רימונה

לו ניתן היה לסייר בתוך המוח, הייתה רימונה קופצת מיד על ההזדמנות הראשונה. היא אוהבת לסייר במקומות שלא הייתה בהם. ידוע,שהמוח האנושי הוא התגלית הכי מעניינת בגוף האדם ורימונה, היא אדם סקרן לכל הדעות. בכל המחלקות הסגורות בבתי החולים כבר השאירה את חותמה. מהמקרה שלה לומדים הרבה סטודנטים להפרעות התנהגותיות.

אי אפשר לדעת אף פעם מה רימונה חושבת? העיניים של רימונה שחורות כמו קיר האבן בכניסה להוסטל. איך צבעו קיר כזה בצבע שחור? בלילה  נבלע בתוך התפאורה של הסביבה, הוא מתבלט רק בחלומותיה של רימונה. קיר האבן מתרחב לממדים מפלצתיים, באמצעם שער חשוך ואפל, כל פעם שרימונה עוצמת את עיניה, היא נשאבת לתוך שרוול ארוך ספירלי מתפתל ומתגלגלת אל שמיכה קטיפתית כחולה זרועה בריבוא נקודות זעירות זהובות.

אצבעותיה רוקדות על קלידי פסנתר דמיוניים ורגליה נחות ברפיון  מתמסרות לניגון הפנימי של גופה.

סביב השמיכה הקטיפתית  ניצבים במעגל עצי רימונים פרחיהם האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה, ומכילים 9-5 עלי כותרת באורך כ-3 ס”מ, העולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר.

רק להתבונן בהם מסב לה אושר.  היא פוקחת את עיניה ושולחת את שתי ידיה כמו סהרורית  נוגעת בעלים הירוקים הצומחים  מתוך העצים. רימונים אדומים  מביטים בה, קטנים וגדולים. בימי חייה לא ראתה כאלה רימונים בגדלים  ענקיים. הקטנים נשארו על העץ, הגדולים נעים לכיוונה וקדים לה קידה. כתריהם נוצצים מתוך גלימתם האדומה…”היי לנו מלכה, אנחנו מחפשים מלכה”. הם מזדקפים כשורת זקיפים קולטים את מבטה המבולבל ולא מרפים.

“היי לנו מלכה,שתעשה פה סדר…שלא יהיו מלחמות..”היא מניעה ראשה בשלילה ואז שורת זקיפי הרימונים נחצית לשתיים,לצד ימין ולצד שמאל מסיטה מבטה אל מעבר לשמיכה הקטיפתית ומאפשרת לרימונה להביט אל שדה קרב. בשדה מוטלים חצויים רימונים גדולים ורימונים קטנים ושובל אדמדם  הגח מהם מכסה את האדמה. גרעינים אדומים וגרעינים ורדרדים תלושים הפוכים בצד ימין ובמרכז השדה ובצד שמאל גרעינים לבנים שטרם הבשילו מוכים וחבולים פזורים כאבן שאין לה הופכין.

זקיפי הרימונים מתחננים:”היי לנו מלכה ונעבדך כל הימים”. פיה נפער וראשה עומד בסירובו. היא מניעה אותו במהירות “לא ולא לא ולא…” היא שומעת את מילותיה עקשניות ונחושות,דעתניות ופוסקות בנחרצות “לא ולא…לא ולא..”

השמיכה רועדת, התחינה לא פוסקת והעצים נעים מבוהלים לצד ימין ולצד שמאל. צעדים כבדים מתגלגלים בכבדות, לבה הולם בקרבה. שערותיה סתורות וידיה רועדות רק עיניה  משירות את מבטן אל המתקרב ובא. רימון עגלגל כבד ממדים עם לחיים אדומות רושפות אש

וכתר רחב מידות מונח על ראשו. הוא מתקרב אליה כמו סופה. מתגלגל ורומס עצים ושיחים. קול דממה דקה מתפשט  על פני השמיכה הקטיפתית.

“רימונה “,שואג קולו. הד עמום נשמע בין העצים.

רימונים קטנים מצטופפים בינם לבין עצמם. פוארות ענפים שחוחים מכאב מביטים מלמעלה ומלמטה, אומדים בעיניהם את רימונון המבקש כבר ארבעים פעמים את ידה של רימונה והיא מסרבת.

