים טובים, אני רוצה לשתף במפגש מרגש שהיה לי לפני כחודש עם היוצרת ג’ודי פז-רוטנר. ג’ודי הותירה בי רושם של כותבת רגישה מאין כמוה עם נפש של פרפר צבעוני, מחד מלאה בתוכן, צחוק, ושפע כישרון ומאידך מוצפת מיסתורין, מלנכוליה דקה וקסם אישי. באילו הניגודים נכבשתי. בשיחה על כוס קפה, תוך כדי דפדוף בשירים התעוררה בי כמיהה לקרוא משיריה ולהיכנס אל תוך עולמה.
בשיר הבא שהלחנתי עבורה היא אומרת “ולך חברי היקר, הגעת מידי מאוחר, הבדידות הארוכה והציפיה כבר סגרו את השער”. איכשהו נותרה בי עוד ציפייה מתוך העמקה במילים שעל אף הסיום בשיר השער עוד נותר פתוח והאופטימיות קורצת מתוך פרצה קטנה של אור. לי במיוחד השיר נגע מתוך תחושה שאני עוברת בתוך שער שמסמל התחלה חדשה עם חתונתי המתקרבת וכל השינויים המתחוללים בחיי. מאחלת לכולנו התחלות חדשות נעימות וסופים מחייכים. Tali Birenberg
מרגשת. וכן ממש מזדהה עם טלי ומבינה היטב למה בדיוק כלכך התחברה
Published: Mar 10, 2015
Latest Revision: Feb 15, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-36186
Copyright © 2015