הסאבטקסט

חייבת לכתוב ,חייבת לכתוב ,חייבת לכתוב

לאחוז את העט כמו אקדח מכוון לרקה, ולירות את זה ,להשליך מילים בשורות צפופות עמוסות

כמו רכבות שדים ,כמו רכבות הרים, בלופ של המחשבות שמתרוצצות בראשי.

לפלוט כדור, מילה, כמו בטעות המחשבות אצלי הן מתרוצצות כמו עכברים לבנים במעבדת הניסוי הענקית של היקום.כן עכברים לבנים, אני נזכרת איך הייתי לוקחת אותם איתי לבית הספר והמורה נעמי צועקת:

“לא על השולחן ליד ספר התנ”ך!” ואני חשבתי מה יש?! שילמדו גם הם קצת על אלוקים

ושכר ועונש, ואני תוהה לעצמי,באמת יש שכר ועונש? מפשפשת בכיסים כמו לפני תשליך,מחפשת תשובה,מחפשת נהר אולי להשליך את הצללים אילו, אולי למצוא את בבואתי בו.

המורה נעמי לא יודעת וגם העכברים שותקים,

אז לקחתי אותם אחה”צ לגינה שיתגלשו במגלשה , אל תדאגו אני שומרת היטב שלא יפלו

מה יש שייהנו קצת שתהיה להן ילדות עם זיכרונות יפים ,לא כל היום בכלוב-אקווריום כמו דגים ששותקים ,שלא אומרים מילה ,אני דווקא משוחחת איתם על דברים בעולם ..בחדשות..

על הצעקות ששמעתי מהשכנה למעלה. שידעו שיהיו מעורבבים לא כמו הדגים שחולמים על הים

לא כמוני שחולמת איך הגלים באים בשצף אדיר כל הדרך מתל-אביב עד לפתח תקווה,

עולים ונשפכים ומציפים את גן השעשועים, כמו הדמעות של הילדה ההיא, שעד שקראתי על המקרה שלה חשבתי שרק מכות הן דבר כואב, כשהיד נוחתת על הלחי או שהרגל דורכת על הבטן או שקצה חגורה נופל על הגב… עכשיו אני יודעת שגם ליטוף יכול להיות דוקר כמו שרפה בשדה קוצים, כמו ברזל מלובן שמונח על הצלעות ואין אוויר ,מונח על השפתיים ושורף את המילים שהיא בטח רצתה לצרוח.

“אני חושבת” אני אומרת לעכברים על המגלשה ש “אלו שהכאיבו להם בליטופים, קשה להם יותר לשכוח את זה. כי מי שפצעו אותם במכות הם חיים בפחד מאנשים חדשים, אבל לאט, לאט יכולים להתקרב .אבל אלו, אלו הקרבה עצמה פוצעת אותם”.

להתקרב .אבל אלו, אלו הקרבה עצמה פוצעת אותם”.

ואני יושבת כאן עכשיו ומרגישה

שאני חייבת לכתוב, חייבת לכתוב בשבילי, בשבילם, בגלל שהעכברים לא יודעים לכתוב.

אפילו שניסתי ללמד אותם על אלוקים ושברים ונעלמים

אז אני חייבת לכתוב את הסיפור הזה בעצמי

ליצור תחבושת מהמילים ללב הכואב, והאמת

אני לא יודע תאיך לספר את הסיפור שלי בדרך כלל אני כותבת שירים

בשורות קצוצות. כמו הכנפיים של ציפורי הילדות הכרותות

ככה אני מוחקת מילים, ככה כמו שאני לא מביטה יותר ממבט אחד חטוף בראי רק לבדוק שאני מסודרת

מעיפה מבט בהשתקפות על דופן האקווריום , העכברים שותקים היום כמו דגים.

אני רוצה לומר שהמים מוהלים את בבואת פניי אבל זה שקר, שקר גס מידי, אני יודעת שהקורא ישר יעלה עלי. זו רק נסורת מעורבבת בחרא שמכסה את הסנטר ,השפה התחתונה.. צריך כבר לנקות את זה אבל עכשיו אני ממהרת , בורחת

רק מבט חטוף לבדוק שהעיניים והאף במקום. ולרוץ למקום אחר, לתת לאותיות לרוץ על הדף עד שהמילים תתנשפנה חסרות נשימה, כמוני שניסתי להימלט מהכאב, ניסתי להימלט עד כדי כך שאני כותבת כאן כל מיני שטויות על עכברים ודגים, ולא  מזכירה אפילו במילה אחת את הלילות ברחובות איך הייתי בעצמי עכבר נפחד, ותל-אביב שבסוף אני אשכח אותה. כי הלילה ישבתי מול מים אחרים

ועברה בי תחושה שהפעם אני אנשק , אקרב שפה לשפה ולחי ועין וריס ..ושום דמעה לא תתגלגל במורד העור הסמוק ,הפעם זאת תהיה נשיקה מתוקה הבל דבש ויסמין ומים צלולים.

וכל המילים שלא כתבתי ולא אמרתי הן יצמיחו נוצות וקשקשים ויהפכו לציפורי-דגים

ששוחות בשמים, כמו בציור של אביבה שכבר מבוגרת ושוכחת כמעט הכול,

ואולי השכחה זה אביב? .

כותבת

האותיות הן עכברים מתרוצצים

לא מוצאת מנוחה בין השורות

ערמות של נסורת

רהיטים חסרים בחדרי לבי

כותבת

המילים הן דגים

נותרות אילמות בשיטפון החיים הסוחף

הלב שלי סנפיר וקשקשת

המתנתי לחכה שתתפוס אותי

כותבת

המשפטים הם ציפורים

מנקרות זיכרונות וביקורת

הלב שלי שמש שורפת

מכניס אורחים

כותבת

מבקשת את השיר

תחבושת מאולתרת,

פיסת בד שקורעים בגבורה ובהלה

וקושרים חזק כדי שלא

אדמםאדם