רימונון נושף רוח קרירה אל רימונה, זו מצטמקת כנקודה קטנה במרכז השמיכה. הנשיפה מנערת אותה ממקומה, מקפיצה אותה בניתור אל ליבת השמיכה ואל פינותיה. עכשיו הוא קרב, רימונה מרגישה את רימונון כשהוא פוער את פיו ריח של צחנה מגיח החוצה, גרעיני שיניו השחורות יוקדות כמו חיצים מורעלים, משוייפים כפגיונות ננעצים בצווארה כמו ערפד מוצץ דם נדבק אליה רימונון. הוא לא מרפה. אוחז בה כבמלקחיים של צבת. בשארית כוחותיה רימונה צועקת:”לא ..לא.. הנח לי…לא לא..” האחיזה לפותה בעוצמתו של רימונון גופו השמן דוחה ומגעיל מסתער על הגוף הרך חומד בתאוותנות את עורה הצח. כתם אפלולי מכסה את עיניה. הכתם מתרחב ומתעצם והופך לקיר

מלבני עצום וגדל ממדים. הכתם בולע את רימונון, זעקותיו נשמעות חלולות בבטן הקיר. הקיר נעמד על מקומו. פותח את לועו ושואב אליו את העצים עם הרימונים הקטנים והגדולים, את השיחים ואת השמיכה הקטיפתית הזרועה בנקודות זעירות וזהובות…את הרימונים החצויים משדה הקרב ואת זקיפי הרימונים שהשתתקו ויותר לא ביקשו בתחינה. כמערבולת סוערת נשאבו כולם אל לבו של הקיר ורק רימונה רועדת כעלה נידף יודעת שהקיר יחמוד גם אותה. אך לאן תלך ורגליה כשלו?  היכן תסתתר מזעמו של הקיר? היא מביטה בו והוא עומד במקומו, מביט בה נכחה והיא מביטה בו. נטועה במקומה, ילדה קטנה שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה, כחושה מאוד. נימי ורידיה החיוורים נבלעים בעלטת הליל. היא, הילדה הסקרנית בעולם איננה פוחדת ממנו. מבטה מוטה ישר וקדימה. עיניה השחורות  ממוקדות אל המטרה. היא מביטה בו לא מרפה. עיניה הגדולות מתרחבות  קמעה והרטט פסק להבעיר טלטלה בגופה. עכשיו היא גדולה והקיר מצטמצם. עכשיו היא גבוהה והקיר מתקטן.

מרגישה כעליזה בארץ הפלאות. עיניה ממוקדות בקיר המלבני המאבד מנפחו. היא מחייכת וחושפת גרעיני שיניים ורדרדות. כל לילה כזה, היא מנצחת את  הקיר ואת רימונון. מרגישה חופשיה כציפור דרור, היא נוסקת בשתי ידיה ההופכות לזוג כנפיים בוהקות ככנפי איקרוס ועפה הרחק מהשמש המפציעה אל יום חדש.

בשעה 16.00 כל יום רימונה לא חולה,היא עוטה סינר לבן ועוזרת לחביבה המתנדבת בחלוקת שתיה  קלה ועוגה. החולים הנמצאים בשיקום שותים תה קר, רק היא שותה מיץ מרימון, מביאים לה אותו מרוכז וחביבה מוסיפה קצת מים שלא יהיה מתוק מידי.

המיץ הזה, הוא מיץ פלא,  שיקוי מרפא. כשהיא לוגמת את המתיקות לתוכה עיניה השחורות בוהקות.  בחלומותיה עיניה מהפנטות, מאבנות, היא חזקה וקשוחה. במציאות החיים בהוסטל, היא כנועה וצייתנית. רפויה וחלשה הוזה על רימון חצוי המוגש לה בצלחת. שני חלקים שווים לרימון האדמדם וחץ דמיוני עובר ביניהם משרטט לב אוורירי וכותב בצד ימין “רימונון “ובצד שמאל  “רימונה” ובתחתית חיבור הלב נכתבות המילים המחייכות מבין עיניה: “אוהב לנצח”.